לפני מספר שנים הוזמנתי להשתתף בפאנל חינוכי בבית ספר מפורסם במרכז הארץ.
למען האמת, הם לא בחרו להזמין אותי. הם עשו זאת בעל כרחם.
אני מתקשרת אליך, אמרה לי בטלפון רכזת השכבה של בית הספר, כדי להזמין אותך להשתתף בדיון חינוכי בהשתתפות הצוות החינוכי של בית הספר.
סליחה שאני מפריע לך, אמרתי. אפשר לומר לך משהו אישי?
למען ההגינות, הוסיפה, עלי להודות שלא רצינו בכך. אני מתקשרת משום שחלק מהתלמידים שלנו דרשו שנזמין אותך, ואיימו שאם זה לא יקרה, הם לא ישתתפו בדיון, וכיון שמדובר בדיון חשוב מאוד שעוסק בשאלה על פי איזו אמת מידה אנו נדרשים לבחור את הערכים שלנו, החלטנו בכל זאת להזמין אותך.
האם תסכים להגיע?
בוודאי שאני מסכים, עניתי. עצם העובדה שאתם מעדיפים שלא אגיע כבר משכנעת אותי להגיע. זה לא חדש. מאז ומתמיד במאבקים בין תלמידים למורים הייתי בצד של התלמידים. גם בגלל שתלמיד הייתי ומורה מעולם לא הייתי. וגם בגלל שהקשר שלי עם עולם המורים מאז ומתמיד היה לוקה בחסר.
אני יודע שלא תאהבי לשמוע זאת, אך אגיע ואפילו בשמחה. זה מאתגר לדבר בפני אנשים שלא שמחים שהגעת. זה הופך את האירוע למעניין, ואני מאז ומתמיד אוהב אתגרים.
הבנתי, אמרה הרכזת באכזבה. תיארתי לעצמי שזאת תהיה התשובה. התלמידים שלי הזהירו אותי. אבל בסדר. שיהיה. היא מסרה לי בחמיצות את הפרטים הדרושים, והוסיפה לסיום, שלפחות התלמידים מחכים לי.
כשהגעתי, עליתי לבמה והתיישבתי ליד המנהל והצוות החינוכי. השלום שלהם היה קפוא בערך כמו השלום של מדינת ישראל עם מצרים, אך לא היה אכפת לי. התלמידים שעמדו ומחאו כפיים הפשירו את הקיפאון.
ידעתי שהם משתמשים בי כדי להרגיז את הצוות החינוכי, אך לא התערבתי. מבחינתי, אם אחד מהם יזקוף את גוו היהודי בגלל ההשתתפות שלי, כבר הרווחתי את שלי.
הדיון החל.
המנחה הזמין את המנהל לפתוח את הדיון, וזה הסביר בטוב טעם מדוע ההחלטה אלו ערכים נחליט לאמץ חשובה כל כך, ועד כמה שונה החברה המערבית מחברות אחרות בהן ישנו רק סט ערכים אחד, ועוד כל מיני משפטים שנועדו להסביר בעדינות עד כמה הוא כועס שהגעתי.
כשסיים, דברו אחריו בזה אחר זה כל האנשים המכובדים שישבו על הבמה, וכשכולם סיימו, פנה המנחה אל הפיל שבחדר. כלומר אלי.
זה אולי קצת מוזר שאתה משתתף בדיון הזה משום שהחברה אותה אתה מייצג מחנכת לא רק לערכים שונים משלנו, אלא בעיקר משום שאינה מאפשרת לתלמידיה לבחור בעצמם את הערכים שיעצבו את חייהם, שזה בעצם נושא הדיון שלנו.
אצלכם, הרי ישנה רק אמת אחת, ולדעתכם רק היא נכונה, ובנוסף לכך, אתם גם מונעים מתלמידיכם את החשיפה לערכים אחרים, מה שלמעשה שולל מהם את הבחירה. ולאור כל זאת מתעוררת השאלה מה יש לך לתרום לדיון שלנו?
אתה צודק בהחלט, הסכמתי איתו.
כל מה שאמרת על החברה אותה אני מייצג כאן אמת ויציב. אנו אכן משתדלים למנוע מילדינו להיחשף לערכים שאינם ערכי התורה. ככל שהדבר תלוי בנו כמובן. ואם תרצו אסביר גם מדוע.
וביחס להשתתפות שלי בדיון, אני חלוק עליך. זה ממש לא מוזר שהזמנתם אותי משום שאנו לא עוסקים כעת בשאלה אלו ערכים נכונים ואלו לא, אלא בשאלה על פי איזו אמת מידה עלינו לבחור את הערכים שלנו, ומשום שהחברה אותה אני מייצג כאן בוחרת את ערכיה על פי אמת מידה שונה משלכם, ראוי ונכון שהתלמידים שיושבים כאן ישמעו את שני הצדדים ויבחרו בעצמם את אמת המידה על פיה יבחרו את הערכים שלהם.
אני נאלץ להסכים, הודה המנחה. אך לפני שאתה מציג את דעתך, אבקש לשאול אותך שאלה נוספת.
האם אינך סבור שמניעת חשיפה לערכים שונים משלך מעידה על חולשה? אם אתם כל כך בטוחים בדרך בה אתם מאמינים, מדוע אתם כל כך חוששים מדעות אחרות?
יש לכך הרבה סיבות, עניתי. אני לא בטוח שזה המקום והזמן להציג אותם. הייתי מעדיף לדבר על אמת המידה הערכית לאורה אנו חיים, אך אם תאפשר לי גם לענות על שאלתך וגם להציג את אמת המידה היהודית לבחירת ערכים, אשמח להסביר.
התלמידים שישבו באולם גרמו לו להסכים, ואני התחלתי.
בשונה מהתפישה המערבית לפיה חיי האדם מתחילים ומסתיימים בעולם הזה, על פי תורת ישראל החיים בעולם הזה הם אמצעי להגיע בעזרתם לעולם הבא ומכאן נגזרת חשיבותם. אתה לא נדרש להסכים עם הדעה הזאת, אך זו עמדת היהדות וכאן טמון ההבדל.
החברה המערבית חיה בעיקר את ההווה משום שהיא לא מאמינה בקיומו של עתיד רוחני, והיהדות מחנכת לחיות את ההווה ולהתאים אותו לעתיד, משום שכל מעלתו של ההווה שהוא מבטיח את העתיד הרוחני.
זהו שורש ההבדל בין החברה המערבית ליהודית, לא רק ביחס לערכים השונים שכל חברה מחנכת לאורם, אלא בעיקר ביחס לאופיו של החינוך ולחשיבותו.
תסכים אתי שמפעל שמייצר חלקי חילוף למטוסים נדרש להתמקד במטרה שלשמה הוקם. במפעל כזה לא עוסקים בערכים שאינם תואמים את מטרת המפעל. למפעל יש מטרה מאוד מדויקת. לייצר חלקי חילוף איכותיים. לכן, כל מה שיועיל למטרת המפעל יתקבל בברכה וכל מה שיסכן אותה יידחה בשתי ידיים.
עם זה כולנו מסכימים אמר המנחה, אך כיצד זה קשור לעניינינו?
מיד אסביר, עניתי. אך לפני כן אבקש לשאול שאלה נוספת.
מה יקרה, אם חלק מעובדי המפעל יחליטו שהם מעדיפים שהמפעל ישנה את פניו ויתחיל לייצר סוכריות וממתקים, האם ההנהלה תאפשר זאת? האם היא תיתן לכך יד בשם הפלורליזם, החופש או השוויון? ברור שלא. האם נוכל להאשים ההנהלה בהסתגרות או בקיבעון? ממש לא. כל עוד מטרת המפעל לייצר חלקי חילוף למטוסים, איש מחברי ההנהלה לא יאפשר דיבורים על ייצור סוכריות.
תורת ישראל מלמדת שתפקידו של האדם בעולם הזה לייצר חלקי חילוף לעולם הבא. אפשר להסכים איתה ואפשר לא להסכים, אך על פי תורת ישראל זו מטרת החיים היחידה. ומכאן שכל ערך או דעה שמסכנים את המטרה הזאת ייחשבו לשליליים וכל ערך או דעה שיסייעו למטרה זו ייחשבו לחיוביים.
זו הסיבה שהתורה מחנכת אותנו להצבת גבולות וסייגים. היא מורה לנו לנהוג כך משום שהיא מודעת לפתלתלותה ולמורכבותה של הנפש, ובעיקר לגורמים שמשפיעים על עיצובה.
ומה משפיע על עיצובה של הנפש על פי תורת ישראל, שאל המנחה?
כמה מרכיבים מוכרים וכמה שפחות מוכרים לנו.
תסכימו אתי, פניתי לאנשי הצוות שישבו על הבמה, שעם כל הכבוד לערכים אותם אנו מציגים בפני התלמידים שלנו, לסביבה בה אנו חיים ישנה השפעה לא פחות חזקה על ההחלטה, אלו ערכים לבחור.
על פי תורת ישראל, כל אדם מגיע לעולם כשכל כוחות הנפש קיימים בו. לכל אדם שמגיע לעולם ניתן ארגז כלים זהה, ובכל ארגז מצויים בדיוק אותם כוחות נפש ומידות שיש ביתר הארגזים. מה שעושה את ההבדל בינינו, הוא לא העדר תכונה כזאת או אחרת אלא סדר העמידה שלהם בחיינו. המינון שלהם.
הסביבה אמנם לא ממציאה אותנו יש מאין, אך היא פועלת בנו בעוצמה, והיא זו שמעצבת את כוחות הנפש שקיימים בארגז הכלים עמו נולדנו. היא דוחקת כוחות קיימים ומעצימה כוחות קיימים. היא אולי לא ממציאה אותם אך היא משפיעה על סדר עמידתם.
אלא שלמרות השפעתם של ההורים, המורים והסביבה על האישיות שלנו, עדיין יש בנו את היכולת להתנגד להם. הם לא אנחנו. הם חיצוניים. הם מצטרפים אלינו לאורך החיים. ולכן למרות השפעתם עלינו, יש בנו היכולת לבקר אותם ולנסות להתנגד להם.
לדוגמא: כשאנו מחליטים שהסביבה משפיעה עלינו לרעה, אנו יכולים לבחור להחליף אותה, וכשאנו מחליטים שהערכים שחנכנו לאורם אינם מושלמים או אמיתיים, אנחנו מסוגלים להשתחרר גם מהם, ולבחור לנו ערכים אחרים במקומם, שבעינינו הם אמיתיים יותר. לכן למרות השפעתם הרבה, משום שהם חיצוניים לנו, יש בכוחנו לבקר אותם ולהתנגד להם.
על פי תורת ישראל, האיום האמיתי על בניין האישיות שלנו, הם דווקא הגורמים שמשפיעים על האישיות שלנו למרות שאנו לא מודעים לקיומם. הם נחשבים לאיום גדול יותר משום שבשונה מהחינוך והסביבה, אנו לא מודעים לקיומם, ולכן גם אין לנו את היכולת לבקר אותם או להתנגד להם. הם מעין סוס טרויאני שהוחדר לתוך הנפש.
תסכימו איתי שאם אכן ישנו גורם כזה, הוא מסוכן לנו יותר מהסביבה ויותר מהערכים שחונכנו אליהם?
תיאורטית זה נכון מאוד, אמרה לי אחת המורות.
מדוע רק תיאורטית? שאלתי.
משום שאני לא מאמינה שישנו מרכיב כזה. מה עוד משפיע על מי שאנחנו חוץ מהחינוך והסביבה?
המעשים שלנו, עניתי לה.
אנו מורגלים לחשוב שההשפעה על אישיותנו מגיעה תמיד רק מבחוץ. מכל מי שאינו אנחנו. אך תורת ישראל מלמדת שהמעשים שאנו עושים משפיעים על מי שנהיה הרבה יותר מההורים או המורים או הסביבה.
יסוד חינוכי זה מופיע בספר החינוך וכך נאמר שם: “דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע… כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות… ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות – ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור”.
אין ספק, קובע בעל ה”חינוך”. האדם אכן מושפע מחינוך ומסביבה שמעצבים את אישיותו ואת סדר עמידת כוחות הנפש שבה. אך מה שיקבע מי יהיה באמת אלו בעיקר המעשים שיעשה.
ויש לי גם דוגמא לכך.
לפני שנים, נסעתי עם אשתי לרופא, כמה ימים לפני שנולדה בתנו הראשונה.
כשחזרנו לרכב לאחר הביקור, גילינו שהרכב נעלם. השעה הייתה מאוחרת ובחוץ ירד גשם שוטף.
מישהו שעמד בדוכן ממול אמר לנו שהרכב נגרר למגרש העירייה שנמצא במרחק שני רחובות משם.
הגענו למגרש רטובים עד לשד עצמותינו.
בפתח המגרש ישב בחור צעיר בתוך חדרון מוסק וקרא בספר.
אפשר לשחרר את הרכב? שאלתי אותו.
אפשר, ענה הבחור ביובש דרך החריץ שבחלון בלי שהרים את עיניו. אבל צריך קודם לשלם.
כשהוצאתי כרטיס אשראי הבחור סירב.
לא מקבלים אשראי, אמר באדישות. רק מזומן.
אני מבין, אמרתי. אבל אין לי מזומן.
אז אין רכב, ענה הבחור באותה אדישות.
אבל מאיפה אביא כעת מזומן? ניסיתי שוב. אשתי לא מרגישה טוב. אנחנו חוזרים מהרופא. אולי בכל זאת אוכל לשלם באשראי? לפנים משורת הדין.
אין מצב כזה. ענה הבחור באדישות. אנחנו לא בבית משפט. אתה לא הראשון שמנסה. יש בנק לא רחוק מכאן, תוציא מזומן ותבוא.
למען האמת, התרגזתי.
אבל אני מסביר לך שאשתי לא יכולה ללכת יותר מידי. אין לך רחמנות?
הבחור הרים את עיניו מהספר בפעם הראשונה. הוא היה נראה בחור רגיש. לא אחד כזה שלא אכפת לו.
ועוד איך שיש לי רחמנות, אמר בכעס. פשוט אין אפשרות לשלם באשראי. זה לא קשור לרחמנות שלי. אלו הכללים אדוני.
כשחזרנו עם שטרות הכסף, הבחור העביר לי את המפתחות דרך החלון, וחזר לקרוא בספר.
סליחה שאני מפריע לך, אמרתי. אפשר לומר לך משהו אישי?
בשמחה, ענה הבחור.
אתה נראה לי בחור עם לב רגיש, אמרתי לו. יש לי עצה טובה בשבילך. אין בי כעס עליך. אני אפילו מבין אותך. אתה לא בעל הבית כאן ואלו הכללים. אתה בסדר גמור. אבל אם אתה רוצה להישאר מי שאתה, עזוב את העבודה הזאת כמה שיותר מהר. היא לא בשבילך. היא תשחית אותך. היא תהפוך אותך לאיש אטום. היא תהרוג לך את הרגישות משום שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. זה כתוב בספר ה”חינוך”
הבנת? פניתי למורה לתיאוריה. זו לא תאוריה. אלו החיים. כך בנויה הנפש שלנו. המעשים שלנו משפיעים על מי שנהיה בלי שנרגיש, ולכן המעשים שאנו עושים כל כך חשובים וכל כך מסוכנים.
נכון. גם הסביבה משפיעה וגם החינוך, אך המעשים שלנו חזקים יותר מהם.
גם אם נחנך לערכים נאורים וטובים, וגם אם הסביבה בה אנו חיים תתמוך בהם, אם לא נבקר את המעשים שלנו, ואם לא נפשפש בהם, בסופו של דבר הם שיקבעו מי נהיה ולא הערכים שחנכנו לאורם.
לכן ביהדות המעשים כל כך חשובים, ולכן התורה מתערבת בכל פעולה ומעשה שאנו עושים. בדיוק בגלל זה. כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
הציבור שאני מייצג נזהר ומסוגר. לא כי הוא חלש ולא בטוח בעצמו. הוא כזה משום שהוא מכיר את פתלתלותה של הנפש. לכן הוא נזהר מכל דעה או מעשה שאינם תואמים את מטרת המפעל של היהדות.
לא שהחינוך היהודי טוב יותר מהמערבי. על כך אפשר לדון. הוא פשוט מודע יותר לסיכונים. ומשום שביהדות העתיד חשוב מהווה, כל מה שמסכן את העתיד מורחק כבר בהווה.
ויש לי ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת וישלח מתארת התורה את ההכנות שעושה יעקב לקראת המפגש הגורלי עם עשיו אחיו ומדריך את השליחים שהוא שולח אליו מה בדיוק לומר לו, שנאמר: “ויצוו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה”.
וכאן מתעוררת שאלה.
לשם מה מספר יעקב לעשיו היכן היה עד עתה? וכי לא ידע עשיו שיעקב התגורר בבית לבן?
ועל כך משיב רש”י. “גרתי בגימטריא תרי”ג. כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים”.
לדברי רש”י, באומרו “עם לבן גרתי” לא מבקש יעקב לספר לעשיו היכן התגורר. הוא ידע זאת היטב. בדיוק בגלל זה יעקב מדגיש זאת.
כיון שידע עשיו שיעקב התגורר אצל לבן לא מעט שנים, העריך יעקב שבשל הסביבה בה חי, ובשל השפעתה העצומה של הסביבה על הנפש, אפשר ועשיו סבור שהוא הושפע ממעשיו של לבן וכבר אינו איש תם יושב אוהלים כשהיה, אלא איש שדה כמוהו.
לכן מספר לו יעקב “עם לבן גרתי – ותרי”ג מצוות שמרתי”. כדי ללמדו שלא כך קרה. כדי להדגיש בפניו שהוא נותר יעקב התם למרות השפעתה העצומה של הסביבה רק בגלל המעשים שעשה. כדי ללמד אותו שהדרך היחידה לנצח את השפעתה של הסביבה עוברת במעשים. שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. שרק בזכות המעשים – תרי”ג מצוות שמרתי, זכיתי לא להיות מושפע ממעשיו הרעים.
הוא מספר לו על כך, לא כדי להרגיז אתו אלא כדי להעניק לו תקווה. כדי לספר לעשיו אחיו, שגם אם הסביבה בה גדל השפיעה עליו, וגם אם נשותיו הסירו את לבבו מהערכים לאורם חונך בבית אביהם יצחק, עדיין יש לו תקווה. אם ישנה את מעשיו.
אם אני שרדתי בבית לבן ולא למדתי ממעשיו הרעים בזכות המצוות ששמרתי, אם תחליט גם אתה לקיים אותם, יהיה בכוחך לשוב למוטב ולהתנגד אפילו לסביבה בה אתה חי.
באומרו, ותרי”ג מצוות שמרתי מבקש יעקב ללמד, על כוחם העצום של המעשים על עיצוב האישיות שלנו, ועל השפעתם על סדר עמידת כוחות הנפש בתוכנו.
זו הסיבה בשלה עם ישראל לאורך ההיסטוריה נאבק בכל אלו שניסו לשנות את מעשיו. הוא התנגד להם בשל הידיעה על השפעתם העצומה של המעשים על הנפש.
אין לי ספק שאתם אנשים ערכיים, אמרתי לאנשי החינוך שנאלצו להקשיב לי. ההבדל בינינו טמון בשאלה, מהו מקור הערכים שלנו. אתם מאמינים שמלבד האדם אין בעולם דבר, ולכן אתם דולים את הערכים מתוך עצמכם, וגם חיים לאורם כל עוד אתם מאמינים שהם נכונים.
תורת ישראל אינה סבורה כך. על פי תורת ישראל מקור הערכים הוא הבורא ולא האדם, ומכאן גם הזהירות וההתרחקות מכל מה שמאיים עליהם. לכן, כדי לשמר הערכים הללו אנו דבקים במעשים ולא רק בדיבורים. שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
כל שנותר לתלמידים שלכם שבגללם נאלצתם להזמין אותי, הוא להחליט לאור איזו סמכות הם מעדיפים לעצב את הערכים שלהם. לאור ערכים שנוצרו בידי אדם או לאור כאלה שנוצרו בידי שמים. וזה הרי נושא הדיון.
אם הם יחליטו לבחור בערכים שאתם מציעים להם, הם לא זקוקים לי. אך אם הם יחליטו לבחור בערכים שבאו משמיים, לפחות כעת הם יידעו שרק בעזרת מעשים יומיומיים יצליחו להישאר נאמנים להם. שכן אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.
זה ממש לא תיאורטי. ההוכחה לכך היא עם ישראל.
אם זה היה רק תיאורטי, הסביבה של בית לבן היתה משפיעה על יעקב, ואם היא היתה משפיעה עליו, יעקב לא היה נשאר יעקב, ואם הוא לא היה נשאר כזה, העם היהודי לא היה נוצר, ואם אנחנו מדברים כאן כיהודים, הרי שלא מדובר בתיאוריה אלא בעובדות.
ועוד נקודה לסיום.
לפני שבועיים התקשר אלי אברך שאני לא מכיר.
אני נוהג להאזין לשיעורים שלך, אמר, ואני גם משתמש בהם בשיעורים שאני מוסר בבית הכנסת שלנו.
השבוע סיפרתי למשתתפים על הבחור שלא הסכים לשחרר את הרכב שלך, ושהצעת לו לעזוב את העבודה כדי להישאר בן אדם.
כן. עניתי. אני זוכר את הסיפור.
התקשרתי אליך, גם כדי להודות לך, אך בעיקר כדי לספר לך את המשך הסיפור.
כשסיימתי את השיעור בבית הכנסת, ניגש אלי אחד המשתתפים וסיפר לי שהוא הבחור שאתו דיברת.
הייתי אז אחרי צבא, סיפר האיש. חיפשתי להרוויח בערבים כמה שקלים כדי לממן את הלימודים שלי. עבדתי במגרש של העירייה בירושלים בדיוק כמו שספרת, ואני זוכר היטב את אותה שיחה.
אחרי שהוא עזב את המגרש עם אשתו, מאוד כעסתי עליו. מה הוא מתערב? מיהו שיטיף לי מוסר? מיהו שיחליט בשבילי מה טוב לי ומה לא? אבל בלילה, אחרי שהגעתי הביתה הדברים שאמר לי לא נתנו לי מנוחה.
למחרת הלכתי לבית הכנסת כדי לברר אם זה באמת נכון והיכן זה כתוב. אחד האברכים שהיו בבית הכנסת הראה לי את הדברים בספר ה”חינוך” ואחרי שקראתי אותם בעצמי החלטתי שאני לא חוזר לעבודה.
זה אמנם לא מה שגרם לי לחזור בתשובה, אך המשפטים האלה לא עזבו אותי, והיום אחרי דרך ארוכה אני זוכה ללמוד תורה.
אז, אם תדבר איתו פעם, תגיד לו שבזכות המשפטים האלה הוא הצליח לגרום לעוד יהודי להתעורר.
לכן התקשרתי, סיים האברך. כדי שתדע ששום משפט לא הולך לאיבוד.
כעת תחליטו אתם אם מדובר בתאוריה או בעובדות.
שבת שלום.
