עידו ורעות הגיעו לסמינר “ערכים” לפני שלוש שנים, וב”סמפוזיון” שהתקיים בסיומו, הם עלו לבמה.
“אנחנו גרים באזור יוקרתי במרכז הארץ”, סיפרו, “החיים שלנו דבש והזוגיות בלי עין הרע. הפרנסה מחייכת ולא חסר לנו כלום. הסיבה שגרמה לנו להגיע לסמינר היא – הסקרנות.
אם הקב”ה הבטיח שהוא יסייע למי ששב בתשובה, הוא גם יקיים, אלא שהוא לא הבטיח שזה יתרחש לפי השעון שלנו. להקב”ה, עידו, יש את השעון שלו.
“הבת שלנו לומדת בבית ספר שחרט על דגלו את ההכלה ואת קבלת השונה, והאחווה בין יהודים לערבים נחשבת אצלנו לחזון מקודש.
“לכן, כשוועד ההורים של בית הספר התכנס לדיון חירום, כשהתברר שאחד המורים החל ללמד את הילדים, מידי יום שישי, פרשת שבוע, התפלאנו.
“בסיום הישיבה, החליט וועד ההורים שמדובר במיסיונריות, בהדתה, ובניסיון להחזיר בתשובה את הילדים, ודרש מהנהלת בית הספר לפטר את המורה לאלתר, בטענה שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם העקרונות החינוכיים של בית הספר.
“כששאלנו מה לא בסדר בטעימות מפרשת השבוע, הסביר לנו יו”ר הוועד בעברית צחה, שבשונה מאתנו, הוא גדל בבית דתי, ושאת הדת והדתיים, הוא מכיר טוב מאתנו, ושבעיניו, הדת מפלגת, מעצימה את הרגש הלאומי ומחנכת את הילדים ל”אתה בחרתנו” ולהתנשאות על עמים אחרים, ערכים שמתנגשים חזיתית עם ערכי הליברליות והדמוקרטיות שבית הספר דוגל בהם.
“הגענו לסמינר רק בגלל זה. כדי לנסות להבין מה יש בדת היהודית שכל כך הרבה חברים שלנו חוששים ממנה. סיקרן אותנו, מדוע את סיורי התרבות בכנסיות ובמסגדים, הדמוקרטיה והליברליות מכילות, ואת היהדות לא.
“כעת עם סיום הסמינר התהייה שלנו התעצמה עוד יותר, ולא רק שלא נתנגד אלא שנעודד תוספת שעות להקניית ערכים יהודיים בבית הספר.
חצי שנה לאחר הסמינר, עידו התקשר, וסיפר, שמיד אחרי הסמינר החליט להצטרף לצד של המורה מפרשת השבוע, וכשאשתו הבינה שהוא לא מסתפק בכך ומבקש להכניס גם את השבת לביתם, היא הצטרפה לצד של וועד ההורים.
“מאז”, סיפר עידו, “אין לי מנוחה”.
“אני מניח תפילין בדרך לעבודה כדי שאשתי לא תתרגז. בשבת אני אוכל ארוחות קרות, כי אשתי הודיעה שזה או היא או הפלטה. ובקשר לתפילות שבת, אז רק בבוקר, כדי שאשתי לא תטיח בי שבחרתי לבלות עם הקב”ה ולא אתה, וגם אז, את הילד היא לא מרשה לי לקחת בטענה שמדובר בשטיפת מוח.
“ושלא תבין לא נכון”, סייג עידו את דבריו, “אשתי היא אישה נפלאה, אבל כשזה מגיע למצוות, קורה לה משהו. היא פשוט הופכת לאדם אחר. בדיוק כמו היו”ר מוועד ההורים.
אני מתקשר אליך, לא בגלל זה. אני לא טיפוס בכיין. עם זה אתמודד. מה שמפריע לי זה חוסר הצדק. לא פעם אני שואל את עצמי – למה השם עושה לי את זה? הרי חזרתי בתשובה. התחלתי לקיים מצוות. למה הוא מקשה עלי?
אני כל כך רוצה ללמוד תורה ולהתפלל, למה הכל הולך כל כך קשה?
אתמול נשברתי סופית.
הגעתי בבוקר לעבודה מוקדם מהרגיל כדי להניח תפילין בלי שיפריעו לי, כיון שגם אצלנו בעבודה לא כל כך מחבבים אנשים עם תפילין, וגיליתי ששכחתי את התפילין בבית. אין לך מושג איזו עגמת נפש היתה לי. הרגשתי שהשמיים עושים לי בכוונה. כאילו אומרים לי לא רוצים אותך. מהתסכול, נעלתי את הדלת, ישבתי מול שולחן העבודה, ובכיתי עמו תינוק.
מה אתה לא רואה את ההשתדלות שלי? שאלתי את הקב”ה. אתה לא רואה איזה מחיר אני משלם, רק כדי לעשות את מה שאתה רוצה? אתה הרי יכול בקלות להפוך לאשתי את הלב, אז למה לעשות לי את זה? אתה לא רוצה את התשובה שלי? אתה הרי יודע כמה אני לבד בסיפור הזה, ועכשיו גם אתה משאיר אותי והולך?
התקשרתי אליך, כי יש לי אתך חשבון.
בהרצאה בסמינר אמרת ש”הבא ליטהר מסייעין אותו”, ושהקב”ה מחכה שרק נפתח לו פתח ושאת השאר הוא יעשה. אולי תוכל להסביר לי איך זה מסתדר עם מה שאני עובר?
“ברוך הבא למועדון, עידו. אני מסכים ומבין שהתהליך שאתה עובר ללא ספק קשה ומתסכל, אבל אתה בחברה טובה.
“ומה זה עוזר לי שאני בחברה טובה”, הקשה עידו, “אתה יכול להסביר לי למה ה’ לא עוזר לי למרות שאמרת שהוא הבטיח שכך יקרה?”
“זה בגלל הבדלי השעות שבין הארץ לשמיים”, עניתי, וכשעידו לא הבין הסברתי.
אתה יודע למה יש הבדלי שעות בין ישראל לניו יורק? כדי ללמד אותנו שכשאנחנו מגיעים למקום חדש, עלינו לכוון את השעון שלנו לפי הזמן המקומי.
אם הקב”ה הבטיח שהוא יסייע למי ששב בתשובה, הוא גם יקיים, אלא שהוא לא הבטיח שזה יתרחש לפי השעון שלנו. להקב”ה, עידו, יש את השעון שלו.
כשאנחנו מחליטים להתקרב לה’, עלינו לקחת בחשבון את הפרשי השעות.
ההשגחה לא התחייבה לפעול לפי השעון שלנו, ואם אנחנו לא לוקחים זאת בחשבון, אנחנו עלולים להתאכזב ואפילו להישבר. מי שלא יישבר, יזכה לראות לא רק את ההבטחה אלא גם את קיומה. זו בחירה שלך. עליך להחליט אם אתה מנהל את חייך לפי השעון של השמיים או לפי השעון שלך.
מה שאני יכול להגיד לך, אם זה מנחם אותך כמובן, זה שאם תבחר בשעון של השמיים אין לי ספק שלא תתאכזב.
“איך אתה כל כך בטוח”, שאל עידו. “זה הכי קל לדחות את הבעיה לעתיד. אבל אם תוכיח לי שיש כיסוי להבטחה שלך, הרגע אני מכוון את השעון שלי לפי השעון שלו, אבל אני רוצה להיות בטוח שאתה לא מסובב אותי. יש לך הוכחה?
בטח עניתי לו. אם תתגנב לבית הכנסת בשבת לפני שאשתך תתעורר ותאזין לפרשת השבוע תדע שצדקתי.
בפרשת ויצא, התורה מתארת כיצד רחל פונה ליעקב אחרי שלאה אחותה יולדת לו כמה בנים, והיא לא, שנאמר: “ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי:”.
אלא שבמקום לנחם את רחל, יעקב משיב לה תשובה חריפה ולא מובנת, שנאמר: ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן:”.
כאן, עידו, עולות כמה שאלות. א. למה רחל פונה ליעקב ולא להקב”ה? וכי יעקב מונע ממנה פרי בטן? ב. למה יעקב לא מנחם אותה? למה במקום לנחם ולפייס, הוא מסביר לה שלו כבר יש ילדים ורק לה אין? למה הוא לא משיב לה “הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים”, כמו שאלקנה ניחם את חנה?
בגלל השעון.
רחל פנתה ליעקב לא משום שסברה שהדבר תלוי בו, אלא משום שבקשתה מהקב”ה לא נענתה. כדי שיסביר לה איפה הצדק.
איך יכול להיות, שאני, שוויתרתי לאחותי על האיש שעבד בשבילי, לא זוכה למה שהיא זכתה? איך זה, שאני, שמסרתי לאחותי את סימניי רק כדי שלא תתבייש, עומדת נכלמת ומלאת בושה כל אימת שאחותי חובקת בן נוסף?
לכן היא פונה אליו ולא להקב”ה. כדי שיסביר לה איך זה קורה? איך זה שלמרות שוויתרה על היקר לה מכל, היא עדיין עקרה?
לכן יעקב לא מנחם את רחל כאלקנה. רחל לא ביקשה נחמה אלא הסבר, ועל כן בדבריו מבאר לה יעקב את “חוק השעון”.
גם לי יש שאלות, עונה לה יעקב. אני, הרי לא רציתי ליטול בערמה את הברכות מאבי. ולמרות זאת, כשהבנתי מאימי שזהו רצון ה’ התגברתי וקיימתי את ציוויה. ולמרות שעשיתי זאת רק כי הבנתי שכך ה’ רוצה, מאותו רגע שהתברכתי, הצרות אינן מרפות ממני.
עשיו ביקש להורגני וברחתי לחרן, וכאן, במקום לנוח, אביך מרמה אותי השכם והערב. הלזה ייקרא ברכות?
גם לי יש שאלות, משיב יעקב לרחל, אלא שבדרכי לכאן, למדתי בישיבתם של שם ועבר, והם לימדוני שלהקב”ה יש שעון משלו. שאם ה’ אמר לאמי לצוות עלי לקחת את הברכות, עלי לקחתם כי זהו רצון ה’. הם לימדוני שאם ה’ אמר שאלו ברכות, הן ברכות, למרות שבינתיים נראה לכאורה שההפך הוא הנכון.
אם וויתרת לאחותך כדי שלא תתבייש, ה’ יתברך לא ישכחך, וגם את תזכי לחבוק בן משלך, אלא שהדבר תלוי בשעון של הקב”ה ולא בשעון שלך.
לכן אמרתי לך, עידו, שאתה לא לבד.
גם יעקב וגם רחל לא ראו את התוצאות מיד. אבל למרות זאת, הם לא נשברו. הם ידעו שאם הקב”ה מבטיח הוא גם מקיים. לפי השעון שלו.
רגע, אמר לי עידו, ורחל בסוף קיבלה את מה שביקשה?
בטח, עניתי. זה כתוב במפורש בהמשך הפרשה, שנאמר: “ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה: ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי:”.
אתה יודע עידו למה התורה מדגישה את ה”ויזכור”? כדי לענות על שאלותיה של רחל.
במילה “ויזכור” מלמדת התורה לדורות, שהקב”ה זוכר ואינו שוכח. ואם הוא משיב מיד לבקשתנו, עלינו לכוון את השעון שלנו לפי השעון שלו, ולא להפך.
ומתי הוא יזכור אותי? שאל עידו.
כשתנהג כרחל, השבתי. כשתקבל על עצמך לכוון את השעון שלך לפי השעון של הקב”ה.
עובדה. כשרחל כיוונה את השעון שלה לשעון ההשגחה, היא זכתה לפרי בטן, ועל כן סביר להניח, שכשאתה תכוון את השעון שלך, תקבל את הבית שלך.
והערה לסיום.
לאור האמור לעיל, היה הסיפור צריך להסתיים כאן, שכן לא תמיד השעון של השמיים מכוון לפי השעון שלנו. ולפעמים התשובה מגיעה מהשמיים רק לאחר כמה דורות. ומשום כך לא תמיד אנו זוכים לראות את הסוף הטוב של הסיפור.
בכל זאת אספר.
כמה ימים לאחר השיחה, עידו התקשר שוב, וסיפר, בלי הרבה הקדמות, שחוק השעון של רחל אמנו עובד כמו שעון.
מיד אחרי שסיימנו את השיחה, סיפר עידו, החלטתי לכוון את השעון. כשהגעתי הביתה, נחה על השולחן פלטה של שבת מהודרת, שעון שבת, ואפילו מכתב.
מה היה כתוב בו פחות חשוב, התחמק עידו, מה שיותר חשוב הוא, שבשבת האחרונה כל המשפחה ישבה סביב שולחן שבת, וכששרתי אשת חיל, גיליתי שגם נשות חיל מסוגלות לדמוע. כן. וגם הבעלים שלהם.
שבת שלום.
