בוקר אחד בשנת 1874 נקש נער בשם מקס פלאנק בדלת מזכירות האוניברסיטה של מינכן. הוא סיים את לימודי התיכון מוקדם מהרגיל, בגיל 17, והתלבט מה ללמוד בהמשך – מוזיקה, שבה התעניין, או אחד ממדעי הטבע שזכו למעמד של כבוד באותם ימים. בסופו של דבר בחר בפיזיקה.

האמונה בכך שניתן למצוא הסבר רציונלי לכל תופעה גרמה ליהודים רבים לסגוד למדע ולנטוש את אורח-החיים שבו דבקו אבותיהם.

באחד הימים הראשונים ללימודים שאל פלאנק לדעתו של המרצה לפיזיקה באיזה תחום מחקרי כדאי לו להתמקד. 

המרצה סקר אותו במבט מלא חשיבות, ואמר: “אישי הצעיר, חוס על זמנך. מה שניתן לגלות בפיזיקה – גילו כבר לפניך. לא נותר עוד מה לגלות. מוטב שתחפש לך תחום אחר שבו תוכל להועיל…”

תשובה זו ייצגה במדויק את תחושת היוהרה והעליונות שאפיינו בסוף המאה התשע-עשרה את אנשי המדע, שהאמינו כי המדע הוא תחום בעל מאפיינים מוחלטים, וניתן למצוא בו הסברים לכל מה שהאנושות לא הצליחה להסביר עד אז.

הלך רוח זה השפיע על האנושות כולה באותה תקופה. גם על יהודים.

נאמר זאת כך: מעולם לא היה פשוט להיות יהודי, אך באותם ימים היה קשה עוד יותר לשמור מצוות. 

האמונה בכך שניתן למצוא הסבר רציונלי לכל תופעה גרמה ליהודים רבים לסגוד למדע ולנטוש את אורח-החיים שבו דבקו אבותיהם. אם הכל מדעי ומוחלט, שוב אין צורך בבורא כדי להסביר את היווצרות היקום ואת שאר תופעות הטבע הלא-מוסברות, ואם עדיין קיימות כאלה, כך חשבו – זו רק שאלה של זמן עד שהשכל האנושי ימצא גם להן הסבר מדעי המניח את הדעת.

מסיבה זו עסקו שומרי מצוות באותם ימים בניסיונות ליישב את הסתירות-כביכול בין המדע לתורה, ולהוכיח לספקנים ולמתלבטים שאין צורך לעזוב את חיי התורה כדי לעסוק במדע, שכן אין כל סתירה ביניהם; להפך, המדע מגלה את מה שהוצפן בתורה מימים ימימה.

כיצד ניסו ליישב בין התורה למדע? הם ביארו את פסוקי הבריאה באופן  ‘עדכני’ והתאימו אותם לתיאוריות החדשות.

שיטה זו, על אף המעלה שבה, יש בה גם חיסרון. היא חיובית כאשר נעזרים בה לקרב את הרחוקים לתורה, ושלילית –  כשמבקשים להשתמש בה כדי לחזק את אמונתם של שומרי המצוות.

אם אמונת האדם באמיתות התורה מתחזקת ככל שנודע לו שהמדע אכן מאשש את הנכתב בתורה, משמעות הדבר שאילו היה סותר זאת – היתה אמונתו נחלשת, ואין האמונה נחלשת אלא אם מלכתחילה אינה ברורה דיה.

ראיה ליסוד זה מצאנו בתלמוד.

במסכת בבתא בתרא (עה, א) מסופר על רבי יוחנן שישב ודרש: “הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים וְחוֹקֵק בָּהֶן עֶשֶׂר עַל עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם”.

אחד התלמידים ששמע את דרשתו לגלג עליו ואמר: “הַשְׁתָּא כְּבֵיעֲתָא דְצִיצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינַן – כּוּלֵּי הַאי מַשְׁכְּחִינַן …?” [כיום אין בנמצא אבנים טובות אפילו בגודל ביצת עוף קטן, אז בגודל כזה שימצאו…?)

לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים וראה כיצד מלאכי השרת מנסרים אבנים טובות, וכששאלם לשם מה הם עושים זאת השיבו לו: “שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם”.

כשחזר התלמיד לישיבתו של ר’ יוחנן מצאו יושב ודורש. אמר לו: “רַבִּי, לְךָ נָאֶה לִדְרוֹשׁ – כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי!” השיב לו ר’ יוחנן: “‘רֵיקָא, אִלְמָלֵא לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה!’ נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת”.

במדרש זה מלמדים חז”ל כי רבי יוחנן הקפיד על תלמידו משום שהיה זקוק לאישוש חושי כדי לחזק את אמונתו. עד שלא ראה זאת בעיניו פקפק בדברי רבו, ורק אחרי שראה נתקבלו בדעתו.

“אילו לא ראית לא היית מאמין?!”, גער בו ר’ יוחנן – וכי זקוק אתה להוכחות מדעיות או חושיות כדי לאשש את הכתוב בתורה? אם כך הדבר, פגומה אמונתך. אם התורה הנלמדת בבית המדרש זקוקה לסיוע מדעי להישען עליו, היא אינה מתאימה לך ואינך ראוי לה.

יסוד זה טמון גם במצווה המופיעה בפרשת השבוע.

בפרשת חקת מצווה משה רבנו על מצוות פרה אדומה, שנאמר: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עול” (במדבר יט, ב), וזאת כדי להכין ממנה אפר המטהר אנשים שנטמאו בטומאת מת.

כידוע, מצוות פרה אדומה משמשת סמל מובהק לחוקים שטעמם סתום וחתום עד שאפילו החכם באדם אמר עליה:”אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּני”. (קהלת ז, כג)

בשונה מחוקים אחרים שטעמם אף הוא אינו גלוי, מצווה זו סתומה עוד יותר משום שיש בה דבר והיפוכו: מצד אחד אפר הפרה מטהר את הטמאים, ומצד שני הוא מטמא את הטהורים.

הייתכן? אם האפר מטהר – הוא בהכרח טהור, ואם הוא טהור – כיצד יטמא? לכך הפכה דווקא מצווה זו למייצגת המצוות שלא נודע טעמם.

האם בכל זאת ניתן למצוא טעם כלשהו במצווה זו? מתברר שכן.

וכך כותב רש”י:

“זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאוּמוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל לוֹמַר – מָה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמָה טַעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כְּתַב בָּהּ ‘חֻקָּה’ – גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ”.

בדבריו אלה מבאר רש”י שמצווה זו נבחרה לייצג את הסיבה לקיום כל המצוות כולן; איננו מקיימים מצוות משום שאנו מבינים את טעמן, אלא מפני שהקדוש-ברוך-הוא ציווה עלינו לקיימן, בין אם נבין טעמן ובין אם לא. זוהי הצהרה על ההבדל בינינו לבין אומות העולם, שלא הסכימו לקבלה בלי לדעת מה כתוב בה ולהסכים עמה בשכלם כמובא במדרש, אנו די לנו ב”גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ”. (מכילתא דרבי ישמעאל כ, כב)

מכאן למדנו שהמקיים מצוות רק משום שהוא מבין את טעמן, אין עבודת ה’ שלו שלֵמה, שהרי רק אם יבין את טעמי המצוות – יקיימן; אם המדע יאשש הכתוב בתורה – אמונתו תתחזק, אך אם יתגלעו סתירות ביניהם, הן יפעלו חלישות באמונתו.

לעומתו, המקיים את המצוות מפני שנודע לו שזהו רצון המְצַוֶּה, אמונתו תישאר איתנה גם אם המדע יסתור את התורה כולה – ולכן, גם כשיימצאו סימוכין מדעיים לתורה הם לא יפעלו בו שום התעלות ואמונתו תיוותר כשהיתה.

במצוות פרה אדומה מלמדת התורה כי הניסיון ליישב בין התורה למדע יש בו צד חיובי ושלילי: הוא מטהר את הטמא אך גם מטמא את הטהור.

***

מיודענו פרופ’ מקס פלאנק לא שעה לדברי המרצה לפיזיקה שיעץ לו ברוב גאוותו שלא לעסוק במחקר. הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1918 על גילוי קוונט האנרגיה, ונחשב לאחד מאבות מכניקת הקוונטים שהפכה את המדע ממוחלט ויהיר ליחסי וצנוע קצת יותר מכפי שהיה בסוף המאה התשע-עשרה.