בשבוע שעבר התקשר אלי הרב אשר.
אתה זוכר את דורי ורעות שהיו מגיעים בקביעות להרצאות שלך בתל אביב? מגיע להם מזל טוב. אחרי לא מעט שנים, נולד להם בן. אני מתקשר משום שהם מבקשים שתהיה המוהל. אתה פנוי ביום שני הקרוב?
מצד אחד עסקו היהודים בשמים הפרושים מעל לכוכבים להם השתחוו הסוגדים לרוח, ומצד שני עבדו את האדמה לה השתחוו אנשי החומר.
אני פנוי לגמרי, עניתי, אך כבר שנים שאני לא עוסק בכך, והידיים כבר לא מה שהיו. אמור להם שלמען הילד, עדיף שיחפשו מוהל אחר.
חמש דקות אחר כך התקשר אבי הבן ועדכן שנמצא מוהל שהוא גם דוקטור, ושהם ישמחו להתכבד בי כסנדק, ושלא לסרב כי גם כך הם שרויים במתח עצום.
למה מתח? שאלתי. מה יותר משמח בלידת ילד בריא ושלם, וגם יש ברית. איפה פה המתח? אתם לא סומכים על המוהל? הרי אמרת שהוא גם ד”ר.
“זה לא קשור למוהל”, השיב דורי. “זה קשור להורים שלי, לאחים, לאחיות, בקיצור לכל המשפחה. כשהם שמעו שאנחנו מתכננים להכניס את בנינו בבריתו של אברהם אבינו, הוריי התקשרו להודיע, שעבורם מדובר בסטירת לחי מצלצלת לחינוך שהעניקו לי, ושהם לא יגיעו, כי הם לא נוהגים להשתתף בטקסים מסוג זה, ושעם כל הכבוד, גם לליברליות שלהם יש גבול, וברית מילה הוא גבול שהם לא יעברו, אפילו לא למעני.
מה לא ניסיתי אהרן, להסוות, לטשטש, לשכנע. הסברתי להם שזה בכלל לא בגלל הדת אלא מטעמי בריאות, ושרק בגלל שהברית חלה בחנוכה אנחנו עורכים ברית מסיבות לאומיות, כדי להראות שהיוונים שמנעו מאתנו למול את ילדינו, לא ניצחו, אבל הם לא קנו את זה. לא מגיעים וזהו.
אתה מבין? נולד לנו בן. אנחנו עורכים לו ברית, וכמעט אף אחד לא יגיע. לכן אנחנו במתח.
אני מתקשר, גם כדי לכבד אותך בסנדקאות, וגם בגלל שאתה אחראי ישיר לסערה הזאת, וגם בגלל שאתה זה שהרסת להורים שלי את החינוך, אבל בעיקר כדי להבין.
תוכל להסביר לי את התופעה המוזרה?
ההורים שלי מאוד ליברליים, וככאלה הם רוחשים כבוד לכל תרבות. סולדים מגזענות. מתעבים התנשאות. ונלחמים באופן פעיל למען זכויותיהם של עובדים זרים. זה מה שמתסכל אותי בכל הסיפור.
למה את החזרה בתשובה שלי הם לא מכילים? למה את האמונה שלי הם לא מכבדים. למה לברית של הנכד שלהם הם מסרבים להגיע?
ומדוע אינך שואל אותם על כך?
ועוד איך ששאלתי, ענה דורי.
ומה ענו?
שהם לא מוכנים לדבר על זה.
אתה מבין אהרן? ההורים הליברליים שלי, אלו שמוכנים לדבר על כל דבר, פתאום לא מוכנים לדבר. איך אתה מסביר את זה? מה, הם לא מבחינים בסתירה?
זה בגלל חנוכה, עניתי.
מאז ומעולם שלטו בכיפת העולם שתי אמונות שחיו בשלום זו לצד זו. היו שהאמינו ברוח וסגדו לה, והיו שסגדו לחומר.
הסוגדים לרוח ניתקו עצמם מן החומר, והסוגדים לחומר סלדו מהרוח. הסוגדים לרוח ברחו מהערים למדברות, כדי להסתגף ולהשתחוות לכוכבי השמים, ואילו הסוגדים לחומר נותרו בעיר, כדי לבנות בה אצטדיונים בהם יריעו וישתחוו לרגליי בני אדם הבועטות בכדור.
ורק היהודים היו שונים. לא כמו אלו ולא כמו אלו.
מצד אחד עסקו היהודים בשמים הפרושים מעל לכוכבים להם השתחוו הסוגדים לרוח, ומצד שני עבדו את האדמה לה השתחוו אנשי החומר.
מצד אחד, היהודים מתפללים ולומדים תורה שמקורה בשמיים, ומצד שני, אוכלים, שותים, מתחתנים ועוסקים במסחר, שאין חומרי ממנו.
לכן נלחמו היוונים דווקא באמונתנו. וכן ציוו עלינו שלא למול, לא לשמור את השבת ולא לקדש את החודש. בדיוק בגלל זה.
האם שמת לב לעובדה ששלוש מצוות אלו עוסקות בקידוש החומר? הברית – מעשה רוחני הנחקק בגוף החומרי לכל החיים. השבת – היום שמקדש את המרחב החומרי, ומבדילו מששת ימי המעשה, וקידוש החודש – המקדש את הזמן שקיים רק במימד החומרי.
היוונים לא היו טפשים. הם נאבקו דווקא ביהדות, משום שבשונה מן הסוגדים לרוח, הבורחים מן החומר כדי להשתעבד לה, היהודים מקדשים אותו בעזרתה.
היוונים אסרו על המילה שהוריך מתנגדים לה, משום שאין מצווה המסמלת את קידוש החומר יותר ממנה.
זה יפה מאוד, אבל איך זה קשור להורים שלי.
קשור מאוד, עניתי.
הרוחניות המנותקת והמתנזרת אינה מאיימת על אורח החיים של ההורים שלך, ולכן אותה הם מוכנים להכיל. הם לא חוששים ממנה, משום שאינה מעוניינת לפלוש לתחום החומרי לו הם סוגדים. היא נותרת במקדשים שבנו למענה מאמיניה, מותירה את המרחב החומרי נטול רוחניות, ומאפשרת לסוגדי החומר ליהנות ממנו ללא שותפים.
הרוחניות היהודית אינה כזאת. בניגוד לזו האלילית, מתערבת הרוחניות היהודית בקרביו של המימד החומרי. אין היא מנותקת ממנו, אלא עוטפת אותו על כל רבדיו. תובעת היא מן האדם לעצב את חייו החומריים לאורה. דורשת ממנו לקדש את המעשים החומריים שהסוגדים לרוח מתנזרים מהם, וכובשת את החופש שבלעדיו כמעט ולא ניתן להשתעבד לחומר.
לכן, בשונה מן הרוחניות המנותקת, הרוחניות היהודית ממנה חששו היוונים, כל כך מפחידה את הוריך. הם למדו מהיוונים.
היוונים לא הסתפקו בכיבוש אדמתם וגופם של היהודים, כפי שנהגו בעמים אחרים. הם התעקשו לכבוש בעיקר את רוחם. זו המתערבת בכל פרט שבחיים החומריים אותם קידשו היוונים וחסידיהם.
הוריך אנשי חומר הם, שכן כופרים הם במימד הרוחני. ואם אין רוח מה נותר חוץ מחומר? ואם הכל חומר, הרי שגם הערכים ה”רוחניים” בהם מאמינים הוריך באדיקות כה רבה, אפילו הם חומריים. שהרי שיהפכו ערכים ל”קדושים”, זקוקים הם למקדשים, ואם המקדשים עשויים חומר בלבד, כיצד תשרה קדושה רוחנית על המקדשים?
לכן הוריך מתנגדים להחלטתך להכניס את בנכם בבריתו של אברהם אבינו. משום שאם ירדה הרוחניות מן השמים כדי להתערב בארץ, מאיימת היא על חייהם החומריים, ובאחת הופכת היא את עגלת הערכיות החומרית לנבובה ולריקה מתוכן.
אלו שזובחים את הארץ לטובת השמים, אינם מהווים איום על אנשי החומר משום שהם בזים לחומר ומואסים בו, ועל כן אינם מסכנים את תאוותם של אנשי החומר הזובחים את השמים לטובת הארץ.
לעומתם, היהודים, הטוענים שעל האדם לחיות בארץ על פי השמים, מהווים בעצם אמונתם איום ישיר על מקדשי הארץ, שכן לטענתם יש לעצב את הארץ על פי השמים, בהם יש להילחם, ואיתם אין להתפשר.
מסיבה זו בדיוק, מבקרים אנשי החומר בכנסיות ובמסגדים, בשם הרב תרבותיות, אך לא בבתי כנסת.
את זה אני מבין, אמר דורי, אבל איך אני מכיל אותם? איך אני מתמודד עם ה”חרם” המשפחתי הזה? מהיכן אשאב את הכוחות למלחמה הזאת?
מפרשת השבוע עניתי לו.
בפרשת מקץ מתארת התורה את המפגש בין יוסף שחונך על ברכי קידוש החומר ובין פרעה שמלך על מדינה שכפרה ברוח והשתעבדה לתחתיתו של החומר.
עם תחילת הפגישה, כשפרעה מציג בפניו את סיבת הבאתו באומרו: “חלום חלמתי ופותר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו:”, מתברר ליוסף עד כמה תלוי עתידו ברגעים אלו, אלא שיוסף לא מהסס, ובמקום להסכים עם דברי פרעה, הוא מצהיר בפניו על אמונתו באלוקי העברים, ועל שהכל תלוי רק בו, שנאמר: ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה:”.
לא מוזר?
ובכן, מסתבר שזו אינה הפעם הראשונה שיוסף נוהג כך.
כשאשת פוטיפר מפתה אותו להשתעבד לחומר, הוא מונע את עצמו ממנה בטענה דומה להפליא, ומשיב לה: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים:”.
מדוע יוסף נוהג כך? מדוע בשני המקרים הוא תולה את הנהגתו בהקב”ה?
בדיוק בגלל זה. כדי ללמדנו מהיכן שואב המאמין את הכח להתמודד עם פיתויי החומר.
בתשובתו לאשת פוטיפר ובתשובתו לפרעה, מבקש יוסף להדגיש שאת מי שגאה באמונתו, לא ניתן לקנות בכבוד או בפיתויי היצר. ללמד שעל המאמין בבורא להתגאות באמונתו, מפני שרק גאווה זו תמנע ממנו להשתחוות לחומר ולאלו שהוא ממלא את חייהם.
יוסף מספר לפרעה שהוא מאמין בהקב”ה, כדי להדגיש, שבשונה מחרטומיו המשוחדים, חסרי חוט שדרה, הפותרים את חלומו בהתאמה אישית, בשל תאוותם לכבוד או לכסף שיעניק להם. הוא גאה באמונתו המתייחסת לחומר כאמצעי, ועל כן אמונתו אינה נקנית בכסף.
ממנו אתה יכול ללמוד, דורי.
ביום שתתגאה בזכות שנפלה בחלקך להיות עבד לה’, גם אם יכאב לך כבן על שהוריך אינם משתתפים בשמחתך, יהיה לך הכח להתמודד מולם.
ביום שתהיה בטוח באמיתות אמונתך ותתגאה על שזכית לה, תזכה לכוחות אותם אתה מבקש מקל וחומר.
אם ליוסף העניקה הגאווה היהודית כח לעמוד איתן מול רעה, לך מול הוריך על אחת כמה וכמה.
שלושה ימים לאחר מכן, נערכה הברית בבית כנסת גדול וריק מאדם. יחד עם הרב אשר ואיתי, עם המוהל והגבאי, היה מנין. ואז… זכיתי אני בסנדקאות והרב אשר בברכות, בברית מיוחדת שערכו הורים הגאים באמונתם לבנם הקטן.
לאחר הברית, בדרכי החוצה, קראתי לאבי הבן.
אתה יודע דורי?
כשיהודים ערכו ברית לילדיהם בניגוד להוראת היוונים, כינו אותם מוסרי נפש. התדע איך מכנים יהודי עורך ברית לבנו בחג החנוכה בניגוד לרצון הוריו? כנ”ל.
שבת שלום וחנוכה שמח.
