ידידי אליהו התקשר אלי בהיסטריה מניו-יורק. זה היה בחודש יוני 2020.
“אתה לא מבין מה קורה פה! מאז הסיפור עם השוטר שחנק למוות את ג’ורג’ פלויד תוך כדי מעצר יש כאן מלחמה! אנשים שורפים חנויות, דוקרים, בוזזים, יורים בשוטרים, ועכשיו כבר מכניסים את הצבא, כי המשטרה כבר לא משתלטת על המצב בעצמה. אמריקה נגמרת. חודשיים כבר לא יצאנו מהבית בגלל הקורונה, ועכשיו, בגלל המהומות ברחובות, יש כאן עוצר מאחת בצהריים עד שש בבוקר. עוצר בניו יורק, היית מאמין? בא לי לבכות”.
אליהו לא ויתר. “למה לא? ככה עוזרים לחברים? אפילו לא ניסית. איך אתה יודע שהם לא ירצו?”
“אז למה אתם לא חוזרים ארצה?”, שאלתי, “אתה הרי ישראלי. חיית באמריקה. הגשמת את החלום הישראלי. עשית כסף, אבל מה עכשיו? אתה כבר לא ילד, אליהו. אתה בן שִשים. לא הגיע הזמן לחזור?”
“צודק”, אמר אליהו, “כל מילה שלך זהב. אין לך מושג כמה אני רוצה לחזור, אבל אתה יודע, אשתי והילדים, זה לא פשוט. כשאני מדבר איתם על כך הם אומרים לי שאני סתם רואה שחורות, ועוד מעט הכל ייגמר ואסור לקבל החלטות פזיזות. אולי תדבר איתם אתה? אולי אתה תצליח לשכנע אותם?”
“זה לא יעזור”, סירבתי בנימוס.
אליהו לא ויתר. “למה לא? ככה עוזרים לחברים? אפילו לא ניסית. איך אתה יודע שהם לא ירצו?”
“בגלל ‘חוק הזיכרון של הנוחות’ שמופיע בפרשת השבוע”, השבתי לו.
בפרשת בהעלותך מתארת התורה את תלונות בני ישראל על משה ואת געגועיהם למצרים, שנאמר: “וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים”. (במדבר יא, ד-ה)
האם היתה הצדקה לתלונתם? והרי עבדים היו במצרים! עבודת פרך עבדו! על אילו זכרונות התרפקו – על עבודת פרך שהיתה מנת חלקם? – כעת בני-חורין הם, כסף מביזת-הים בכיסיהם וגם לחם שמים משביעם, מדוע התלוננו?
תשובה לשאלות אלו מצוייה בהבנת טבעו של איש הנוחות הנהנתן, ובהיכרות עם הזיכרון הבררני שלו. הנהנתן אינו סובל משכחה, הוא מודה בקושי ובסבל שבשִעבוד מצרים. אבל בהיותו נהנתן, כשההווה מכביד עליו, הוא נוטה להיזכר ולהתגעגע לטוב שבעבר ולהתעלם מן הרע היה בו. במצרים אמנם היה לא קל, אך האבטיחים היו בחינם, וכך גם הקישואים והדגים.
געגועי המתלוננים למצרים מלמדים שקשיי ההווה גורמים לנו לשכוח את קשיי העבר ולחשוב שלא היה רע לגמרי – עובדה, הקישואים והדגים היו חינם. זו התרפקות מהסוג הבררני, שנוטה להיזכר רק בעונג ולהתגעגע אליו תוך מחיקת הרע מן הזיכרון. זהו ההסבר היחיד לתופעה שבה מתגעגעים לתקופה שבזמן אמיתי רצינו רק לברוח ממנה.
כולנו חווינו עליות וירידות בחיים, קשיים לצד עונג. השאלה היא – באיזה חלק מן העבר אנו נוטים להיזכר כאשר ההווה מאתגר אותנו?
כאן ההבדל בין אנשי הנוחות לאנשי האמת: כשההווה מכביד על אנשי האמת – הם מתנחמים בעובדה שלמרות הקושי הם עושים מה שנכון, וידיעה זו מקלה עליהם את ההתמודדות עם קשיי ההווה. לעומתם, אנשי הנוחות הנתקלים בקשיי ההווה אינם מייחלים לעתיד טוב יותר, אלא ‘בורחים’ לזיכרון הטוב שחוו בעבר ומתגעגעים אליו. זוכרים את הטוב ומדחיקים את הרע.
בנדודיהם במדבר נאלצו אנשי הנוחות להתמודד עם חוסר-ודאות, ארעיות ותלות בלחם שירד מהשמים. אתגרים מתמשכים גרמו להם לברוח אל מחוזות העבר שאותם צבעו בוורוד, ולכן עלו בהם געגועים למצרים.
אנשי האמת לעומתם, התמודדו עם אותם קשיים ואתגרים שבהווה, אך בדרך אחרת. הם העדיפו לשאוב את העונג מהבטחת העתיד והתנחמו בעובדה שהם מצויים בדרכם לארץ ישראל. אנשי האמת שאבו את אושרם מהעתיד הצפוי להם בארץ ישראל, ואנשי הנוחות – מן העבר שבמעדני מצרים.
“זה בדיוק מה שקורה לנו, אליהו. בעלייה לכיתה א’ אנו מתגעגעים לגן, כשמגיעים לתיכון מתגעגעים לבית-הספר היסודי, כשמתגייסים לצבא מתגעגעים לתיכון, וכשמתחתנים – נוח לנו להתרפק על זכרונות הרווקות.
“עבור אנשי הנוחות, לעולם לא יימצא עונג בהווה: כשטוב, ישאפו לטוב יותר, וכשרע – ישלפו רסיסי זיכרון טובים מתוך עבר שרובו ככולו היה שחור משחור.
“זהו ‘חוק הזיכרון של הנוחות’, ובגללו יהודי ארצות-הברית אינם עולים לישראל.
“כשטוב להם באמריקה – הם נשארים שם משום שהם רוצים עוד. וכשרע להם – הם נזכרים כמה טוב היה שם בעבר, ומתנחמים שהמצב ישוב לקדמותו.
“שנינו יודעים, אליהו, שאין עתיד ליהדות ארצות-הברית גם בלי קשר לקשיי ההווה. כולנו יודעים מה ההתבוללות עושה ליהדות אמריקה, וכמה אנטישמיות יש שם. אפילו אשתך יודעת. אתם לא מדברים על כך בגלל האבטיחים. בגלל חוק הזיכרון של הנוחות.
“מי שמחכה למשיח כדי לחזור לארץ יחד איתו, לא באמת יחזור גם לאחר ביאת המשיח – מאותה סיבה שלא עשה זאת עד כה. לארץ ישראל מגיעים מתוך רצון, מתוך אידיאל, מתוך אמת. לא בגלל שקשה באמריקה.
“לארץ חוזרים רק מי שחיי נוחות אינם בראש סדר העדיפויות שלהם. רק מי שרואים בישראל ארץ קדושה. רק מי שהאבטיחים של מצרים והשפע של וולמארט לא מעוררים בהם זכרונות.
***
לפני שנים, בתקופת לימודי בישיבה, נסעתי לניו-יורק כדי לזכות ולהתברך אצל האדמו”ר מלובביץ’ זצוק”ל. כשהסתיים הביקור הסיע אותי אחד מקרובי משפחתי לשדה-התעופה, ותוך כדי נסיעה שאלתי אותו כיצד הוא – רב בישיבה, המהדר כל כך במצוות ומחמיר בכל דבר שבקדושה – חי בגולה במקום לעלות ארצה.
“אילו היית חלק מאותם אנשים שמחפשים חיי נוחות – מילא. אם היית חסיד סאטמר – היה לך גם נימוק הלכתי, אבל אתה לא! אתה לא נמנה עם רודפי הנוחות וגם לא עם חסידי סאטמר. מה אתה משיב לעצמך כשאתה מברך ‘על ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת לנו’?”
קרוב משפחתי הרהר בדברים, כדרכו, והשיב לי שהוא אינו עולה לישראל כי קל יותר לשמור מצוות בארצות-הברית, והעיר שחרדים בישראל נתונים למתקפות מצד התקשורת, ושמצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה אינה מדאורייתא לחלק מהשיטות, ועוד כל מיני הסברים שלא התאימו לאדם ברמתו.
לא אפשרתי לו להתחמק.
“גם אם מצוות יישוב ארץ ישראל אינה מדאורייתא”, אמרתי לו, “אתה הרי מקפיד ומהדר גם במצוות דרבנן. למה דווקא במצווה זו אתה מקל לעצמך?”
“אתה עדיין בחור צעיר”, ענה קרוב משפחתי בקרירות לא אופיינית. קרוב. “בחיים לא הכל שחור ולבן. החיים קצת יותר מורכבים ממה שנדמה לך. כשתתבגר תבין”.
על כך לא היתה לי תשובה. באמת הייתי עדיין צעיר אז.
היום, כשאני יודע שבאמת לא הכל בחיים שחור ולבן, אני מבין אותו קצת יותר. היום אני יודע שגם אנשי אמת מעדיפים אותה נוחה.
האם אנו אוהבים את ארץ ישראל בגלל קדושתה, בגלל הנוחות שבה, או אולי בגלל שקדושתה נוחה לנו?
“את התשובה לכך נדע כשהקורונה תיעלם”, אמרתי לאליהו. “כשחיילי המשמר הלאומי ידכאו את ההשתוללות ברחובות והכלכלה תחדש ימיה כקדם אני מציע שתשאל את עצמך אם אתה עדיין רוצה לחזור לארץ, או שאולי תדחה זאת לזמן כלשהו בעתיד, כשהילדים יגדלו ויסיימו את הקולג’…
אם עדיין תרצה לשוב ארצה למרות שהמצב ישוב לקדמותו, סימן שאתה אדם של אמת ולא של נוחות. אך אם לא – עדיף שתקשיב לבני משפחתך. הם כנראה מבינים באבטיחים יותר ממך.
