לאחרונה מסרתי הרצאה באזור הצפון, שבסיומה ניתן כרגיל זמן לשאלות.
אחת המשתתפות ביקשה את רשות הדיבור. “זה בעניין גשר יהודית”, אמרה. “הגשר שהחרדים מתנגדים לבנייתו בשבת ומאיימים לפרק בגללו את הממשלה. אני לא שואלת כדי להתריס, באמת הייתי רוצה להבין: מה באמת הבעיה שלכם עם בניית הגשר בשבת? אם זה היה בבני-ברק, מילא. אבל אתם לא גרים בתל-אביב, מה אכפת לכם?”
“נכון, אבל זה אכפת לנו למרות שאנחנו המיעוט. ולא דווקא בגלל הגשר, אלא בגלל מי שגרמו לך לשאול אותי על כך.
“את גרה בתל-אביב?”, שאלתי.
“לא”.
“אם גם את לא גרה שם, למה אכפת לך שאכפת לנו שבונים שם גשר בשבת?”
“צודק”, אמרה, “תכל’ס זה לא באמת אמור להיות אכפת לי, אבל מה זה משנה איפה בונים את הגשר? מה שחשוב הוא העיקרון. חיו ותנו לחיות. אתם הרי לא הרוב פה במדינה”.
“נכון, אבל זה אכפת לנו למרות שאנחנו המיעוט. ולא דווקא בגלל הגשר, אלא בגלל מי שגרמו לך לשאול אותי על כך.
“זה לא סוד שבשנים האחרונות מתנהל כאן ויכוח נוקב בשאלה כיצד צריכה להיראות הפרהסיה במדינת ישראל. זהו ויכוח שמתנהל בו-זמנית בשתי שכבות, גלויה וסמויה. אחת עוסקת בנוחות, והשנייה באמת.
“הצד הגלוי של הוויכוח מתנהל בתקשורת ועוסק אך ורק בשאלת הנוחות – האם מסעודה משדרות תוכל לנסוע בשבת לים בתחבורה ציבורית או רק ברכב פרטי, והאם חנה מנהריה תוכל לעשות שופינג רק בימות החול או גם בשבת. ולמרות שאלה אכן שאלות חשובות המשפיעות באופן ישיר על איכות חיינו, הן אינן שאלות של מהות אלא של נוחות.
“הויכוח המסוכן יותר הוא זה הנסתר והערכי. הוא אינו מתנהל בינך לביני, אלא בין המעוניינים שמדינת ישראל תמשיך להיות דמוקרטית אך תחדל להיות יהודית – ובכך תהפוך מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה – לבין אלה המוכנים לחיות בשלום עם ה’דמוקרטית’ ובלבד שתהיה גם ‘יהודית’.
“את זה המטיפים והמסיתים נגד החרדים לא יספרו לך, למרות שזהו המניע האמיתי למאבקם, משום שאינם רוצים שתדעי שהם מעוניינים מאוד מאוד שמדינת ישראל תמחק את סממניה היהודים ואת זיקתה ליהדות, ותהפוך למדינה בה הלאום הוא עניינו הפרטי של האזרח ולא של המדינה, בדיוק כמו סוג הרכב שלו.
“הם נלחמים בתביעה החרדית שהגשר לא ייבנה על חשבון השבת מאותה סיבה שהם נאבקים בחוק הלאום, משום ששניהם מבקשים לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית אך גם יהודית – הם מסתירים זאת ממך כדי להשתמש בך במאבקם.
“הם יודעים היטב שאַת ושאר שומרי המסורת לא תסכימו להפשיט את מדינת ישראל ממאפייניה היהודיים למרות שאינכם מגדירים עצמכם כדתיים, ולכן הם פועלים בעורמה: במקום לומר זאת בגלוי, הם משכנעים אותך שהחרדים מבקשים להתערב בחייך הפרטיים ולקבוע עבורך איך תתחתני ועם מי, מה תאכלי ומה לא, ובעיקר שזה לא נגמר בגשר, אלא רק מתחיל…
“הם נוהגים כך כדי לגרום לך לחשוב שהם נלחמים את מלחמתך, אך לאמיתו של דבר הם מכוונים הרבה יותר גבוה ורחוק, למקום שברור להם שאינך מעוניינת בו. לעת עתה הם מסתירים זאת ממך, אך כשתגלי זאת – כבר יהיה מאוחר מדי.
“אם את לא גרה בתל-אביב מה אכפת לך שנתיבי איילון ייחסמו ליומיים בימות החול בגלל בניית הגשר? זה סוף העולם? זה הרי קורה כמעט בכל יום ובכל מקום. אז למה זה בכל זאת מפריע לך? כי הם רוצים שזה יפריע לך. זה חלק מהאסטרטגיה שלהם. יש להם מטרה!”
“ומה רע בכך?” שאלה האשה, “מדוע שישראל לא תהפוך למדינת כל אזרחיה? למה זה כל כך חשוב שהפרהסיה כאן תישאר יהודית? הרי בין כה וכה כל אזרח מנהל כיום בביתו אורח-חיים כראות עיניו. מה כל כך חשוב לשמר את הפרהסיה היהודית במדינה?”
“זה חשוב משום שישראל לעולם לא תהיה מדינת כל אזרחיה. או שהיא תישאר יהודית או שלא תהיה בכלל! כדי שנוכל להתקיים בשכונה המופרעת הזאת, הכרחי שתהיה לנו כאן זיקה ליהדות. בלעדיה נאבד את זכות קיומנו כאן. ומדינה שאין לה זכות קיום, מפסיקה להתקיים. זה לא גשר יהודית, זה היהודית של הגשר”.
“ואיך אתה קובע שמדינת ישראל לא תשרוד בלי זיקה ליהדות?”
“לא אני קובע, פרשת השבוע קובעת”, השבתי לה.
בפרשת כי תבוא מתארת התורה את השפע העצום שבני ישראל עתידים לפגוש בכניסתם לארץ ישראל, ואת מצוות הביכורים שנועדה להזכיר להם מיהו אדון השפע שזכו בו.
מייד לאחר מכן מצווה הקב”ה את משה ללמד את בני ישראל מצווה נוספת שעליהם לקיימה עם כניסתם לארץ. שנאמר:
“וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד, וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב”. (דברים כז, ג-ח)
על כך כותב רש”י: “בַּאֵר הֵיטֵב – בשבעים לשון”. כלומר, בני ישראל מצטווים לתרגם את התורה לשבעים שפות ולכתבה בשפות אלו על אבנים שהוכנו לשם כך עם כניסתם לארץ.
וכאן מתעוררות מספר שאלות: מה הקשר בין הכניסה ארצה לכתיבת התורה על-גבי אבנים? מדוע יש לעשות זאת רק לאחר הכניסה ולא לפניה, ומדוע דווקא בשבעים לשון? האם אין די לכותבה בעברית?
התשובה היא שהדבר נועד ללמד מהו הבסיס היחיד שעליו תוכל להתקיים המדינה היהודית שבני ישראל עתידים להקים עם כניסתם ארצה.
בציווי זה מלמד משה רבנו את בני ישראל כי מדינה יהודית תהיה תמיד נטע זר באיזור, ולעולם תישאר תקועה בגרונם של שכנינו, ללא כל קשר למוצאם ולאמונתם.
יש לתרגם את התורה כדי שמדינה יהודית תוכל לאתגרים אלה למרות הכל, ומשתי סיבות: כדי שיהיה לנו מה להשיב לילדינו כשישאלו אותנו מדוע אנו חיים בישראל ולא בלוס-אנג’לס, וכדי שתהיה לנו תשובה לנציגי המדינות החברות באו”ם שישאלו אותה שאלה. תרגום התורה נועד להזכיר לנו ממי קיבלנוה ולשם מה. לכן נצטוו בני ישראל לכתוב את התורה דווקא עם כניסתם לארץ, ודווקא בשבעים לשון.
“וזו גם התשובה לשאלתך. אם גשר יהודית ייבנה בשבת, ומדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה – היא כבר לא תהיה יהודית. ואז, לא יהיה עוד מי שיוכל להסביר לילדיו מדוע אנו חיים דווקא כאן ולא באמריקה, ןולא יהיה מי שיוכל להסביר לנציגי האומות מדוע חוק השבות אינו גזעני.
“זה איננו מאבק על בניית גשר, גברתי. זהו מאבק עקרוני על זהותה של המדינה היהודית. כל עוד נזכור את התורה שכתובה על אבנים נשרוד כאן כאומה. אולם ברגע שנשכח אותה, המדינה תמשיך להיות דמוקרטית אך תחדל להיות יהודית, מה שהצהרת בעצמך שאינך חפצה בו. לכן מסתירים ממך את המניע האמיתי, כדי לגייס אותך לטובת הדמוקרטית למרות שאת דווקא בעד היהודית.
לכן הקב”ה מצווה לכתוב את התורה דווקא על אבנים. התורה שניתנה משמים נחקקת על אבנים המסמלות את הארציות, להודיע שאם הארציות מנותקת מהרוחניות אין זכות קיום לעולם. ואם מדינת היהודים תתנתק מיהדותה היא מחסלת את עתידה.
“האם את יודעת מיהי אותה ‘יהודית’ שעל שמה נקרא הגשר? זוהי יהודית מונטיפיורי, אשתו של הנגיד המפורסם משירו של יהורם גאון (שכתב חיים חפר). את ודאי זוכרת איך מסתיים השיר – במלאכים שבאו להודיע לשר מונטיפיורי שבא יומו. מעניין מה היה משיב להם מונטיפיורי אילו סיפרו לו שהיהודים עתידים להנציח את שמה של אשתו על גשר שייבנה במדינתם דווקא בשבת…”
