בשנת 1985 התראיין הפילוסוף היהודי ברנר הנרי לוי לעיתון ידיעות אחרונות, וסיפר על שאלה שהופנתה פעם לאלברט אינשטיין: “אילו היו מאפשרים לך להיפגש עם אישיות חשובה מן ההיסטוריה, במי היית בוחר?”
השואל ציפה לשמוע תשובה שבה מוזכרים ניוטון או ארכימדס, אבל איינשטיין הפתיע: “משה”.
“היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר, היציב ביותר והטהור ביותר מכל הגזעים האחרים החיים כיום באירופה.
“מדוע דווקא משה?”, תמה המראיין.
“כדי לשאול אותו אם האמין שהיהודים יקיימו את התורה שנתן להם לפני זמן כה רב”.
נשמע מוזר? ממש לא. איינשטיין היה מדען, וסקרנות היא תכונה אופיינית של כל איש מדע רציני, המתעוררת בו בכל הִתקלות עם תופעה שאין לה הסבר.
זה בדיוק מה שקרה לאיינשטיין כאשר נוכח בנצחיות האמונה היהודית שאותה דחה. ולא רק הוא השתומם לנוכח הפלא: כל מי שמתבונן בסירובו של העם היהודי לרדת מעל בימת ההיסטוריה נאלץ להודות בכך. אפילו הפילוסוף הגרמני פרידריך נִיטְשֶׁה, שלא היה מחובבי ציון, כתב בספרו ‘לגניאולוגיה של המוסר’:
“היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר, היציב ביותר והטהור ביותר מכל הגזעים האחרים החיים כיום באירופה. הם יודעים איך לקיים את עצמם, גם בתנאים גרועים ביותר, וזאת מכוחה של אמונה תקיפה שאין לה מה להתבייש בפני האידיאות המודרניות. הם משתנים, באם הם משתנים, רק על דרך שמלכות רוסיה כובשת שטחים, כמלכות שיש לה זמן ולא אתמול נולדה. לפי העיקרון, לאט ככל האפשר”.
אף שאבחנתו נכונה, ניטשה לא מצא לה הסבר הגיוני. אבל הסבר כזה מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת וארא התגלה הקב”ה למשה, האישיות ההיסטורית שאיינשטיין היה מעוניין לפגוש , ואמר לו: “וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שם, ג).
דברים אלו נאמרו למשה בתשובה לקושייתו מסוף הפרשה הקודמת “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי” (שם, ה, כ”ב). זאת לאחר סירובו של פרעה לדרישה “שַׁלַּח אֶת־עַמִּי” שבעקבותיה אף הוכבד עול השעבוד.
תמצית קושייתו של משה כלפי ה’ היא: מדוע להעמיד את אמונתם של בני ישראל במבחן כבר בשלב זה? ועל כך באה תשובת הבורא: “וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.
לעם היהודי, הסביר הקב”ה למשה, נועד תפקיד ממושך, עם עליות ומורדות וגלויות ממושכות. כדי לשרוד את התקופות החשוכות הללו ולדבוק באמונה יש צורך באנשים סבלניים, כפי שהיו האבות, שימשיכו להחזיק באמונה תקיפה גם כשהכל משתבש ונראה כי ההבטחות האלוקיות אינן עומדות במבחן המציאות.
תפקידה של האומה היהודית מחייב סבלנות, אותה תכונה יהודית שניטשה היטיב לזהות. רק אנשים סבלניים ישרדו את הגורל היהודי ויגרמו לכך שאיינשטיין ירצה לפגוש במשה.
לכן הכל השתבש עוד לפני תחילת הגאולה. ה’קלקול’ בתוכנית היה שלב הכרחי במיון המועמדים ליציאת מצרים. דווקא אז, כשנראה היה שהמציאות סותרת את התוכנית האלוקית, מי שדבקים בה למרות הכל – בהם נמצא הגֶּן היהודי הדרוש.
אם הם יוצאים ממצרים למרות שהכל משתבש, הם מעידים על אמונתם בכך שזו עיכוב זמני בהחלט, שהרי “לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם” (במדבר כג, יט). הקב”ה נאמן לקיים הבטחותיו, גם אם בשלב זה הדברים נראים אחרת.
סבלנות. אם עוונותינו יגרמו שלא נזכה אנו לראות בעינינו את התגשמות ההבטחות – ילדינו יזכו לכך. ואם לא הם – הנכדים.
יהודים סבלניים מבינים כי הבורא הוא נצחי, ואינו מחויב לפרוע את שטר הבטחותיו בחייו של כל יחיד ויחיד. אבל בסופו של דבר נאמן הוא לשלם שכר טוב ליראיו.
איינשטיין, שכפר מכל וכל בבורא ובהשגחתו על ההיסטוריה, לא הצליח לפענח את סוד השרידות היהודית במבחן הדורות כיוון שלא עמד על מרכיב הסבלנות באמונת ישראל. ומי שניגש למחקר כשהוא מצויד בהנחת יסוד כזאת, טועה – אפילו אם קוראים לו איינשטיין.
