לפני שנים, כשסיימתי את שיעורי היומי בבית-כנסת ‘היזדים’ בירושלים, ניגש אלי יהודי מבוגר וביקש לשוחח. חזותו היתה טיפוסית לחרדים הליטאיים: כובע וחליפה, זקן ארוך ופיאות מאחורי האוזניים.

“אינך מכיר אותי”, פתח האיש בסיפורו. “שמי יונתן קיש, נכדו של בריגדיר קיש, שהיה ראש מערך ההנדסה של הצבא הבריטי בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.

“בני חזר לסלון, ואני המשכתי בארוחה, אך הסקרנות גברה עלי וקמתי לצפות בטלוויזיה. מן המסך ניבט אלי אדם מבוגר מאוד, הדור פנים, שפנה בדמעות אלינו…

“אני נראה חרדי מלידה, אך עד לפני כמה שנים הייתי חבר קיבוץ עין חרוד. הרב ש”ך זצוק”ל, ראש ישיבת פוניבז’,  הצליח להחזיר אותי בתשובה באמצעות דברים שאמר ב-1993 ב’נאום השפנים והחזירים’. הרב הפנה אז אל בני הקיבוצים שאלות נוקבות באשר לזהותם היהודית.

“ישבתי במטבח לארוחת ערב, ולפתע הגיע בני בריצה מהסלון נרגש כולו: ‘אבא, בוא תראה, בטלוויזיה מדבר איש זקן שבוכה בגללנו’.

“‘בגללנו?’, שאלתי בהפתעה, ‘אנחנו מכירים אותו? מה רע עשינו לו שהוא בוכה בגללנו?'”

“בני חזר לסלון, ואני המשכתי בארוחה, אך הסקרנות גברה עלי וקמתי לצפות בטלוויזיה. מן המסך ניבט אלי אדם מבוגר מאוד, הדור פנים, שפנה בדמעות אלינו, בני הקיבוצים, ושאל: “במה אתם יהודים? מהי התרבות היהודית שלכם?”

“הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין מדוע האיש הזה בוכה בגללנו. סך הכל היינו די שלמים ומרוצים מעצמנו ומיהדותנו, תרמנו למדינה, שירתנו ביחידות הקרביות ביותר, היינו מלח הארץ. למה הוא בוכה?

“גם הבן שלי שאל זאת, ולא היה לי מה להשיב לו. באמת לא היה לי מושג. הנאום שהועבר בשידור חי הסתיים וחזרתי למטבח, אך דמותו של היהודי הבוכה לא נתנה לי מנוח. הוא היה נראה אדם חכם וטוב-לב. אם הוא בכה בגללנו ודאי היתה לכך סיבה כלשהי, אך מהי?

“למחרת בבוקר, החלטנו אני ושני בני הגדולים לנסוע לבני-ברק כדי לפגוש באיש. מאותו יום השתנו חיינו מקצה לקצה. זה אולי יישמע משונה, אך שלושתנו חזרנו בתשובה מפני שלא הבנו מה גורם לאדם זקן וחכם לבכות על מי שאינו מכיר”.

שאלתי את ר’ יונתן אם הוא מכיר מקרים נוספים שאנשים בכו על אנשים אחרים שאינם מכירים בגלל שלדעתם רע להם (למרות שהם עצמם מרגישים נפלא), ויונתן השיב בשלילה.

“אתה יודע להסביר מדוע בכה הרב ש”ך?”, שאלתי את יונתן. “האם אחרי שחזרת בתשובה עסקת בשאלה מה גורם לאדם, שעוסק כל ימיו בתורה ואינו יוצא מארבע אמות של הלכה, למרר בבכי על קיבוצניקים רק משום שבחרו מרצונם לחיות את חייהם אחרת ממנו?” 

כשיונתן השיב בשלילה, הצעתי לו לקרוא  בפרשת השבוע.

בפרשת שופטים מלמד הקב”ה את משה על מצות עֶגלה ערופה, שנאמר:

“כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל… וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל… וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל…”. (דברים כא, א-ח)

פירש רש”י:

“יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ – וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא לֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וּבְלֹא לְוִיָּה”. (סוטה מ”ה)

ואולם אם זו אכן הסיבה לכך ש”יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה” – מדוע דווקא זקני העיר וחכמיה נדרשים לומר זאת? לכאורה הדבר הוא באחריות ראשי ופרנסי הקהילה, הם שצריכים לדאוג לענייניהם של תושבי העיר ואורחיה.

על כך משיב הנצי”ב מוולוז’ין בביאורו לתורה:

“וּבֵאֵר הַכָּתוּב הַשַּׁיָּכוּת לַכֹּהֲנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְאוֹתוֹ עִנְיָן, שְׁנֵי טְעָמִים: א’ – כִּי בָם בָּחַר ה’, עַל כֵּן בִּרְכָתָם בְּרָכָה וּתְפִלָּתָם תְּפִלָּה. ב’ – וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; הַיְנוּ, שֶׁהַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים תּוֹרָה… וְאִם כֵּן, כָּל מִקְרֶה שֶׁבָּא בָּעִיר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כָּל כָּךְ, עֲלֵיהֶם חָל הָעֹנֶשׁ, שֶׁהָיָה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל. דְּכָל רִיב שֶׁלֹּא נִטַּשׁ טֶרֶם הִתְגַּלַּע לְרַע, וְכָל נֶגַע בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁבָּא בָּעִיר הוּא עַל פִּיהֶם, שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחוּ לַהֲסִירוֹ עַל-פִּי פִּיּוּס בְּנֵי אָדָם וְעַל-יְדֵי תְּפִלָּה. וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ עַל פִּיהֶם נַעֲשָׂה הָרִיב וְהַנֶּגַע, כֵּיוָן שֶׁעָלָיו הוּא מֻטָּל לִדְאֹג עַל זֶה וְהוּא הִתְרַפָּה. מִשּׁוּם זֶה, עַתָּה, כְּשֶׁאֵרַע אוֹתָהּ סִבָּה [מות ההלך], עַל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לְהִתְעַסֵּק [בהבאת עגלה ערופה]”.

לדברי הנצי”ב, הכהנים ותלמידי החכמים נדרשים לנער את חוצנם מאחריות לרצח באמירה “”יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה” משום שלאמיתו של דבר האחריות למצבו הרוחני של הדור מונחת על כתפיהם. הם מעבירי התורה והם מלמדיה ונושאיה. ואם פשע כה נורא התרחש בתחומם – הם אחראים לו, ועל-כן עליהם לבקש כפרה!

מצוות עגלה ערופה מלמדת כי על-פי אמת המידה התורנית, מנהיגיו הרוחניים של הדור אחראים למחדליהם הרוחניים של בני דורם, כשם שמפקד בצבא אחראי למחדלי חייליו. מכאן שהאחריות הרוחנית על עם ישראל מונחת על כתפיהם, וככל שהמנהיג גדול יותר – כך גדלה אחריותו למצב. 

לכן בכה הרב שך זצוק”ל: הוא ידע שהאחריות למצבם הרוחני של יונתן קיש וחבריו בני הקיבוצים מונחת על כתפיו.

נכון. לא נעים להטיף מוסר לאנשים ולהטיח בהם שאלות נוקבות כגון “במה אתם יהודים”. קל ונחמד יותר להעלים עין או להתכנס בארבע אמותינו ולדאוג לעצמנו. זאת ידע הרב ש”ך לא פחות מאיתנו. הוא נהג אחרת משום שידע דבר נוסף שכנראה חמק מעינינו: מעמדו ומדרגתו הרוחנית מטילים עליו אחריות כבדה ומחייבים ליטול אחריות על עתידו הרוחני של הדור, משום שהמשימה החשובה של העברת המסורה לדור הבא מוטלת על כתפיו.

הרב ש”ך הכיר בזכות הגדולה שנפלה בחלקו להנהיג את הדור, אך היה ער לחלוטין גם לחובותיה. לכן בכה.

***

חברי הטוב מרדכי, בעל עבר ביטחוני מרשים בהגנה על עם ישראל, מתקרב לשנתו המאה, שיהיה בריא.

עם פרוץ האביב הערבי בשנת 2010 הוא נסע לספרד כדי לפגוש בקרדינל של ברצלונה ולבקש ממנו לסייע לנוצרים הקופטים במצרים, שלפי המידע שהיה בידו עמדו לשמש מטרה קלה לפעולות טרור של האחים המוסלמים.

“הקרדינל התבונן בי בפנים חתומות במשך כל הפגישה”, סיפר מרדכי. “אף שריר לא נע בפניו הקפואות. כשסיימתי את דברי הוא השיב לי בנימוס: ‘אדוני היקר, אני מכבד את דבריך ומעריך את טרחתך להגיע לכאן. אבל טעות אחת קטנה בכל זאת יש לך: אנחנו איננו יהודים. כשאצלכם נרדף יהודי בסוף העולם, כל יהודֵי העולם נרתמים לסייע לו. אצלכם יש ערבות הדדית, אצלנו אין. אצלנו נוצרים נלחמים בנוצרים בשם הנצרות. בכל אופן, תודה לך על הדאגה'”.

הרב ש”ך, להבדיל, בכה.

ככה זה אצל יהודים.