השבוע, בדרכי להרצאה, הודיע השדרן ברדיו כי בשל אי הסדרת מעמדם של לומדי התורה, ובעקבות מעצרם של מספר תלמידי ישיבות שלא התייצבו לשירות צבאי, הורו גדולי ישראל לקיים עצרת תפילה רבת משתתפים לכבודה של תורה.    

ההרצאה התנהלה כמתוכנן ועסקנו בה בסוגיה טעונה ורגישה, במוסר האנושי. במי מוסמך לפרש אותו, ובעיקר בשאלה על פי אלו כללים אנו קובעים מיהו אדם מוסרי ומי לא. 

במהלך ההרצאה עסקנו בסוגיות אקטואליות כגון: האם ללמוד תורה כשאחרים מתגייסים הוא מעשה מוסרי, והאם שלילת זכות הצבעה ממי שאינו מתגייס לצבא נחשבת לעונש לגיטימי.

לכן הזמנתי אתכם לעצרת. כי היא לא פוליטית היא מעל הפוליטיקה

בסוף ההרצאה, למרות שהערכתי כי לא כולם יראו זאת בעין יפה, החלטתי לעדכן את המשתתפים על קיום העצרת וגם להזמין אותם לקחת בה חלק, רק כדי לסכם את ההרצאה ולהראות שאנו מאמינים ב”כל אחד והאמת שלו” רק כשהיא תואמת את האמת שלנו, מה שמעיד על הקושי שבקביעת ערכי המוסר.

“זה ממש לא בסדר מה שאתה עושה עכשיו”, מחה אחד המשתתפים. “אתה לא אמור להכניס פוליטיקה להרצאות. הגענו לכאן כדי להשתתף בהרצאה שעוסקת במוסר וערכים ולא בפוליטיקה”.

“ולמה אתה סבור שמדובר בפוליטיקה?”, אם לכל אחד יש את הזכות לעצב את האמת שלו, למה כשהאמת שלו לא תואמת את שלך, האמת שלו הופכת לפוליטיקה?”  לא הזמנתי אותך להפגנה. הזמנתי אתכם לעצרת תפילה לכבודה של תורה ולכבודם של לומדי התורה. האם זו פוליטיקה?”

“אל תיתמם, אהרן”, אמר לי האיש. סוגיית גיוס בני הישיבות היא בהחלט סוגייה פוליטית. זהו ויכוח ישן בין החרדים לכאלה שאינם חרדים. זהו ויכוח בין אלו שמאמינים שהתורה מגינה על עם ישראל ובין אלו שדורשים מאלו שמאמינים בכך להתגייס לצבא ואחר כך להאמין במה שירצו. זה ועוד איך פוליטי. הנכדים שלי משרתים בצבא ושלך לא. נראה לך שאני אשתתף בעצרת שמצדיעה למשתמטים? מה היית אומר לי אם הייתי מזמין אותך לעצרת שדורשת להפריד את הדת מהמדינה או לאפשר נישואין אזרחיים?  האם לא היית מתקומם? איך מרגיש איש ימין כשמציעים לו להגיע לעצרת של השמאל או להפך?  ההרצאה דווקא הייתה יפה ומעניינת, למה אתה מתעקש לזהם אותה עם פוליטיקה?

“אני לגמרי מסכים איתך”, הרגעתי. “אני אכן מאוד משתדל לא לערב פוליטיקה בהרצאות שלי מסיבה פשוטה. מידי ערב אני נודד בדרכים, גם בארץ וגם בעולם, לא כדי לשכנע את המאזינים שלי להצביע למפלגה שבה אני תומך, אלא כדי לנסות לגרום להם לרצות להכיר מעט יותר את ארון הספרים היהודי ואת תורת ישראל ששייכים להם לא פחות מאשר לי, ומשום שזו המטרה שנצבת לנגד עיניי, אני נזהר מאוד לא להגרר לפוליטיקה משום שהפוליטיקה מטבעה יותר מפרידה ממאחדת.

פוליטיקה אינה מילת גנאי. פוליטיקה היא כלי. היא אמצעי. מטרתה של הפוליטיקה להשפיע, לקבוע סדר יום, ובעיקר לגרום לכך שהמדינה תתנהל לאור הערכים בהם מאמינים אלו שהצביעו לאותה מפלגה פוליטית. הפוליטיקה מייצגת ערכים ודעות, ועל ערכים ודעות אנו נאבקים יותר מאשר על צרכים אחרים. לכן הפוליטיקה מפלגת ומפרידה. היא כזאת משום שהיא מעצימה ומחדדת את הבדלי הדעות. היא מאחדת את כל אלו שמחזיקים באותן דעות, ומפלגת ומפרידה מאלו שמחזיקים בדעות אחרות. ויש לי גם הוכחה לכך.

לפני האסון שהתרחש עלינו בשמחת תורה תשפ”ד, המאבק בין שמאל וימין ובין דתיים וכאלה שלא, היה בשיאו, ואילו לאחר האסון, אלו שלפני האסון ראו בממשלה אם כל חטאת הצטרפו אליה, ואלו שראו בה מושחתת כבר לא ראו אותה ככזאת, גם אם לזמן קצר. האם זה הגיוני בעיניך שאנשים שהטיחו בממשלה ובעומד בראשה שהם מושחתים וחסרי אחריות יצטרפו לממשלתו למרות שדעותיהם לא השתנו? האם בכוחו של אסון, נורא ככל שיהיה, להעלים את השחיתות? ואם הם בכל זאת בחרו להצטרף אליה למרות שהיא כזאת, מדוע הם פרשו ממנה לאחר מכן?

זה פשוט מאוד, ענה לי האיש. האסון לא שינה את המציאות. הממשלה נותרה מושחתת למרות האסון. הם הצטרפו אליה משום שהאסון שפקד אותנו גילה שמדינת ישראל נלחמה על חייה, וכשנלחמים על החיים מצופפים שורות. הם עשו זאת למרות השחיתות ולא משום שהיא נעלמה. הם נהגו כך מתוך אחריות לאומית. הם הצטרפו לממשלה למרות כל המחלוקות משום שהדאגה להמשך קיומה של מדינת ישראל בנתה ביניהם מכנה משותף חזק יותר מכל המחלוקות.

זה כך לא רק בפוליטיקה. זה כך גם בזוגיות. בני זוג יכולים לנהל מלחמת עולם על שטויות, אך כשלפתע מרחפת עליהם סכנה כלכלית או רפואית, היא גורמת להם להתאחד משום שפתאום מתברר להם שהמשותף ביניהם רב על המפריד. היא לא מעלימה את המחלוקות ביניהם. היא דוחה אותם. זה בדיוק מה שקרה לנו מבחינה חברתית ופוליטית. כל עוד הסכנה למדינה היתה מוחשית היתה בינינו אחדות, אך כשהיא חלפה, חזרו וצצו המחלוקות הפוליטיות.

“אתה צודק לגמרי”, הסכמתי. זו בדיוק הסיבה שהזמנתי אתכם להגיע לעצרת. הזמנתי אתכם להצטרף לא משום שאין בינינו מחלוקת. הזמנתי אתכם למרות כל המחלוקות.

קח את שנינו לדוגמא. שנינו יהודים, שנינו ישראלים ושנינו גם מתגוררים בארץ ישראל, אך למרות המשותף בינינו, יש בינינו גם הרבה מחלוקות כפי שקרה במהלך ההרצאה, והן שגורמות לריחוק בינינו. שנינו התווכחנו בלהט. שנינו היינו בטוחים בצדקת דרכנו, ושנינו ניסינו לשכנע בכך אחד את השני.

אלא שאם למרות המפריד בינינו, יש בינינו גם הרבה מן המשותף, מדוע אנו מעדיפים את הריחוק על הקירבה ואת המפריד על המשותף? הרי הסכמנו ששנינו יהודים ושנינו ישראלים. משום שהמפריד בינינו הרבה יותר משמעותי ומרכזי בחיי היומיום שלנו מן המשותף והמאחד. אך אם חלילה שנינו נהיה בסכנה, האם נמשיך לחוש מרוחקים? האם לא נעזור זה לזה? האם נתעלם זה מזה?

כשאנו בסכנה אנו הופכים למאוחדים משום שכשסכנה מרחפת על היהודי שבנו. על מה שמשותף בינינו. אנו חשים מאוחדים משום שהסכנה הופכת את היהודי שבנו למרכזי ולמשמעותי הרבה יותר ממה ששנינו לא מאמינים בו, וכשזה קורה אנו נחלצים לסייע זה לזה. ככה זה. בדיוק כמו בזוגיות. כשהמפריד שולט אנו לא חשים זה את זה, וכשהמשותף שולט אנו כן. כשהדעות החלוקות במרכז, אנו מתנגדים זה לזה, וכשהדעות המשותפות במרכז אנו מחבקים זה את זה.

לכן הזמנתי אתכם לעצרת. עשיתי זאת משום שאני בטוח שלמרות המחלוקות בינינו, יש בינינו יותר ערכים משותפים מערכים מפרידים.

אם היית בצרה והיו מציעים לך לקבל ברכה מהבבא סאלי זצ”ל האם היית נוסע אליו כדי להתברך?

בהחלט, אמר לי האיש. למה לא? אני אמנם לא דתי אך ברכה מצדיק תמיד יכולה לעזור.

ומה היית עושה כשהוא היה נכנס לחדר? האם היית קם לכבודו?

מה השאלה? ענה האיש. אם אני הולך לקבל ממנו ברכה הרי שהוא צדיק בעיני, וכשצדיק נכנס קמים. לא כך?

במקום לענות המשכתי לשאלה הבאה.

אתה לא חייב לענות לי אך האם אתה נמנה על אלו שצמים ביום כיפור?

בהחלט, ענה האיש. אני אמנם לא מתפלל בבית כנסת אך אני בהחלט צם.

וברית מילה עשית לילדים שלך?

האיש לא אהב את הכיוון של השאלות.

אהרן, אני יהודי לא פחות ממך. לחרדים אין מונופול על היהדות. אני אמנם יהודי בדרך שלי, אך לא ארשה לאף אחד לפקפק ביהדות שלי.

אני ממש לא מפקפק. התנצלתי. להפך. אני מאמין ביהודיות שלך לא פחות ממך. לכן שאלתי. עשית להם ברית או לא עשית?

בוודאי ענה לי האיש. מצוות זה לא הכול או כלום. אני אמנם לא שומר שבת אבל ברית עשיתי להם. ברית מילה זהו סמל יהודי מובהק. גם לא דתיים עורכים ברית מילה לילדים שלהם.

ומה לגבי קדיש? אני מבין מדבריך שאתה לא נוהג לבקר בבית כנסת, אך אם היית מזדמן לשם ביום האזכרה לאמך או לאביך והיו מציעים לך לומר קדיש לעילוי נשמתם, האם היית אומר?

בהחלט. זה חלק מהמסורת שלנו. אני אמנם לא דתי אך אני מכבד מאוד את המסורת.  

ומה לגבי האסון הנורא שפקד אותנו בשביעי לעשירי. איך הרגשת כשהחלו להתברר ממדי האסון? האם כאב לך?

האיש איבד את סבלנותו.

אהרן, זו חוצפה לשאול שאלה כזאת. מה פירוש איך הרגשתי. חרב עלי עולמי. אלו אחים שלי. איך מרגיש אח כשאחים שלו נרצחים?

והאם הרגשת כך רק כלפי אלו שהחזיקו בדעות שלך או גם כלפי אלו שלא? האם הצער שלך על בני קיבוצים שנהרגו היה זהה לצער שלך על יהודים דתיים שנרצחו?

אני לא מבדיל בין דם לדם, ענה האיש בחוסר סבלנות. הרגשתי את אותו צער כלפי כולם אהרן כלפי כולם משום שאני יהודי, והם נרצחו רק בשל העובדה שגם הם היו יהודים. אנחנו עם אחד לא? וכשאחד מבני עמך נרצח רק משום שהוא בן עמך אתה מצטער במידה שווה. אתה לא בודק אם יש לו כיפה או אין לו. או אם הוא ימני או שמאלני.

מסכים לגמרי, אמרתי.

ומה לגבי החטופים? האם כשהם שהו בשבי החמאס ישנת בלילות? האם ייחלת שיחזרו?  וכיצד הרגשת כשהם חזרו, האם הרגשת מחנק בגרון? האם דמעת מהתרגשות?

בהחלט, ענה האיש. היינו כחולמים. מצד אחד מאוד הצטערתי על אלו שלא חזרו אך בהחלט שמחתי והתרגשתי יחד עם כל עם ישראל על כל אלו שחזרו. לא רק אני. כולם. כל עם ישראל התרגש. כולנו הרגשנו שהם הילדים שלנו. יש לך עוד שאלות, אהרן? אני באמת לא מבין לאן הן מובילות את הדיון.  

רק עוד כמה, עניתי.

אמרת לפני כמה רגעים שהנכדים שלך משרתים בצבא, ומכאן אני מניח שאתה זוכר את מלחמת ששת הימים. האם אני צודק?

צודק בהחלט, אהרן. זוכר את המלחמה ההיא כאילו לא עברו שישים שנה.  

ואתה זוכר גם מה הרגשת כששמעת את מוטה גור אמר את המשפט “הר הבית בידינו”?

הפנים של האיש האירו לפתע באור מוזר.

וואוו אהרן. אתה מחזיר אותי למחוזות אחרים. מה הרגשתי? כששמענו ברדיו כשהכותל בידינו, כולנו בכינו מהתרגשות. לא רק אני. גם אבא ואימא שממש לא היו דתיים וגם השכנים שהיו אצלנו.

זהו, אמרתי לו, סיימתי.

מה פירוש סיימת? ולמה שאלת אותי את כל השאלות הללו.

פשוט מאוד, עניתי. כדי להוכיח שהמשותף בינינו רב על המפריד.

אני לא מתכחש למציאות. אין לי ספק שיש לנו דעות שונות בלא מעט נושאים. אורח חיים שלנו שונה, וזו הסיבה שמן הסתם גם לא הצבענו לאותה מפלגה. אנחנו שונים. אתה שלחת את הילדים שלך לאוניברסיטה ואני לישיבות. אתה הצהרת שאינך שומר שבת ואני כן. הילדים שלך שירתו בצבא ושלי לא. אתה מאמין בכל אחד והאמת שלו ואני מאמין בתורת ישראל בלבד.

אך באותה נשימה ממש, ובאותה וודאות, אני בטוח גם שיש בינינו הרבה מן המשותף והוכחת זאת בעצמך.

גם אתה קם כשצדיק נכנס לחדר וגם אני. גם אתה צם ביום כיפור וגם אני. גם אתה מלת את בניך וגם אני. גם אתה התאבלת כשיהודים נרצחו וגם אני. גם אתה התרגשת כשהחטופים שוחררו וגם אני. גם אתה בכית כששחררו את הכותל וגם ההורים שלי.

אנחנו גם וגם. גם שונים וגם דומים. יש בינינו גם מפריד וגם משותף. כל מה שאזרחי מפריד בינינו וכל מה שמסורתי מחבר. כל מה שחברתי מפריד בינינו וכל מה שיהודי מחבר.

כעת תגיד לי אתה, מה יותר חשוב בעיניך, האזרחי או המסורתי? מה מזוהה אתנו, יותר האזרחי שמחבר בין כל בני העולם המערבי או המסורתי שמחבר רק בין יהודים? מה חשוב בעינינו יותר, הערכים החברתיים שנוסחו על ידי אומות העולם או הערכים היהודיים שבמשך אלפי שנים הבדילו אותנו מאלו שניסחו את החוקים החברתיים?

לכן אמרתי לך שהמשותף בינינו רב על המפריד. כי גם אתה הוכחת שהיהודי מרכזי בעיניך לא פחות ואולי אף יותר מהחברתי והפוליטי. אתה בעצמך אמרת כשהחשוב בסכנה הוא גובר על המפריד. ואם היהודי חשוב מהחברתי והיהודי בסכנה האם הדבר לא אמור לחבר בינינו?

מה החזיק את החטופים במנהרות החמאס? הערכים החברתיים? הפוליטיים? היהודי החזיק אותם. אני מניח ששמעתי אותם. רק היהודי החזיק אותם. התפילין, התפילות, הקידוש והאמונה היהודית. זה מה שהחזיק אותם למרות שלא בטוח שהיא היתה במרכז הזהות שלהם לפני שהם נחטפו. לא הליברליות החזיקה אותם וגם לא התרבות. במנהרות החמאס התברר להם שהדעות החברתיות והפוליטיות הן קליפה מפרידה שמכסה על משהו פנימי ועמוק שמשותף לכל מי שהיה שם. הן מכסות על היהודי.

ככה זה כשנמצאים בסכנה. אתה אמרת זאת. כשנמצאים בסכנה מה שחשוב צף ועולה ומה שפחות חשוב שוקע ונעלם. החטופים שחזרו מוכיחים זאת.

אני מסכים אמר לי האיש אחרי כמה שניות. אתה בהחלט צודק. במחשבה שניה היהודי באמת יותר מרכזי אצלי מהחברתי למרות שאני לא דתי, אך כיצד כל זה קשור לעצרת אליה הזמנת אותנו? לא שמעתי שהיהדות בסכנה. איך שירות בצבא מסכן את היהודי? האם יש משהו שאני לא יודע, אהרן?

יכול להיות, עניתי. בעצמך אמרת שאנשים צדיקים נחשבים בעיניך וכשאם היית זקוק לישועה לא היית מהסס להתברך על ידם. ואם המומחים ביותר ליהדות בדורנו אינם ישנים בלילות משום שהם סבורים שתורת ישראל בסכנה, מדוע אינך מאמין להם?

התורה בסכנה מסיבה פשוטה. כי אלו שלומדים אותה מצויים בסכנה.

על פי תורת ישראל אותה הם לומדים, האדם אינו נמדד לפי הערכים בהם הוא מאמין אלא לפי המעשים שהוא עושה לאור אותם ערכים.

לכל אחד מאתנו יש ערכים. זה הוכח בהרצאה. כולנו מאמינים בערכים. אלא שעל פי תורת ישראל אין משמעות מעשית להצהרות האני מאמין שלנו אלא למעשים שאנו עושים בעקבותיהם.

תורת ישראל אינה תורת הדעות והמחשבות. היא תורת המעשים. היא לא פילוסופית אלא מעשית. היא לא כותבת שצדקה נחשבת לערך אלא מצווה לתת צדקה. היא לא כותבת שראוי לכבוד הורים אלא מצווה לכבד אותם.

התורה עוסקת במעשים ולא בדעות משום שהמעשים מעידים על הדעות ולא להפך. הנצרות לדוגמה מכנה את עצמה דת החסד והרחמים. האם היא ראויה לכינוי הזה? האם כך נהגו הנוצרים עם היהודים לאורך ההיסטוריה? האם ישנה דת ששפכה דם בני אדם יותר ממנה? הסיבה לכך היא העדר המצוות בנצרות. הנצרות מאוד מאמינה בערכים, אך אין בה ציוויים מעשיים. וכשאין מעשים אין כל משמעות לדעות.

התורה מצווה על מעשים ולא על דעות משום שהמעשים מגלים את הדעות ולא ההפך. אדם שמאמין בחסד ומעולם לא עשה חסדים אינו גומל חסדים, ואדם שמאמין בשוויון אך בחייו הפרטיים הוא נוהג באופן לא שוויוני, אינו באמת מאמין בשוויון. גומל חסדים הוא מי שעושה חסדים ולא מי שמאמין בהם. איש שוויוני הוא מי שנוהג בשוויון ולא מי שרק מדבר על חשיבותו. לכן יש בתורה כל כך הרבה מצוות. כדי שבעזרתן יהפוך האדם לבעל דעות טובות.

וכיון שמה שקובע הם המעשים ולא הדעות, לכן חכמינו סבורים שהתורה בסכנה. אתה צודק. אין לי מונופול על היהדות. היהדות היא של שנינו באותה מידה ממש. היא חשובה לך לא פחות מאשר לי. השאלה היא מה אנו עושים עם מה שחשוב בעינינו.

בעצמך אמרת שלא את כל המצוות אתה מקיים. האם תסכים אתי שמי שתובע מעצמו לקיים את כולן מעיד בכך שהיהדות חשובה לו לא פחות ממי שלא מקיים אותן? ואם היהדות חשובה ומרכזית בעיניך בדיוק כפי שהיא חשובה לי, אין לי ספק שאתה סבור שחשוב מאוד שהיא תמשיך להתקיים.

זה נכון בהחלט, אמר האיש. אני אמנם לא אדם דתי אך מאוד חשוב לי שהמדינה תשאר יהודית ולא תהפוך למדינת כל אזרחיה.

אלא שאם זה באמת כל כך חשוב לך, ואם מה שקובע הוא לא מה שאנו מצהירים שחשוב אלא מה אנו עושים בשביל לשמור על מה שחשוב, ואם אתה אכן לא מקיים את כל המצוות כפי שאמרת, ברור לך שאם כולנו ננהג כמוך, עם השנים, היהדות החשובה בעיניך תלך ותעלם שהרי הסכמנו שכדי לשמר ערכים אין די להאמין בהם אלא ליישם אותם.

לכן הזמנתי אתכם לעצרת. כי המשכה של היהדות חשובה לכם. כי המשכה של היהדות תלוי בהמשכה של התורה, והמשכה של התורה תלוי בהמשך הלימוד שלה ובמשך קיום המצוות הכתובות בה.

העצרת אינה עוסקת בהצדקת אי הגיוס לצבא של לומדי התורה. היא עוסקת בחיזוק אלו שלומדים ומקיימים את מה שכתוב בה. באלו שמזוהים איתה יותר מכל אחד אחר. ואם באמת המסורת היהודית חשובה לך, ואם היא יותר חשובה בעיניך מהערכים החברתיים והפוליטיים, הרי שהמשותף בינינו רב על המפריד, וכשזה המצב אנו אמורים להתאחד למרות המחלוקות, וכשמתאחדים משתתפים בעצרת שמצדיעה למקיימי התורה גם אם אנו לא ממש מקיימים אותה. כשאנו נוהגים כך, אנו לא רק מצהירים שהיהדות חשובה לנו אלא אנו גם עושים מעשים שמוכיחים זאת.

לכן הזמנתי אתכם לעצרת. כי היא לא פוליטית היא מעל הפוליטיקה, וכבר הסכמנו שמעל הפוליטיקה יש בינינו הרבה יותר משותף ממפריד, ולא רק החטופים שחזרו מוכיחים זאת. זה גם כתוב בפרשת השבוע.

בפרשת לך לך מתארת התורה תחילתה של שרשרת הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו, שנאמר: “לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”.

וכאן מתעוררות כמה שאלות.

מדוע מנסה הקב”ה את אברהם? מדוע הקב”ה לא מסתפק בנכונותו של אברהם למסור את נפשו על אמונתו? לשם מה מנסה הקב”ה אדם שהקדיש את חייו לפרסם את שמו של הקב”ה בעולם? האם יש ספק לגבי אמונתו? חוץ מזה, אין ספק שידע הקב”ה שאברהם יעמוד בניסיונות, ואם הוא יודע זאת, לשם מה הוא מנסה אותו?

והתשובה פשוטה. בשבילנו.

הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו לא נועדו לבחון את אמונתו. הם גם לא נועדו לחזק אותה. הם נועדו ליישם אותה. הם נועדו להפוך את הדעות בהם החזיק אברהם למעשים. הניסיונות בהם נתנסה אברהם אבינו נועדו ללמד אותנו שדעות, נכונות ככל שיהיו, אינן הופכות לחלק מן הזהות של האדם המחזיק בהן. כדי ללמד אותנו שמה שהופך אותן לכאלה הם המעשים שלו.

הניסיונות של אברהם אבינו נועדו להוריד את האמונה בה הוא החזיק לעולם המעשה. הם נועדו להוריד אותם מהשכל ללב. לכן נאמר בו “ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. את זה הניסיונות נועדו לעשות.

הניסיונות של אברהם אבינו נועדו ללמד אותנו שאם אנחנו רואים ביהדות ערך חשוב מחבר ומאחד למרות ההבדלים, מה שיהפוך אותנו לכאלה באמת הוא מה שאנו מוכנים לעשות בשביל היהדות החשובה הזאת. זה מה שיקבע. המחיר שאנו מוכנים לשלם עבורם. לא המילים אלא המעשים.

הזמנתי אתכם לעצרת למרות המפריד בינינו, משום שאם  תשתתפו בה תוכיחו, במעשים ולא רק בהצהרות, שהיהדות כל כך חשובה לכם שלמרות כל ההבדלים בינינו אתם בכל זאת מגיעים, וכשזה יקרה, יוכח מעבר לכל ספק שיהדות המחברת בינינו חשובה לאין שיעור מהמפריד, וכשזה יקרה נרגיש קרובים ומאוחדים, וכשזה יקרה, אין לי ספק שגם המחלוקת סביב גיוס לומדי התורה תיפתר. ככה זה כשאוהבים. כשאוהבים, האהבה מטשטשת את המפריד ומדגישה את המחבר.

ועוד מילה לסיום.

השבוע, בעקבות מעצרו של בחור ישיבה יתום במהלך השבעה על אביו עלתה לדוכן הכנסת ח”כ שאמרה את הדברים הבאים: “אדוני היושב-ראש, יתום נלקח מהשבעה על אביו כי הוא לא התגייס. אני חוזרת: יתום נלקח מהשבעה על אביו המת כי הוא לא התגייס. זה לא פתח מהדורות כי זה בסדר, הוא חרדי, מותר לעשות להם הכול”.

הדברים שאמרה החכי”ת הרגיזו מאוד חכי”ת אחרת, שבדרך כלל רוממות זכויות האדם והאזרח בגרונה, והיא השיבה לחכי”ת הראשונה במילים אלו: “אדוני היושב ראש. העובדה שעולה כאן אישה, הקשבתי לה, פשוט הייתי בהלם. היא עומדת כאן ומדברת על יתומים שנלקחו, חשבתי באמת שהיא מדברת על משפחות שכולות של 7 באוקטובר, של חיילים. היא דיברה על יתום שנלקח מביתו החרדי.

אוי ,אוי, אוי, זה נורא עצוב. מה זה שבעה? יש חיילים שלא יושבים שבעה על ההורים שלהם כי הם במילואים. למי אכפת שלקחו אותו מהשבעה? שייקחו אותם מכל מקום, שיגייסו אותו”.

ובכן. ראשית, על פי חוק, חיילים זכאים לחופשה כדי לשבת שבעה על הוריהם, כך שאין באמת חיילים שלא יושבים שבעה על הוריהם, אך כשהמטרה מקדשת את האמצעים, העובדות פחות חשובות. המסר חשוב.

שנית, מסתבר שמי שמאמין בערכים רק כשהם לא עוסקים בחרדים, מוכיח בכך שהמעשים שלו אינם מייצגים את הדעות שלו, וכבר למדנו שהאדם נמדד לפי מעשיו ולא לפי אמונתיו. ואברהם אבינו יוכיח.

שבת שלום.