שני אירועים שלכאורה אין ביניהם קשר התרחשו בחודש אייר תש”פ.
בג”צ ביטל את הנוהל שלפיו אין להכניס חמץ לבתי-חולים בפסח, בנימוק שזוהי פגיעה בזכויות הפרט.
במהלך הראיון אמרה פרץ כי באותה שנה [הימים ימי מגפת הקורונה] לא תעלה לבית הקברות ביום הזיכרון לחללי צה”ל לפקוד את ציון בניה, כדי שתוכל לעשות זאת גם בשנים הבאות.
בעקבות הפסיקה, התראיין ברדיו חבר-כנסת שאמר כי “זהו יום חג לדמוקרטיה, ושאף אחד לא יגיד לי מה לאכול”.
האירוע השני היה ראיון שנערך עם מרים פרץ בערב יום הזיכרון. הגברת פרץ היא אלמנה ואם ששכלה במערכות ישראל שני בנים, אוריאל ואלירז, וזוכת פרס ישראל על מפעל חיים על חיזוק הרוח היהודית הישראלית. בקיצור, מדובר באשה שהקריבה ותרמה דבר או שניים למען הציבור בישראל.
במהלך הראיון אמרה פרץ כי באותה שנה [הימים ימי מגפת הקורונה] לא תעלה לבית הקברות ביום הזיכרון לחללי צה”ל לפקוד את ציון בניה, כדי שתוכל לעשות זאת גם בשנים הבאות. בהמשך סיפרה גם כי מזה חודשיים היא אינה יוצאת מביתה מחשש להידבקות בקורונה, והיא עושה זאת כדי שתוכל להמשיך לשבת עם נכדיה סביב השולחן בשבתות לעתיד לבוא.
אחד מבעלי הטורים בעיתון יומי, שדבריה הפריעו לו מאוד, כתב – לא פחות – שמרים פרץ “מקדשת את המוות”. חרה לו שהיא נשארה בבית רק כדי שתוכל לפקוד גם בשנים הבאות את קברי ילדיה, חללי צה”ל. מבחינתו, ביקור בחלקה הצבאית בבית העלמין הוא קידוש המוות.
מלבד זאת, הוא לא אהב את הגילוי שהגב’ פרץ מבקשת להמשיך לשבת עם נכדיה סביב שולחן שבת. הרגיז אותו שהיא מערבת בעניין הנכדים את שולחן השבת. הפריע לו שהכל אצלה אידיאלים. למה שולחן שבת? אי-אפשר סתם כך לשחק עם הנכדים? דעתו לא נחה עד שהכריז כי מדובר באישה המשעבדת את הפרט לטובת העם.
כששמעתי על פסיקת בג”ץ בסוגיית החמץ, התקוממתי על הנתק של כבוד השופטים מרוב הציבור הנמנע מאכילת חמץ בפסח, וכשקראתי את המאמר על מרים פרץ רתחתי מזעם על הקביעה כי מי שהולך להתפלל על קברי חללים, ושולחן השבת הוא מרכז חיי המשפחה שלו, הוא אדם המקדש את המוות.
אבל כשקראתי בפרשת השבוע נרגעתי.
בפרשת אמור מצווה הקב”ה על משה ללמד לכהנים את הדינים הקשורים במעמדם. אחד מהם הוא הציווי על חובת התקדשותם והתבדלותם, שנאמר: “קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם” (ויקרא כא, ו).
מעניין שלאורך הפרשה, ובניגוד למצוות אחרות, שב ונשנה ציווי זה באופנים שונים, כדלקמן: “וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי־אֶת־לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה־לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם” (שם, ח); “וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא כב, לב); “וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא־יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם”(שם כב, טו).
מצוויים אלו ניתן להעריך כי חשיבות ההתקדשות היא הגורמת להישנות הציווי, אך מהי קדושה זו שבה מדובר? מה אופייה? מה חשיבות יש בה, שהתורה מזהירה עליה את הכהנים פעם אחר פעם?
קדושה היא היבדלות. היבדלות מבעלי-החיים, היבדלות מן החומר ואף היבדלות הכהנים משאר בני ישראל.
היבדלות מבעלי-החיים מתרחשת כתוצאה מהעצמת הערכיות, שהיא מותר האדם מן הבהמה, כיבוש הרצון ועיצובו לאור הערכים שאנו מאמינים בהם, תכונה הקיימת באדם בלבד ולא בבעלי החיים. מכאן שכאשר אדם מנהל את חייו על בסיס ערכי ולא תאווני, הוא מתבדל בכך מבעלי-החיים.
ההיבדלות מן החומר נעשית על-ידי הפיכת הרוחניות למרכז החיים, בשונה ממי שהחומריות עומדת במרכז חייהם. זה ההבדל בין אדם רוחני לאדם חומרי.
היבדלות הכהנים משאר בני ישראל מתרחשת כאשר הכהנים מקדישים את חייהם לעמוד לפני ה’ ולשרתו, ולהורות משפטיו לישראל.
ואף שכל היבדלות שונה באופייה מחברתה, צד שווה יש בהן – סילוק הרצון העצמי מן המרכז והצבת רצון ה’ כבסיס לעיצוב החיים. זו טבעה של קדושה – היבדלות. לעצב את הרצון העצמי על פי רצון ה’, וזהו שנאמר בפרשה: “לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ” (שם כב, כט).
התקדשות היא זביחת הרצון העצמי למען דבר-מה נעלה וחשוב יותר מאיתנו, עד שאם יכפו עלינו לוותר עליו נהיה נכונים לשלם תמורתו. “והתקדשתם” – כשאנו נוהגים כך, ו”לא תחללו את שם קדשי” – כשאין אנו נוהגים כך. “ונקדשתי בתוך בני ישראל” – בהציבנו את רצון ה’ במרכז חיינו, ו”כי יחללוהו” – בדחותנו את רצון ה’ מפני רצוננו.
בציווי הקדושה מלמדת התורה כי עלינו להיות אדונים לרצוננו ולא משרתיו. לשעבד את רצוננו לאידיאל האלוהי, ולא להופכו לאידיאל בעצמו.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי מי שבעיניו אֵם ששילמה את המחיר היקר מכל עבור ערכיה נחשבת לאישה המקדשת את המוות, הוא אדם חסר רגישות, ומי שקובע כי אנשים ששולחן השבת ניצב במרכז חייהם במקום רצונם האישי הוא חסר-דעת ההופך כל צורך טבעי לאידיאל, ומעיד על שבמרכז חייו ניצבים הוא ורצונו. כאשר בג”צ מעצים את הערך ‘עשה מה שאתה רוצה’, בעיני אדם כזה יום זה הוא חג לדמוקרטיה, ובשומעו על אישה המציבה את רצון ה’ במרכז חייה, בעיניו זו אישה המקדשת את המוות.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי מי שמציב במרכז חייו את החופש לעשות ככל העולה ברצונו לא יהיה מוכן לשלם מחיר כלשהו עבור ערכיו, בניגוד למי שמציבים במרכז חייהם את רצון ה’.
ההיסטוריה הוכיחה שיכולת ההישרדות של יהודים מסוגה של מרים פרץ גבוהה לאין שיעור מזו של אותו בעל טור.
בשבוע אחד התברר כי ישנם שני מרכזי קדושה בארצנו: מי שמוכנים לשלם מחיר כדי לא לאכול חמץ בפסח, ומי שלועגים להם. מי שחייהם המשפחתיים מתנהלים סביב שולחן השבת, ומי שחייהם מתנהלים ברדיפה אחר זנבם בניסיון למלא את רצונם האישי.
***
מה היו משיבים ילדיה של מרים פרץ לשאלה האם הם מתחרטים על שמסרו נפשם עבור מי שמכנה את אִמם השכולה אשה המקדשת את המוות?
אין צורך לנחש: התשובה ברורה לכל מכיריה של מרים פרץ.
