בשבוע שעבר התקשר אלי אדם שאינני מכיר, וסיפר שהוא לומד לתואר במדעי החברה בקמפוס חרדי, ושאתמול ביקש מהם המרצה להשיב על השאלה – מיהו אדם טוב, ולכן הוא מתקשר.

כחרדים, סיפר לי האיש, השבנו לו שאדם טוב הוא זה המתקן את מידותיו, אך המרצה לא הסכים. לטענתו, כאדם חילוני אין הוא מתקן מידותיו, ולדעתו גם אין בכך מעלה כלל, ולמרות זאת, הוא מגדיר את עצמו כאדם טוב לא פחות מן העוסקים בתיקון המידות.

“שאלה מצוינת. הרבה ספרים נכתבו כדי למצוא לה תשובה ראויה. אם הם היו קוראים בפרשת השבוע, הרבה זמן ומאמץ היו נחסכים מהם.

“איך זה יכול להיות?” שאל האיש על הקו. איך אנו שהתחנכנו לאור התפישה שעבודת המידות היא תמצית מותר האדם אמורים להתמודד עם טיעון מקומם שכזה? כיצד מסוגל אדם בעל תארים אקדמיים להתייצב מול תלמידים ולטעון בלי למצמץ שאין כל ערך בעבודת המידות? האם החכמה לא מחייבת את האדם להתעלות מעל בעלי החיים? האם אין זה מובן מאליו?

“אני מתקשר אליך, הסביר האיש, גם משום שאני כועס על עצמי שלא ידעתי מה להשיב לו בזמן אמת, וגם כדי לדעת מה להשיב לו במפגש הבא.

בשביל לדעת מה להשיב לו, עניתי, תזדקק לדף ועט, יש לך?

בהחלט אמר האיש.

יופי. אז נתחיל, בתנאי אחד. אל תעצור אותי באמצע עם שאלות. שאלות בסוף.

עכשיו תרשום.

רצו”ב רשימה חלקית של מדענים, חוקרים, פרופסורים, דוקטורים ואנשי אקדמיה, ש”תרמו” תרומה מכרעת להתפתחות הרפואה, ולרווחת האנושות והטביעו עליה את חותמם.

1.פרופסור ארנסט הולצלונר – במהלך מלחמת העולם השנייה, ביצע ניסויים בכ- 300  אסירים עבור חיל האוויר הגרמני.

במהלך הניסוי הוכנסו אסירים למשך שעה וחצי לתוך מי קרח, עד שאיבדו את הכרתם. לאחר שהתמוטטו, הורה הפרופסור הנכבד, להוציאם מן המים, להשיב אותם להכרה, ולהכניסם שוב.

במחקר מדעי חשוב זה, נרצחו על יד הפרופסר, כ – 90  אסירים. חלקם מתו בתוך המים הקפואים, וחלקם בעת החימום מחדש.

פרופסור הורסט שומאן – ביצע ניסויים המוניים בגברים במחנות אושוויץ ובירקנאו, מתוך ניסיון להתחקות אחר השיטה הרפואית הזולה וההמונית,  בעזרתה ניתן יהיה למנוע את התרבותם של גזעים בלתי רצויים.

רוב האסירים שעברו במעבדת הרטנגן של הפרופסור, מתו מתוך ייסורים קשים, ואלו שנותרו בחיים, סבלו מנזקי קרינה בלתי הפיכים ומכוויות קשות.

פרופסור קרל קלאוברג – ניהל את בלוק 10 הידוע לשמצה במחנה אושוויץ. כאיש מדע וכרופא, ביצע קלאוברג ניסויים בנשים ובנערות. ולמעט מקרה אחד, כמעט כל מי שעברה תחת ידו לא זכתה להיות אמא.

פרופסור פריץ האבר – פרופסור יהודי גרמני, מפתח ה”ציקלון בי” ששימש להמתת אסירים בתאי הגז שבמחנות ההשמדה. האבר היה פרופסור לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה. בשנת 1908 מונה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת ברלין. חתן פרס נובל לכימיה לשנת  1918, ואבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

ד”ר קרל גבהרדט – היה אחראי ישיר לניסויים רפואיים שנערכו באסירים במחנות הריכוז. בעיקר ברוונסבריק ואושוויץ, וגם שימש לזמן מה כנשיא הצלב האדום הגרמני.

ד”ר אוטו אולנדורף – דוקטור לכלכלה. למד באוניברסיטת לייפציג, ושימש מפקד  עוצבת איינזצגרופן  D בחזית המזרח. כשנשאל הד”ר במשפטו האם היה הכרח להרוג גם את הילדים היהודים, השיב הד”ר במילים הבאות: “כן, משום שהם היו אמורים לגדול”.

על פלוגות האיינזצגרופן – עוצבות החיסול האכזריות של האס.אס. שפעלו בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים במזרח אירופה, פיקדו אנשים משכילים, בעלי תואר דוקטור  כגון: ד”ר ארתור נבה. ד”ר פרנץ וולטר, ד”ר אוטו רש וד”ר אולנדורף, ועל פי הערכתו של ההיסטוריון ראול הילברג, בין השנים 1941 ל- 1945  נרצחו על ידי חייליהם של הדוקטורים יותר מ – 1.3 מיליון יהודים, בעיקר בירי מטווח אפס.

זה ללא ספק מזעזע, אמר לי האיש שעל הקו, אבל איך זה קשור לשאלה של המרצה?

קשור מאוד, עניתי לו.

הרשימה שהכתבתי לך, מוכיחה שלושה דברים. א. שחכמה אינה ערובה לטוב. ב. שתארים אינם הופכים את בעליהם לבעלי דעות נכונות.  ג. שכשהטוב אינו מוגדר בבירור, לפעמים החכמה מסוכנת יותר מהטיפשות.

למה? משום שכשטיפש מבצע פשעים, ניתן למנוע זאת ממנו בשם המוסר, אך שחכם מבצע אותם, בעזרת החכמה שצבר, הוא מצליח להסביר לעצמו, מדוע מעשיו תורמים לאנושות. וכשתורמים לאנושות, חשים תחושת שליחות, וידוע שמי שחש תחושת שליחות, אין דרך לעוצרו.

תמיד היה בעולם רוע, וכנראה שגם בעתיד לא בטוח שהמצב ישתנה, אבל כשהחכמה חוברת לרוע, העולם בסכנה גדולה יותר.

האם המרצה ששאל אתכם מיהו אדם טוב, נדרש לשאלה כיצד יתכן שאנשים תרבותיים יבצעו פשעים נוראיים כאלה? אינני בטוח.

“את זה אני מבין”, אמר לי האיש, “אבל איך אתה מסביר את זה? לך יש תשובה? איך באמת אנשים בעלי תארים, מסוגלים להידרדר לתהום כזאת? אם לאנשים לא חכמים יש מצפון, לחכמים לא יהיה? האם יש בעולם הצדקה מוסרית, לירות באשה שמחזיקה בתינוק, ככה סתם? איך הם הגיעו לזה?

“שאלה מצוינת. הרבה ספרים נכתבו כדי למצוא לה תשובה ראויה. אם הם היו קוראים בפרשת השבוע, הרבה זמן ומאמץ היו נחסכים מהם.

בפרשת וירא, מתארת התורה את אנשי סדום המוזכרים עד היום לדיראון, שנאמר: ” ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאד”.

מן המילים “חטאים לה'” ניתן להבין לכאורה, שמעשיהם הרעים עסקו ברובד שבין אדם למקום, אלא שבספר יחזקאל מתברר שהנחה זו שגויה לחלוטין.

שנאמר: “הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה: ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני ואסיר אתהן כאשר ראיתי:”.

וכאן מעוררת שאלה.

אם חטאיהם של אנשי סדום הסתכמו בעבירות שבין אדם לחברו כמו הימנעות מחסד וצדקה, מדוע התורה מדגישה התורה “רעים וחטאים להשם” ולא לבני אדם?

והתשובה פשוטה.

שאלת את עצמך, איך חברה מסוגלת להגיע למצב שבו חסד וצדקה, נחשבים לחטא? כיצד מסוגלים בני אנוש, להגדיר עזרה לחלשים – מעשה רע? וגם אם אנשי סדום היו כאלה, האם הפיכת סדום הייתה ענישה מידתית? למה לא שלח אליהם הקב”ה נביא שישיב אותם בתשובה, כשם ששלח את נח לאנשי המבול ואת יונה לנינווה?

בגלל המרצה למדעי החברה.

אנשי סדום לא היו סתם רעים. הם היו רעים וחטאים להשם, כדי ללמד שהדרך להידרדרות מוסרית לא עוברת ברוע אלא בהגדרה שלו.

אנשי סדום היו רעים להשם משום שהם דחקו את רצון הקב”ה ממרכז חייהם, ותחתיו הציבו את רצון האדם, ובכך הניחו את היסוד להידרדרותם הנוראה.

צדק המרצה למדעי החברה. הטוב והרע אינם מוחלטים. הם מוגדרים ככאלה לאור הנזק והתועלת שנגרמים מן המעשה. מעשה טוב הוא זה המביא תועלת לחברה, ומעשה רע הוא זה שגורם לה נזק.

ומכאן שהשאלה – מהו טוב ומהו רע, נקבעים לפי השאלה – מיהי החברה ומה רצונה.

בחברה שבה רצון השם ניצב במרכז, כל מעשה שסותר את רצון השם, ייחשב לרע, וכל מעשה שתואם את רצון השם ייחשב לטוב.

לעומת זאת בחברה המציבה את רצון האדם במרכז, כל מעשה המתנגש עם רצון האדם יחשב לרע וכל מעשה התואם אותו ייחשב לטוב.

לכן סדום התהפכה. הפיכתה של סדום אינה עונש אלא תוצאה. היא התהפכה משום שכשרצון האדם מחליף את רצון השם, גם אם ממבט ראשון לא ניתן להבחין בסכנה הכרוכה בכך, בחברה מעין זו, אם החסד והצדקה יתנגשו עם רצון החברה, הם יהפכו לרעים, ואם היהודים יתנגשו ברצון החברה, תנפיק חברה זו רשימה של אנשי אקדמיה שבכוח חכמתם הפכו אחראיים לפשעים הנוראיים ביותר בהיסטוריה.

לכן נהפכה סדום. כדי ללמד לדורות, שכשהרצון האנושי ניצב במרכז, אפשר בעזרתו לבצע את הפשעים המעוותים ביותר בלי נקיפות מצפון, משום שבעיני הפושעים, הם עושים מעשים טובים.

ובעיקר כדי ללמד, שכשזה קורה, שוב אין תקנה לחברה כזאת, משום שבחברה כזאת, הרוע מעוגן באידיאל, ואז, אפילו נביאים לא יצליחו לשנות אותם.

סיפורה של סדום נכתב בשביל להשיב למרצה שלך. כדי לומר לו, שחכמה ללא יראת השם, לא זו בלבד שאינה טובה – היא מסוכנת. כל כך מסוכנת, שהיא יכולה לגרום לאדם לראות בעבודת המידות, חולשה.

כי אם הרע הוא כל מה שמתנגד לרצון של האדם, ואם אין לך מתנגד גדול יותר לרצון מעבודת המידות, אזי איך לך דבר רע יותר ממנה.

ועוד מילה לסיום.

לפני כמה שנים התראיין משורר מפורסם לעיתונאי מפורסם.

במהלך הריאיון, דיבר המשורר כנגד עדות המזרח, במילים גסות ובוטות שגם לצטט אותם בשמו אני לא מעוניין. כששאל המראיין את המשורר ואני מצטט “מי אתה כאדם שתקבע שהתרבות המערב אירופאית היא תרבות גבוהה והתרבות הערבית מפגרת”, ענה המשורר בחשיבות: “מי אני? אני פרופסור בשלוש אוניברסיטאות ואני רואה לי זכות לקבוע את זה”.

ככה זה כשמנתקים את החכמה מיראת השם.

שבת שלום.