יום אחד הוזמנתי לתת הרצאה באחד היישובים במרכז הארץ. האשה שארגנה את הערב ביקשה כי ההרצאה תעסוק בנושא “האם יש סיכוי לזוגיות במאה העשרים ואחת”.
“זה נושא חשוב מאוד”, אמרתי לה, “אך כדי לדעת אם יש סיכוי לזוגיות בדורנו לא צריך הרצאה… התשובה היא: לא. ואת יכולה לכתוב את זה במודעה. לדעתי כותרת ההרצאה צריכה להיות ‘למה אין סיכוי לזוגיות במאה העשרים ואחת’. גם הניסוח הזה בעייתי: הוא אמנם מדויק יותר, אך אם תפרסמי כך את ההרצאה, איש לא יגיע אליה חוץ ממני, ומסיבה פשוטה: מי שהזוגיות שלו טובה לא יגיע רק כדי לשמוע למה לזוגיות שלו אין סיכוי, ומי שלא טוב לו בזוגיות לא יגיע, משום שהוא לא זקוק להרצאה כדי להבין שלזוגיות שלו אין סיכוי”.
החל משנת 2010 שבה נחקק “חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, תש”ע”, נרשמו בהליך ברית הזוגיות 132 זוגות בלבד. בשנת 2016 נרשם זוג אחד…
המארגנת הסבירה לי שבשנה האחרונה פוקדת את היישוב מגפת גירושין שלא פסחה גם על זוגות מאושרים, ואנשים מתחילים להאמין שמדובר בכישוף או קללה שמישהו הטיל על היישוב שלהם. לכן, אמרה, גם אם זו תהיה כותרת ההרצאה, כולם יגיעו.
באותה תקופה ניטש ויכוח פוליטי סביב הליך ברית הזוגיות, שנועדה לאפשר נישואים אלטרנטיביים למי שמנוע מלהתחתן כדת משה וישראל. כשהגעתי להרצאה והצגתי את עצמי, הודעתי למשתתפים שבטרם נעסוק בנושא המדובר ברצוני להסביר מדוע אינני משוכנע שאני מתנגד לברית הזוגיות אף שהיא מנוגדת להלכה ולמרות שאני שומר מצוות.
כצפוי, עמדתי זו הפתיעה את הנאספים, והיא היתה טעונה הסבר.
אמרתי שאם לשפוט לפי ההד התקשורתי סביב ברית הזוגיות, אפשר לחשוב שמדובר בבעיה חברתית רחבה, ושישנם אלפי זוגות שאינם מתחתנים רק בגלל סירובה של הרבנות לחתן אותם, ושאם המדינה רק תאפשר לבני זוג להתחתן שלא לפי ההלכה, הבעיה תיפתר באופן מיידי ואלפי זוגות יממשו את זכותם להינשא.
זו תמונה שרחוקה מהמציאות. מן הנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי ירידת קרנו של מוסד הנישואין המסורתי והקיטון במספר המבקשים להינשא אינם קשורים כלל להלכה או לאופן התנהלותה של הרבנות, וההוכחה לכך היא ברית הזוגיות.
להלן הנתונים:
החל משנת 2010 שבה נחקק “חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, תש”ע”, נרשמו בהליך ברית הזוגיות 132 זוגות בלבד. בשנת 2016 נרשם זוג אחד, וב-2018 וב-2019 נרשמו ארבעה זוגות. זה הכל.
שוב מתברר כי מי שתוקפים את ההלכה אינם אלא מיעוט קולני הטוען כי לנגד עיניו טובת הרוב, למרות שהרוב עצמו כלל לא מודע לכך, וגם לא ביקש ממאן דהוא לייצגו בעניין זה.
מן הנתונים מתבררים כמה דברים. א) כנראה אין כל קשר בין העמדה ההלכתית והמסורתית לבין אחוז המתחתנים. ב). מי שאינו רוצה להתחתן על פי ההלכה – בדרך כלל גם לא מוצא עניין חשוב בעצם מוסד הנישואים, גם אם הם נערכים שלא בהתאם להלכה. ג) אובדן האמון במוסד הנישואים גורם לירידה במספר המבקשים להתחתן. ד) אולי יש קשר סמוי בין סיכויי ההצלחה הזוגית למקום שתופסים בחיי בני הזוג האמונה והמסורת.
סיכמתי ואמרתי: השאלה היא – למה.
“זה ממש לא נכון!”, אמרה מישהי שלא אהבה את הדברים. “אתה ממש מטעה! אני מכירה לא מעט חרדים שהתגרשו וגם המון זוגות חרדים שלמרות שהזוגיות שלהם לא אידיאלית – לא מתגרשים, וזה לא בגלל שכל כך טוב להם, אלא בגלל נורמות חברתיות או סיבות כלכליות”.
“את צודקת”, השבתי לה.
“איך אתה קובע שאני צודקת כשדעתי הפוכה מדעתך? אתה טוען שככל שבני הזוג רחוקים מהדת – הסיכוי שלהם להתחתן קטֵן והולך, והסיכוי להתגרש גדל. אני טוענת שגם אצל הדתיים זה אותו דבר, אז איך שנינו צודקים?”
“בגלל פרשת השבוע”, עניתי.
בפרשת ויקהל התורה מתארת כיצד הכין בצלאל את ארון העדות שעתיד להיות מוצב במקום הקדוש ביותר במשכן – קודש הקודשים, שנאמר: “וַיַּעַשׂ כַּפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר… וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם. וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים” (שמות לז, ו-ט).
פניתי אל האשה ושאלתי אם כעת היא מבינה למה שנינו צודקים.
“ממש לא”, התעקשה, “עכשיו אני כבר ממש לא מבינה! מה הקשר בין הארון והכרובים לוויכוח שלנו?”
“האם אין זה פלא שדווקא בקודש הקדשים מצווה הקב”ה להציב דמויות של זכר ונקבה? ובנוסף, מדוע הוא מצווה שיהיו הכרובים עשויים מקשה אחת עם הכפורת? וחוץ מזה, גם הפסוק עצמו אינו מובן. מצד אחד נאמר שיש להציב את הכרובים כשפניהם איש אל אחיו – זה מול זה – ומצד שני נאמר שפניהם אל הכפורת הנמצאת תחתיהם – כלומר, פניהם מטה. האין בכך סתירה?
“מתברר שלא. בתיאור בניית הארון והכפורת מלמדת התורה שני עניינים: א) יש קשר הדוק בין הצלחת הנישואין לחיי תורה ומצוות. ב) למרות זאת, גם שומרי מצוות מתגרשים.
“בציווי הצבת הארון המסמל את הזוגיות דווקא בקודש הקודשים, מבקשת התורה ללמד על חשיבות הזוגיות בחייו הרוחניים של האדם, ועל סוד ההצלחה הזוגית.
“בפרשת בראשית מלמדת התורה כי האיש והאישה נבראו תחילה כגוף אחד, ורק לאחר מכן כשהופרדו לשניים התאפשרה הזוגיות. לאחר מכן מלמדת התורה בפרשת ויקהל כי מטרת הזוגיות היא להשיב את בני הזוג למצבם הראשוני – להופכם למקשה אחת. מתוך שניים – אחד. התורה אף מציגה את הכלים הנדרשים כדי במשימה זו.
“בהצבת הכרובים כשפניהם איש אל אחיו, מלמדת התורה כי כדי שהאיש והאשה ישובו להיות מקשה אחת, עליהם להתייצב פנים אל פנים. כלומר, כל אחד מבני הזוג צריך להציב במרכז חייו את השני ולא את עצמו. אך כדי שיחפצו בכך עליהם לבסס את הזוגיות שלהם על התורה, שנמצאת מתחת הכרובים – בתוך הארון. לכן נאמר בתורה שמצד אחד פניהם איש אל אחיו, מצד שני פניהם אל הכפורת ואל התורה הנמצאת תחתיה. פניהם איש אל אחיו – מטרה, ופניהם אל הכפורת – אמצעי.
“בתיאור בניית הארון מלמדת התורה כי בחברה שבה אין כפורת ותורה, ה’אני’ האנוכי שלנו הוא קודש הקדשים, ועל כן נמוך הסיכוי שאדם יבחר להתחתן, ואם בכל זאת יעשה זאת – הסיכוי שנישואיו יעלו יפה אינם גבוהים.
“כשאמרת שדתיים אינם מחוסנים מפני גירושין – צדקת, מפני שהתורה מלמדת בפרשת השבוע כי לא די בכך שהנישואים יתקיימו כדת משה וישראל, אלא צריך שגם חיי הנישואים יתנהלו על-פי ההלכה כדי למזער את סיכויי הגירושים.
“בפרשתנו מלמדת התורה שאין די באהבה כדי להביא לכך ששני בני זוג יהפכו למקשה אחת. יש צורך שהזוגיות תתבסס על התורה השוכנת מתחת לכפורת. כדי שהזוגיות תעלה יפה צריך להציב במרכז החיים את ה’אני’ המשותף ולא את ה’אני’ הפרטי.
“לכן אמרתי שצדקת. בפרשת השבוע התורה מלמדת שיש דתיים ויש דתיים. יש כאלה שלמרות היותם שומרי מצוות, ה’אני’ שלהם עדיין ניצב במרכז חייהם, ולכן סיכוייהם להצליח בזוגיות אינם גבוהים משל אחרים.
“לעומתם, שומרי מצוות שהתורה נמצאת במרכז חייהם, מציבים לנגד עיניהם את בן או בת הזוג משום שפניהם אל התורה והיא מורה להם לנהוג כך. להם מבטיחה התורה שיזכו לשוב למצבם הראשון ולהתאחד למקשה אחת. רק מי שהתורה ניצבת במרכז חייו יכול לראות בזוגיות ערך קדוש כשלעצמו, ולא רק צורך קדוש.
“לכן, למרות שאת צודקת, גם אני צודק. ידוע שבחברה המערבית ה’אני’ ניצב במרכז. לכן, למרות שאנחנו מתחתנים – אין בכך כדי להעיד שה’אני’ אינו ממלא את חיינו, אלא רק על כך שאנו מרשים לאחרים להצטרף ל’אני’ שלנו שנותר במרכז, וזאת משום שה’אני’ מקודש בעינינו ולא הזוגיות.
“כדי שנסכים לפנות את ה’אני’ מהמרכז, עלינו למצוא בחיינו דבר-מה קדוש יותר ממנו. רק אם התורה נמצאת במרכז הקיום יש סיכוי להצליח בזוגיות לאורך זמן. לכן כבר בפתיחת דברי קבעתי כי הנושא איננו ברית הזוגיות.
ברית זו נועדה ממילא למי שההלכה היא הדבר הכי פחות קדוש בחייהם. ומי שהתורה אינה עומדת במרכז חייו – אין מה שיזיז את ה’אני’ שלו משם, וכיצד יראה בזוגיות ערך קדוש?
“לכן, גם אם המדינה תאפשר לו להינשא בהליך מסוג זה, וגם אם יתחתן – סיכוייו להצליח בזוגיות כזאת אינם גבוהים במיוחד.
“את צודקת, כי קיום מצוות בלבד עדיין אינו מעיד על כך שהתורה אכן ממלאת את הווייתו של האדם, ואני צודק בטענתי שלפיה מי שהתורה היא אכן הבסיס לחייו הרגשיים טובים סיכוייו לזכות לזוגיות מוצלחת”.
האם אפשרי שהתורה תמלא את חייו של אדם מבלי שיקיים מצוות?
על כך צריך כל אחד להשיב לעצמו.
