כשסיימתי את חלקי בהדרכת מסע “ערכים” בפולין, הגעתי לשדה התעופה, ולאחר הבידוק הביטחוני מצאתי את עצמי ממתין בתור לדוכן מול שער העלייה למטוס כדי לקנות בקבוק מים.
לפני בתור עמדו שלושה צעירים ישראלים.
“זו הייתה הפגנה אנטישמית וגזענית במלוא מובן המילה”, אמר זה שלפניי. “ראיתם את השנאה בעיניים שלהם? משגע אותי איך אנשים במאה ה21 מסוגלים להפגין בעד סיסמאות כאלה? איך זה שהפולנים לא אוסרים הפגנות כאלה בחוק? זו ממש גזענות!”
מה שמעניין הוא איך פרופסור משחק עם הערכים שלו לפי הצרכים שלו…
“מסכים איתך שמדובר בגזענות מחליאה”, אמר השני, במתינות מחושבת ובוגרת. “זה באמת לא נעים לשמוע דברי גזענות נוראיים, בפרט כשהם מכוונים אליך, אבל חופש הביטוי הוא ערך עליון, ולכן, לכל אדם שמורה הזכות המוקנית לו לומר את דעתו, וזאת גם אם דעתו אינה מוצאת חן בעיניך. אלה החיים. בעולם ערכי הערכים לא מתחלפים לפי הצורך. אם אתה מאמין בהם, אתה מאמין בהם תמיד, לא רק כשמשתלם”.
הסכמתי עם כל מילה.
ערכים הם באמת לא משהו שמחליפים כמו בולים, אך למרות ההסכמה עם העיקרון, משהו בכל זאת הפריע לי, אך לא ידעתי להגדיר מהו. כשהגעתי לארץ, מאמר אחד פתר לי את החידה.
מה שהפריע לי בדבריו של הבחור היה השקר בדברים האמיתיים שאמר.
השבוע התפרסמה בתקשורת כתבה שבה מצוטט פרופסור נכבד שמבין דבר או שניים בכלכלה, ובה צוטטו דבריו: “כשאני מביט קדימה אני רואה עתיד שחור משחור”.
מדוע מודאג הפרופסור? משום שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2020 חיו בישראל יותר מ – 9 מיליון איש, ומשום שהמספר הזה גדל בקצב של שני אחוזים בשנה, ומשום שזה אומר שאנו חיים במדינה השלישית בצפיפותה בקרב מדינות ה־ OECD אחרי הולנד ודרום־קוריאה, ומשום שלפי החשבון הזה ב־2050 יחיו בישראל כ־18 מיליון איש, שזה הרבה יותר מדי.
“תופעת ריבוי הילדים, קובע הפרופסור, “היא תוצאה של השואה, ושל החרדה הקיומית של ראשית ימי המדינה. התפיסה שאם יש לך הרבה ילדים אתה תורם למפעל הציוני – שהייתה נכונה לפני 60 שנה – ממש לא נכונה כיום. ולא רק שזה לא נכון, הוא מסביר, אלא שאותה תפיסה של ריבוי ילדים דווקא מאיימת על החברה הישראלית”.
“זה באמת משהו שקשה להגיד בפרהסיה”, הוא מודה. “אתה יוצא למעשה נגד החרדות הקיומיות העמוקות שליוו אותנו הישראלים לאורך המאה ה־20. אבל האקט הפטריוטי בימינו הוא שני ילדים ולא יותר”.
ואת מי לדעתכם מאשים הפרופסור בתופעת ריבוי הילדים? נכון. את החרדים.
“הסוגיה הפוליטית המרכזית בהיבט הזה, הם החרדים. קובע הפרופסור. “בגלל שרבים מהגברים החרדים לומדים תורה ולא עובדים, התמיכה הכלכלית שיש עבור כל ילד מאוד משמעותית לתקציב המשפחתי שלהם. זה מעבר לעניין האידיאולוגי, זה עניין פרקטי, זו דרך לייצר הכנסה למשפחה”.
כשקראתי את הדברים, נעלבתי עד עמקי נשמתי. שאני אפגע בחוסן הכלכלי של המדינה? זה הרי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. לכן, רק כדי להירגע, החלטתי אחת ולתמיד לבדוק, כמה המדינה מפסידה על הילדים שלי וכמה אני מרוויח בגללם.
על פי הנתונים הרשמיים של הביטוח הלאומי, המדינה משלמת לי על הילד הראשון – 156 ש”ח, על השני – 197, ומהחמישי ואילך – 156 ש”ח לכל אחד, שזה בערך רבע משכר הלימוד החודשי שאשלם ל”תלמוד תורה” על ילד אחד, ואם תוסיפו לסכום גם את ההנחה בארנונה לה זכאיות משפחות ברוכות ילדים, תקבלו עוד 500 שקל לחודש עבור שבעה ילדים, שזה עוד כמה עשרות שקלים לילד. המון.
לכן נעלבתי. נכון. ליבה לא למדתי, אבל מי צריך ליבה כדי להבין שכשאתה מוציא על ילד שמכניס לך לכיס 300 – 400 ש”ח לחודש ומוציא על כלכלתו 2000 זה ממש לא כלכלי. לכן, כשמאשימים אותי בפגיעה בחוסן הכלכלי של המדינה ובעיקר שאני קובע את מספר הילדים שלי רק בגלל שיקול כלכלי, זה בעצם אומר שמי שמאשים אותי בכך גם חושב שאני טיפש, וזה מעליב מאוד.
השאלה המסקרנת היא איך זה קורה? נכון, איך פרופסור חכם עושה חשבון כזה פחות מעניין. מה שמעניין הוא איך פרופסור משחק עם הערכים שלו לפי הצרכים שלו ועוד אומר זאת בפה מלא? איך בגלל כסף הופכים ילדים משמחה לנטל? איך ה”ילדים זה שמחה” של קום המדינה, הפך לילדים זה חור בכיס.
האם ערכים אמורים להכתיב לנו את הצרכים, או שהצרכים קובעים את הערכים? איך זה שכשחופש הביטוי פוגע באיכות החיים שלי, אני נדרש להוריד בפניו את הראש, כי עם ערכים לא משחקים, וכשערך המשפחה מתנגש עם איכות החיים שלי משנים אותו במחי משפט?
מסתבר שתשובה לשאלות אלו מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת כי תבוא מלמד משה את בני ישראל על מצוות הביכורים, לפיה מצווה האדם להביא לבית המקדש את ביכורי פירותיו ולומר את הדברים הבאים, שנאמר: “ויוצאנו ה’ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדל ובאותות ובמפתים׃ ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה’ והנחתו לפני ה’ אלוקיך והשתחווית לפני ה’ אלוקיך׃” פסוקים אלו מעוררים כמה שאלות.
ראשית, מה הקשר בין “ויוציאנו ה’ ממצרים לביכורי הפירות שאנו מצווים להביא לבית המקדש? שנית, הרי החקלאי טורח כל כך הרבה כדי לגדל את פירותיו, מדוע הוא מצווה לומר, על פירות אלו את המשפט “אשר נתת לי ה'”?
והתשובה פשוטה.
בפסוקים האלה משה רבנו מלמד את בני ישראל, על מערכת היחסים הנכונה בין כסף לערכים.
במצווה זו מלמד משה שכסף הוא ללא ספק אמצעי חשוב, אך בד בבד גם מאוד מסוכן. מצד אחד הוא יכול לעזור לנו לשפר את איכות החיים, אך מצד שני הוא גם יכול לשעבד אותנו אליו. הוא יכול לעזור לנו ליישם את הערכים שלנו, אבל הוא גם יכול לשלוט בהם ולשחק איתם לפי צרכיו. הוא יכול לשמש אמצעי, אך ברגע אחד הוא יכול להפוך למטרה.
בפרשת השבוע מלמד משה, שכשהכסף עובד אצלנו, אנחנו יכולים להיעזר בו כדי לגדל ילדים, וכשאנחנו עובדים אצלו הוא מסוגל לדרוש מאתנו לא ללדת אותם.
לכן התורה מצווה להביא ביכורים. כדי שנזכור תמיד מי עובד אצל מי.
בפרשת השבוע מלמדת התורה את החקלאי, שלמרות שאין חולק על כך שעמלת על גידול הפירות, ושללא מאמציך לא היו צומחים. אך כשאתה מייחס את העושר לעצמך, בסופו של דבר גם תשתעבד לו, ואז, גם תעצב את ערכיך בכפוף לעושר, ולא את העושר בכפוף לערכים.
לעומת זאת, אם תאמר על ביכוריך שכה טרחת בגידולם “אשר נתת לי ה'”, ותייחס את עושרך להקב”ה ולא לעצמך, יגרום הדבר שתתרגל להציב את רצון ה’ במרכז חייך, ואז, למרות שהכסף חשוב, תמיד הוא יידע את מקומו ויסכים להכניע עצמו לערכיך, שכן ערכיך לא עוצבו על ידך, אלא על ידי ה’ אלוקיך שזה עתה הצהרת שפירותיך שייכים לו.
לכן מביאים ביכורים דווקא לבית המקדש. לכן אנו מניחים אותם לפני ה’, ולכן למרות שאנו טרחנו בגידולם, אנחנו מצהירים “אשר נתת לי ה'”.
כדי שנזכור תמיד שהכסף עובד בשביל הילדים ולא הילדים בשביל הכסף.
אנו מביאים ביכורים כדי שגם כשאנחנו עוסקים בכסף נזכור את השמיים. כדי שנזכור שהערכים שלנו לא עוצבו על ידינו. כדי שנזכור שהם ירדו משמיים, וערכים שיורדים משמיים לא משתנים בהתאם לצרכים, אלא להפך.
מצוות ביכורים נכתבה בתורה. כדי שאם ביום מן הימים יאשימו אותנו שערך הילדים שלנו נקבע לפי התקציבים שאנו מקבלים בגללם, נזכור את הפסוק “והנחתו לפני ה’ אלוקיך”. ואז, גם אם יגידו שאנחנו חפצים בהרבה ילדים רק בגלל הכסף שהמדינה משלמת לנו עליהם, נענה להם שאצלנו זה הפוך.
ושתי הערות לסיום.
הפרופסור הנכבד טען שריבוי ילדים בציבור החרדי נובע מתקציבים שהמדינה משלמת? אז ככה. אחרי שהתייעצתי עם כאלה שכן למדו היסטוריה, התברר לי בוודאות, שבמשך 2000 שנה תופעת ריבוי הילדים ליוותה את העם היהודי, וזה למרות שהמדינות בהן הם חיו לא העניקו להם תקציבים.
והערה אחרונה? אולי תשכילו אותי אתם, איך מי שדורש מאתנו להסתכל קודם על הכיס ואחר כך על הילדים, מאשים את אלו שמסתכלים קודם על הילדים ואחר כך על הכיס, שהם מסתכלים קודם על הכיס ואחר כך על הילדים?
שבת שלום.
