את הטיפולים השוטפים ברכב שלנו אני מבצע רק במוסך של שוקי, מכמה סיבות.
גם בגלל שהמוסך שלו קרוב לבית שלנו, אך בעיקר בגלל שבמוסך של שוקי, חוץ ממנו, עובדים גם אח של שוקי ואבא שלו, ושלושתם אנשים ישרים והגונים שעושים חסד ובעיקר אוהבים את התורה, וכדי שרכב ישתף פעולה עם אלו שמטפלים בו, הם נדרשים לא רק להבין במכונאות אלא גם לכבד ולאהוב את מה שהרכב שבו הם מטפלים עושה כמעט כל יום.
השבוע כשהגעתי למוסך שמעתי צעקות. במרכז המוסך עמד חיים, אבא של שוקי, והתווכח עם אדם מבוגר שלא הכרתי.
נראה לך הגיוני שהגנב ימנה את החוקר שלו? נראה לך הגיוני שזה שנכשל יחליט מי יחקור את הכישלון שלו?
הם עמדו אחד מול השני והתווכחו בלהט.
כששאלתי את שוקי אם אבא שלו צריך עזרה, שוקי השיב שעדיף שלא אתערב. שהכול בשליטה. ושאם לא אתערב זה יסתיים תוך כמה דקות, ושאם כן אתערב הרוחות יתלהטו עוד יותר, וחבל.
קוראים לו צחי. הסביר לי שוקי. הוא חבר של אבא. לא חסר לו כסף. הוא פנסיונר מרצון. אלא שמאז שהפסיק לעבוד גם לא חסר לו זמן ובגלל שיש לו המון זמן והוא לא יודע מה לעשות איתו, הוא מגיע לכאן כדי להתווכח עם אבא.
ועל מה הוא מתווכח עם אבא שלך.
על מה הם כבר יכולים להתווכח, אמר לי שוקי בתסכול. על פוליטיקה, אהרן. על מה עוד אפשר להתווכח במדינה הזאת?
צחי נמנה על אלה שכבר כמה שנים, קודם כל מפגינים נגד ראש הממשלה ורק אחר כך מחפשים את הסיבה. הוא מתפרנס מזה. זה מחייה אותו. זה עושה אותו צעיר. זה נותן לו סיבה לקום בבוקר.
צחי מגיע לכאן כשמשעמם לו כי הוא יודע שאבא מחזיק בדעות ימניות, ולכן, כל פעם שמתרחש אירוע פוליטי כלשהו וזה קורה במדינה שלנו בערך כל יום, הוא מגיע לכאן כדי להתווכח עם אבא, וכדי להסביר לו מדוע הוא טועה, ולמה ראש הממשלה הזה הוא האסון הגדול ביותר למדינה, ולמה כל מי שאוהב את המדינה צריך לשנוא אותו.
צחי לא טיפש, הדגיש שוקי. הוא אדם מאוד חכם. הבעיה איתו שהשנאה שלו לראש הממשלה כל כך גדולה, שהכול אצלו מתחיל ונגמר ב”רק לא ביבי”. לכן אמרתי לך שלא תתערב. בשביל מה לך להתעסק בפוליטיקה. תן להם עוד כמה דקות וזה ייגמר.
ומה אעשה עד שיסתיים הטיפול ברכב? שאלתי. שוקי הרים ידיים בייאוש ואני ניגשתי אליהם.
אתה מבין את החוצפה, חיים? נראה לך הגיוני שיושב ראש כנסת ישראל מסרב להכיר בנשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל? מי הוא שיקרא לו “השופט עמית”? הוא חבר שלו? הוא נשיא העליון. אבל מה כבר אפשר לצפות ממנו. זו רוח המפקד. כשהראש מושחת, מה ניתן לצפות מהחיילים שלו?
ואז התערבתי.
אתה צודק, אמרתי לצחי. נעים מאוד. שמי אהרן. אני חבר של חיים אבא של שוקי. אתה בהחלט צודק. זה הכול בגלל ביבי. הוא הראש והוא אשם.
צחי תקע בי מבט כדי להבין אם אני רציני או שאני צוחק עליו.
אתה רואה, חיים? סוף סוף אחד שמבין ענין למרות שהוא דתי. תסביר את זה לחיים, אהרן. תסביר לו שעושים עליו סיבוב. אני מנסה להסביר לו שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק מי אשם בכל מה שקרה פה בשביעי לעשירי, והוא, במקום להסכים לדרישה הכול כך הגיונית שלי, עסוק בלספר לי סיפורים על וועדת חקירה שהממשלה תמנה.
ומה ההבדל בין וועדת החקירה של חיים לוועדת החקירה שלך? שאלתי בתמימות.
אוהו, אמר לי צחי. הבדל גדול מאוד. שמים וארץ. בראש וועדת חקירה ממלכתית עומד נשיא בית המשפט העליון והוא שממנה את שאר חברי הוועדה, בעוד את ראש הוועדה הממשלתית ממנה הממשלה. זו וועדה רצינית וזו תיאטרון.
נראה לך הגיוני שהגנב ימנה את החוקר שלו? נראה לך הגיוני שזה שנכשל יחליט מי יחקור את הכישלון שלו?
ולמה אתה חיים מתנגד לוועדה ממלכתית? שאלתי את חיים.
מה למה, אהרן. זה הרי לא סוד שנשיא בית המשפט העליון מאוד לא אוהב את ראש הממשלה ואם הוא יעמוד בראש הוועדה, התוצאות ידועות מראש, ואם הן ידועות מראש בשביל מה צריך וועדה? אתה מכיר מישהו שיכניס את הראש שלו מרצונו תחת הגליוטינה רק כדי שיערפו אותו?
צחי כעס.
על מה אתה מדבר, חיים? על מי אתה מדבר? אתה מדבר על נשיא בית המשפט העליון. נראה לך שהוא מכניס רגשות או שיקולים זרים לפסקי הדין שלו? רואים שלא למדת משפטים. אם היית לומד משפטים היית יודע ששופט לא מערב את דעותיו האישיות או את השקפותיו הפוליטיות בפסקי הדין שלו. חוץ מזה אם אין לך אמון בנשיא בית המשפט העליון, מה נשאר לנו כדי שלא נהפוך לאנרכיה?
גם עם זה אני מסכים, אמרתי לצחי כדי שיירגע. אבל הרי גם בראש הוועדה הממשלתית אמור לעמוד שופט עליון, ואם שופט לא מערב את דעותיו האישיות בפסקי הדין, מה זה משנה אם נשיא העליון מינה אותו או ראש הממשלה?
אתה רוצה לומר, שבגלל שראש הממשלה מינה אותו הוא יפסוק לטובתו? הוא הרי שופט עליון, לא? האם לא אמרת בעצמך לפני רגע ששופט לא מערב את דעותיו האישיות בהחלטות המשפטיות שלו? מהו אפוא ההבדל, צחי, בין וועדת חקירה ממלכתית לוועדה ממשלתית. אם בראש שתיהן עומד שופט עליון, ואם שופטים הם אובייקטיביים, אז מה ההבדל?
חוץ מזה, לפני כמה דקות כעסת רק בגלל שיושב ראש הכנסת לא הסכים לתאר את השופט עמית בתואר “נשיא בית המשפט העליון” בטענה שזו רוח המפקד.
אז אולי תסביר לי מדוע כשראש הממשלה ממנה את יושב ראש הוועדה, השופט הופך למשוחד והוועדה שבראשה הופכת לתיאטרון, וכשראש הממשלה לא מכיר בנשיא בית המשפט והנשיא יודע שהוא לא רצה אותו, האם הוא יכול לשפוט אותו? האם הוא לא משוחד?
אני לא מנסה להתווכח אתך. אני אתך. אני רק רוצה להבין.
חוץ מזה, למה כשלא מכבדים את נשיא העליון אתה כועס, וכשמבזים את ראש הממשלה אתה לא. הרי הוא נושא בתפקיד ממלכתי. גם הוא עומד בראש מערכת. אם כשלא מכבדים אתה כועס, כשמבזים לא כל שכן?
האם כשכינו את ראש הממשלה, זגזגן, שרלטן, נוכל, מר הפקרה, מממן החמאס, בוגד, רוצח, דיקטטור, האם גם אז כעסת? האם גם אז דרשת לכבד אותו בשם הממלכתיות? האם יושב ראש הכנסת ביזה את השופט או רק לא כיבד אותו? מדוע כשמדובר בו אתה כועס וכשמדובר בראש הממשלה אתה לא?
שלא תבין לא נכון. אני בצד שלך, ובגלל שאני בצד שלך אני דואג לצד שלך, ובגלל שאני דואג לצד שלך, אני כל כך מתעקש שהטיעונים של הצד שלך יהיו עקביים, כי אם הם לא יהיו כאלה, הם יתרוקנו מתוכן. אם הם יהיו כאלה, הם יהיו זהים לגמרי לטיעונים של אלו שעליהם אתה כל כך כועס. מצד אחד אתה מאשים אותם בהליכה עיוורת אחרי מנהיג בלי לבדוק את טיעוניו, וזה בדיוק מה שאתה עושה.
שלא תבין לא נכון. אני לא מבקש לשנות את עמדתך הפוליטית. אך אם אתה שולל את הלגיטימיות של עמדה פוליטית רק משום שאינה העמדה שלך, כיצד אתה דורש מאחרים שלא לשלול את הלגיטימיות של העמדה שלך רק בשל העובדה שהיא אינה העמדה שלהם?
מדוע כשצה”ל נכשל, אתה אומר “אתה הראש אתה אשם”, וכשצה”ל מנצח אתה מודה רק לראשי הצבא ולא לראש הממשלה? מדוע כשנחטפים אזרחים אתה מאשים את ראש הממשלה, ובצדק, אך כשהם חוזרים, אתה מודה רק לנשיא ארצות הברית ובעיקר לא מודה לראש הממשלה? אם הראש אשם בכישלון כי הוא הראש, למה הוא לא אחראי גם להצלחות?
זו הסיבה, צחי, שאתה לא מצליח לשכנע את חיים לעבור לצד שלך. אתה לא מצליח כי חיים מזהה שהצד שלך לוקה באותם חוליים שבהם אתה מאשים את הצד שלו.
אני לא מאשים אותך, צחי. גם אני באותה סירה. זה הטבע שלנו. כולנו כאלה. כולנו מבינים את עצמנו הכי טוב ולא שמים לב לעובדה שאנחנו לוקים באותם ליקויים בהם אנו מאשימים את הצד השני. וזה נכון לא רק בפוליטיקה. זה נכון בכל תחום. בעבודה. בזוגיות. בחינוך. בהכול.
זה קורה כשבני זוג יושבים אצל מטפל זוגי ומאשימים אחד את השני באותן האשמות. זה קורה כששכן מאשים את השכנים שלו שהם לא מתחשבים בו, למרות שאם תשאל אותם הם ידעו לומר לך שהוא האחרון שיכול להאשים אותם בהאשמה כזאת.
ככה זה. צחי. כולנו הפכפכים. כולנו אומרים ככה ועושים ככה. כולנו מרשים לעצמנו את מה שאנחנו אוסרים על אחרים. כולנו הכי מבינים את עצמנו והכי לא מבינים את האחרים, והכי חשוב, כולנו נכשלים בטיעונים שסותרים את עצמם.
מה היה קורה, צחי, אם מישהו היה נוחת אצלך בסלון ומאשים אותך בעיוורון, בטיפשות או בתמימות, האם זה היה מנומס בעיניך? האם לא היית דורש ממנו לכבד אותך רק בשל העובדה שהוא מתארח אצלך? אז מדוע לעצמך אתה מרשה לנהוג כך? מדוע אתה נוחת במוסך של חיים ומרשה לעצמך ללעוג לו ליד כולם? האם זה מנומס בעיניך? האם אצלך בבית היית מרשה התנהגות כזאת?
זה לא אתה צחי. גם אני כזה. כולנו כאלה. ויש לכך סיבה.
חכמי הקבלה מלמדים שהחלק הפנימי ביותר של ה”אני” שלנו, הוא הרצון ליהנות, והוא כל מהותנו. לדעתם, הרצון הזה חולש על שני מרכזים באישיות שלנו, השכל והלב, ולכן הוא גם מדבר בשתי שפות. בשפת השכל ובשפת הלב.
הוא מדבר בשפת השכל וזו הגאווה, והוא מדבר בשפת הלב וזו התאווה. הרצון שבשכל גורם לנו למרוד במוסכמות ולסרב לקבל מרות בגלל הגאווה, והרצון שבלב גורם לנו לרדוף אחר ההנאות החושיות, כגון אכילה שתיה וכו’ בגלל התאווה.
הרצון שבשכל דורש מכולם להסכים למה שהשכל שלנו חושב כנכון בגלל הגאווה, וה”אני” הרגשי שלנו דורש מכולם למלא את תאוותנו בגלל התאווה.
זו הסיבה שאנחנו נאבקים בכל מי שמאיים על הכבוד שלנו או על התאוות שלנו. אנחנו ניאבק בו כי הוא מאיים לנו על התענוג. וכשמישהו מאיים על אחד ממרכזי הרצון שלנו, הוא מסכן אותנו, ואנו ניאבק בו כדי לשמור על התענוג שלנו. על הכבוד שלנו ועל התאווה שלנו.
הגאווה והתאווה הם ספקי התענוג שלנו, ובגלל שכל רצוננו הוא ליהנות, אנחנו ניאבק בכל דרך במי שמאיים לקחת אותם מאתנו. אנו ניאבק בו גם אם הדרך אינה ישרה, וגם אם יש בה סתירות. לכן אנחנו טוענים טענות והיפוכן. כי הטענות הן אמצעי ולא מטרה. והמטרה מקדשת בעינינו את האמצעים.
זו הסיבה שאנו תמיד צודקים, כי כשאנחנו צודקים אנחנו לא נדרשים להשתנות, וכשאנחנו לא צודקים אנו נדרשים להשתנות, ולהשתנות זה קשה. וקשה זה סבל. ואנחנו הרי רוצים ליהנות. לכן נעשה הכול כדי להסביר למה אנחנו בסדר וכולם לא. זה בגלל הרצון ליהנות. בגלל הגאווה והתאווה.
לכן כשאחרים פוגעים בכבודו של נשיא העליון, אתה כועס וכשאתה פוגע בכבודו של ראש הממשלה הם כועסים. שניכם כועסים מאותה סיבה. אתה כועס כי נשיא העליון משרת את הצרכים והרצונות שלך, והם כועסים כי ראש הממשלה ממלא את הצרכים והרצונות שלהם.
לכן, כשסיסמא “אתה הראש אתה אשם” משרתת את הרצון שלך, היא נכונה, וכשהיא לא משרתת אותו, אתה תייחס את ההצלחה לכל האיברים האפשריים כדי שלא תיאלץ לייחס אותה לראש.
לא הפוליטיקה מפלגת אותנו. הפוליטיקה היא רק כיסוי. היא רק אמצעי. הוויכוח בינינו הוא על התענוג.
אתה מאמין שכשהמדינה תהיה יותר ליברלית ויותר פרוגרסיבית, אתה תהנה יותר, משום שכשהמדינה מחזיקה בערכים שבם אתה מאמין, זה מוכיח שאתה צודק, וכשאתה צודק, הגאווה שלך מתפרנסת, וכשהערכים שלך הם הערכים של המדינה, המדינה גם מאפשרת לך להגשים את התאווה שלך, ואז גם התאווה שלך מתפרנסת. לכן אתה נאבק להוכיח לחיים שהצדק איתך. לא כי הוא באמת אתך. כי כשכולם יחשבו כמוך אתה תיהנה יותר.
אתה נאבק משום שאתה מאמין שאם המדינה תהיה יותר מסורתית ויותר דתית אתה תהנה פחות, גם בשכל וגם בלב. בשכל, כי הרוב יבחר בערכים שאינם שלך ובכך תפגע הגאווה שלך, ובלב, כי כשהרוב יחליט לאמץ אורח חיים שיצמצם את החופש שלך שוב לא תוכל למלא את התאווה שלך.
זה מה שעומד מאחורי הפוליטיקה, צחי. השכל והלב. הגאווה והתאווה. ויש לי גם הוכחה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת נח מתארת התורה שתי קבוצות חברתיות שכל אחת ביקשה ליהנות, ולכן, כל אחת מהן קידשה חלק אחר ברצון האנושי. דור המבול קידשו את הרצון שבלב, ודור ההפלגה את הרצון שבשכל. דור המבול את התאווה ודור ההפלגה את הגאווה. דור המבול השתעבד ליצרים, ודור ההפלגה לכפירה.
שתי הקבוצות שאפו להתענג אלא שכל אחת מהן עשתה זאת בדרך אחרת. דור המבול התירו את הגזל כדי שיוכלו למלא את תאוותיהם, ודור ההפלגה כפרו במציאות הבורא כדי שיוכלו להמציא לעצמם אמת משלהם ובכך לפרנס את גאוותם.
מה שמעניין הוא שרק לאחר ששתי קבוצות אלו נעלמו מעל במת ההיסטוריה, נולד אברהם אבינו. אתה יודע למה? כדי ללמד שהאמונה בבורא יכולה להיוולד רק אחרי שהאדם גובר על הרצון. רק לאחר שהוא מצליח להפוך מעבד לאדון. רק לאחר שהוא מצליח להתגבר על התאווה שבלב ועל הגאווה שבשכל. רק אחרי שהוא מביא מבול על התאווה שבלבו, ורק לאחר שהתמוטט המגדל שבנתה הגאווה שבשכלו.
זו הסיבה שאברהם היה מסוגל לומר גם “ואנכי עפר ואפר”, וגם “אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך”.
ואנכי עפר ואפר – כנגד הגאווה שבשכל בה חטאו בני דור ההפלגה, ואם מחוט ועד שרוך נעל – כנגד התאווה בה חטאו בני דור המבול.
זו הסיבה שפרשת דור המבול ודור ההפלגה נכתבה לפני לידתו של אברהם אבינו. כדי ללמד שכל עוד האדם משועבד לתאווה של דור המבול ולגאווה של דור ההפלגה, אין מקום בעולם לאברהם אבינו.
וכשאין בעולם מקום לאברהם אבינו, יש בעולם גאווה ותאווה, וכשיש גאווה ותאווה, תמיד נסדר את טענותינו על פיהן, וכיון שהם אדונים ואנו משרתים אותם, אנו נשתמש בכל טיעון, גם אם הוא סותר את עצמו, שהגאווה והתאווה ימשיכו להתפרנס.
יסוד זה גם טמון במצוות התפילין אותם אנו מניחים דווקא על היד ועל הראש כפי שכתוב בנוסח ה”יהי רצון” שלפני הנחת תפילין: “וציוונו להניח על היד שהיא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך שמו. ועל הראש נגד המח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו. “
אנו מניחים את התפילין על היד, כדי להזכיר לעצמנו שעלינו לשעבד את התאוות שבלב לרצון השם, ועל הראש, כדי לשעבד את הגאווה שבשכל ולהכניע אותה תחת רצון השם. תפילין של יד כנגד דור המבול, ותפילין של ראש נגד דור ההפלגה.
חשבת מה היה קורה אם הגאווה והתאווה היו נעלמות מן העולם?
שלושה דברים.
לא הייתה פוליטיקה. ואם לא היתה פוליטיקה, לא היית מתווכח עם חיים. ואם לא היית מתווכח איתו, אתה היית שואל לשלומו, והוא לשלומך ואני לשלום שניכם.
כל שנותר לנו לשאול הוא, איזה עולם יפה בעינינו יותר?
שבת שלום.
