שמחה היה מגיע באופן קבוע לשיעורים שמסרתי באחד מבתי האבות בירושלים. למרות שמו, מעולם לא ראיתי חיוך על פניו. הוא היה איש זועף וממורמר באופן כללי, שלא אפשר לחיים לשמח אותו.
באחד הימים, כשבנו הגיע לביקור בבית האבות, שאלתי אותו מדוע אביו עצוב כל כך ואיך ניתן לשמחו. הבן סיפר שבעבר לא יכולת למצוא בסביבה איש שמח יותר מאביו, ושהשינוי המצער החל בדיוק כשיצא לפנסיה. בני המשפחה עשו ככל יכולתם להבין מה עובר על אביהם מאיר הפנים ולהקל עליו, אך לשווא.
“אני עצוב כי אני חש שהחמצתי את החיים. גדלתי והתחנכתי בבית דתי מאוד, אך בשנות הארבעים, לפני קום המדינה, היו מחתרות…
באחד הימים הגעתי אל השיעור מוקדם מהרגיל, וראיתי ששמחה כבר ממתין לי. ניצלתי את ההזדמנות שאנו לבד וביררתי בעדינות מדוע הוא סר וזעף כל הזמן, ושמחה נפתח וסיפר:
“בעבר הייתי אדם שמח וחיובי. היו לי חיים יפים ותוססים מלאים בעשייה ויצירה. אבל בגיל שלי, לקראת סיום, זה זמן של חשבון נפש, וכשאני שואל את עצמי אם המאמץ היה שווה את התוצאה, אינני בטוח שהתשובה חיובית.
“אני אמנם יכול לראות את מחצית הכוס המלאה משום שיש לי ילדים טובים ונכדים מתוקים, גם אם איני בראש מעייניהם, כסף לא חסר לי ואני בריא בדרך כלל, אבל בגילי יש זמן לעשות חשבון, ובחשבון לא מסתכלים רק על ההכנסות, אלא בעיקר על ההוצאות.
“אני עצוב כי אני חש שהחמצתי את החיים. גדלתי והתחנכתי בבית דתי מאוד, אך בשנות הארבעים, לפני קום המדינה, היו מחתרות, היתה אווירה של התחדשות, ואידיאלים אופטימיים התחרו על לִבנו. דמותו של היהודי הגלותי פינתה את מקומה ליהודי חדש הנאבק על זכויותיו ולאומיותו, וכבחור צעיר, זה היפנט אותי ושבה את לִבי. בהורַי ראיתי אנשים מיושנים המתרפקים על עבר שאיננו, ועזבתי את הדת מתוך כמיהה לשינוי.
“מעולם לא התחרטתי על הצעד הזה, להפך, שמחתי והתגאיתי בו. אך כיום, במבט לאחור ממרומי גילי, כשאני עושה את חשבון חיי, אני יודע בתוך תוכי שטעיתי. לכן אני עצוב.
“אילו יכולתי להתחיל את חיי מחדש הייתי נוהג אחרת. הייתי משלם הון רק כדי לחבק את הורי ולבקש סליחה. לומר להם: צדקתם. לא הקשבתי לכם כי הייתי צעיר ופזיז. אך הם כבר לא כאן, ותחושת ההחמצה שמלווה אותי מאז שהבנתי זאת קשה עלי ממוות”.
כשהתברר לי משא יגונו של שמחה החלטתי לשנות את נושא השיעור, ובמקום ללמד גמרא למדנו מפרשת השבוע. פתחתי ואמרתי כך:
“בפרשת ניצבים, בנאום הפרידה של משה רבנו מבני ישראל ביום מותו, מופיעים שלושה פסוקים שהקשר ביניהם אינו ברור דיו.
פסוק אחד עוסק במצוות התשובה, שנאמר: “כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא־נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא”. (דברים ל, יא)
“לאחר מכן מופיעה מצווה נוספת: ‘הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה־בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ’. (שם, יט-כ)
“פסוקים אלה מעוררים כמה שאלות:
● מה הקשר בין מצוות התשובה לציווי “ובחרת בחיים”?
● האין זה מובן מאליו שחיים הם ברכה והמוות קללה? וכי יש מי שיטעה לחשוב ההפך?
● מדוע מצטווים בני ישראל לבחור בחיים ובברכה? יש לך מי שיבחר אחרת?
● מדוע כתוב לאחר מכן “למען תחיה”? הן ברור שהבוחר בחיים – הוא חי, הלא כן?
בפסוקים אלה מציג משה בני ישראל הנוסחה למדד האושר.
אושר אינו נמדד לפי חוויה רגעית – “האם אני נהנה עכשיו?” לכל אדם יש בחייו רגעים מענגים. מדד האושר, קובע משה רבנו, נמדד לפי תוצאותיו של חשבון נפש שנערך ביחס לכללות החיים, סמוך לסיומם.
בפסוקים אלה מלמד משה כי גם אם היינו מאושרים בחיינו, אלא שבסופם התברר לנו שהחמצנו את העיקר – האושר שזכינו לו במהלך השנים יתהפך לצער בגלל תחושת ההחמצה. על כן, אדם החפץ לא רק לחיות באושר אלא גם לסיים את חייו מאושר, חייב לבטח את עצמו מפני תחושת החמצה.
בכך עוסקים הפסוקים הנידונים.
ישנם שני סוגי אנשים שאינם מתחרטים בסיכום מסעם במבט לאחור: טיפשים ואנשי אמת.
לטיפשים אין חרטה, שכן אין בהם דעת לבחון את חייהם במאזניים הראויים ולבוא לידי חרטה אם האמת מחייבת זאת.
אנשי האמת גם הם אינם מתחרטים, אך מסיבה אחרת: החלטותיהם התקבלו תמיד על-פי אַמת המידה של האמת. ולכן, גם אם היו חוזרים לחיות את חייהם מחדש – לא היו משנים דבר, ומי שאינו צריך לשנות אינו מתחרט, ומי שאינו מתחרט – מאושר.
אנשים חכמים המעדיפים את הנוחות על-פני האמת מוּעדים לחוש החמצה באחרית ימיהם. ייתכן שהם מאושרים כעת, אך זקנתם נתונה בכף הקלע: מצד אחד הם עורכים חשבון נפש שכך טבעם של חכמים, אך כיוון שרדפו אחר הנוחות מתברר להם כי החלטותיהם התקבלו על בסיס ארעי ולא בהתאם לאמת הקבועה, ועל כן הם מלאי חרטות וחשים את טעם ההחמצה במלוא מרירותה.
כדי לחיות באושר ולהינצל מחרטה בשלב הסיכומים, נדרש החכם לקבל את החלטותיו לאורך חייו על בסיס האמת הצרופה: “לְאַהֲבָה אֶת־ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה־בוֹ”. אם יתנהלו חייו על בסיס אמת זו, לברכה ייחשבו משום שאין חרטה באחריתם.
לעומת זאת, חכם שחייו מתנהלים על בסיס הנוחות, אמנם מתענג בהווה בתחושת מיצוי החיים, אך סופו שחשבון הנפש שיערוך לפני מותו (אם יזכה לכך) יטעים אותו את טעמה המריר של החמצת חייו. זוהי הקללה.
בציווי “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה” מלמדת התורה את סוד האושר: קבלת החלטות בחיים על בסיס האמת ולא על בסיס הנוחות.
אלה חיים מבורכים, משום שהם מעניקים לנו הגנה מתחושת ההחמצה המייאשת לעת זקנה, ומבטיחים שנישאר מאושרים גם בימים שעורכים בהם חשבון נפש מסכם.
לכן הקדימה התורה את מצוות התשובה לציווי הבחירה, כדי לאפשר גם למי שלא ראו את הנולד ובחרו בחיי נוחות, לחזור אל המעשים שנעשו בעבר וגרמו לתחושת ההחמצה שבהווה, ולתקנם בעזרת התשובה.
זה מה שקרה לשמחה. יום אחד הוא הגיע לשיעור כשעל פניו חיוך ענק. בסוף השיעור ניגש אלי ובישר: חזרתי בתשובה.
חיוכו של שמחה באותם רגעים הוא ההוכחה לכך שרק התשובה מסוגלת להפוך החמצות להצלחות.
***
כאשר נודע לי ששמחה הלך לעולמו, הגעתי לנחם את בנו שסיפר כי אביו הורה בצוואתו לכתוב על מצבת קברו את הפסוק “ותשחק ליום אחרון…”
