ביולי 1942, בעיצומה של השמדת יהודי אירופה, פנה ד”ר נחום גולדמן, נציג הסוכנות היהודית בארצות-הברית, לבכירים בממשל האמריקני בהצעה לשלוח שני טון תה עבור יהודי גטו ורשה הנמקים ברעב.

על תהייתם כיצד יוכל תה להשקיט את רעבונם של היהודים בגטו, השיב גולדמן כי בשוק השחור בפולין קיים ביקוש גדול לתה, ואם תגיע אספקת תה ליהודי הגטו הם יוכלו לסחור בו תמורת כמויות גדולות של לחם שיבטיחו את חייהם במשך חודשים.

האמריקנים והבריטים דנו בעניין הפרוצדורלי במשך חודשים ארוכים, אך תשובתם בוששה לבוא.

האמריקאים התלהבו מהרעיון והודיעו לגולדמן שיחשבו על כך. כשהתשובה התמהמהה, פנה גולדמן חסר הסבלנות אל תת שר החוץ האמריקני, שהתלהב גם הוא מהרעיון, ואמר שלִבו מלא אהבה ליהודים המסכנים אך כיוון שמדובר בעניין מסחרי – ובארה”ב עניינים מסחריים מסורים לטיפולו של משרד המסחר – יש לפנות בדחיפות לשר האחראי כדי לזרז את המבצע החשוב. 

כשפנה גולדמן למשרד המסחר, התברר לו שלמרות שגם שם אוהבים יהודים, פקידי המשרד אינם יכולים לסייע: התברר כי תה הוא מוצר חקלאי, ורק משרד החקלאות יכול לקדם את העניין.

גולדמן לא התייאש ופנה למשרד החקלאות. אנשי המשרד התלהבו מהרעיון וציינו שהרעבת יהודי ורשה היא פשע בל-יכופר, אך למרות זאת קבעו שאין ביכולתם לסייע משום שמדובר בנושא מורכב: תה הוא אמנם מוצר חקלאי, אך כיוון שמדובר בהעברת מזון למדינה הנמצאת במצב מלחמה עם ארה”ב ובריטניה, אין די באישור אמריקני, אלא נחוצה גם הסכמת בריטניה. אך אל דאגה, הרגיעו את גולדמן, זהו עניין פרוצדורלי בלבד, התוכנית ודאי תאושר.

האמריקנים והבריטים דנו בעניין הפרוצדורלי במשך חודשים ארוכים, אך תשובתם בוששה לבוא. גולדמן שכבר איבד את סבלנותו פנה במברק לבריטים כדי לברר מה עלה בגורל פנייתו, והמענה הגיע במברק מאיים: “עלי להפנות את תשומת ליבך לחוק האוסר מסחר עם מדינות אויב, אשר נחקק בשנת 1939, ולפיו כל קשר עם אזרח מדינת אויב למטרת מסחר מהווה עבירה על החוק”.

האם צדקו הבריטים בטענתם? ובכן… רק כשמדובר ביהודים.

בשנת 1942, חודשים אחדים לפני פנייתו של גולדמן לאמריקנים בעניין התה, פקד רעב כבד את יוון הנתונה תחת כיבוש גרמני, ואיים להפיל חללים רבים. או-אז פנו הבריטים ביוזמתם אל הגרמנים בתיווך שוודי, כדי שיאפשרו להם לשלוח כמות עצומה של חיטה לתושבי יוון.

ומה עם החוק משנת 1939 האוסר על מגע מסחרי עם מדינות אויב? את השאלה הזאת כדאי שתפנו לבריטים.

האם הצביעות של בני דת החסד והרחמים ביחסם הדו-פרצופי ליהודים בתקופת השואה היתה מעידה חד-פעמית? ממש לא.

ב-1940 הפליגה מנמל צרפת אונייה עמוסה פליטים בדרכה לעולם החופשי, אך כיוון שהעולם החופשי היה טרוד בבעיות גדולות יותר מהצלת יהודים, נאלצה האונייה לשוב לאירופה כלעומת שבאה למרות שהיה ברור לכל כי בכך נחרץ גורל נוסעיה.

בדרכה לאירופה, כשעצרה האונייה בנמל וירג’יניה שבארה”ב, הצטרף גולדמן למשלחת שנפגשה בדחיפות עם שר החוץ האמריקני. בפגישה ביקש גולדמן ממזכיר המדינה לנהוג עם הפליטים לפנים משורת הדין, להעלים עין מחוקי ההגירה הנוקשים ולאפשר לאומללים לרדת אל החוף, כך שחייהם יינצלו.

לשמע הבקשה הסתובב מזכיר המדינה לעבר הדגל האמריקני שהתנוסס מאחוריו, הביט בו ממושכות, ופנה אל גולדמן: “נשבעתי שבועה להגן על ארצי ולציית לחוקיה, ואתה מבקש ממני לעבור עליה?!”

גולדמן לא התרגש והעלה הצעה מקורית, שמצד אחד תאפשר למזכיר להישאר נאמן לשבועתו, ומצד שני תאפשר את הצלת היהודים. 

“לפני זמן לא רב”, סיפר לו גולדמן, “יצאה אוניה גרמנית מנמל ניו-יורק בדרכה חזרה לגרמניה. כמה מלחים שהיו על סיפונה והתנגדו למפלגה הנאצית קפצו למים כדי להימנע משיבה למולדתם, וכשהאונייה הפליגה לדרכה הגיעו אנשי משמר החופים האמריקני ואספו אותם אל החוף, למרות חוק ההגירה. אולי ניתן לנהוג כך גם במקרה זה? אולי נאמר לפליטים שיקפצו למים, ולאחר שהאונייה תפליג נציל אותם למרות חוק ההגירה, בדיוק כפי שנהגתם עם החיילים הגרמנים?”

לשמע הדברים האדימו מכעס פניו של מזכיר המדינה: “אתה איש הציני ביותר שפגשתי בחיי!”, הטיח בו.

גולדמן לא נשאר חייב: “אדוני הנכבד, אינני יודע מי יותר ציני בחדר הזה. אני, שמבקש להציל את חייהם של חפים מפשע, או אתה, שמוכן לשלוח אנשים אל מותם רק בגלל עניינים פרוצדורליים”.

מזכיר המדינה אותת למשתתפים שהפגישה תמה, שילח מעליו את המשלחת וסירב בהפגנתיות ללחוץ את ידו של גולדמן, היהודי החצוף שדרש ממנו להתעלם מהחוק כדי להציל חיים.

האם התנהגותם של בני דת ‘החסד והרחמים’ מפתיעה אתכם? אם כן זה רק מפני שלא קראתם את פרשת השבוע.

בפרשת שמיני מלמד משה את בני ישראל כיצד ניתן להבחין בין בהמות טהורות לטמאות ובין המותרות באכילה לאסורות, שנאמר: “כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ” (ויקרא יא, ג).

לאחר מכן מונה משה ארבע חיות אסורות באכילה ובהן החזיר, שנאמר: “וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם” (שם, ז).

במה מתייחד חזיר לשמש דוגמא לבעלי-חיים האסורים באכילה? מדוע דווקא הוא מסמל את הבלתי כשר? בגלל הצביעות.

כשעסקו חז”ל בהקבלה שבין בעלי-החיים הטמאים לאומות העולם, הם קבעו כי החזיר מסמל את מלכות אדום, בגלל תכונתם המשותפת – הצביעות.

וכך מובא בילקוט שמעוני (תהלים פ):

“רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן [אָמַר]: …לָמָּה מְשָׁלָהּ כַּחֲזִיר? אֶלָּא מָה חֲזִיר זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹבֵץ הוּא פּוֹשֵׁט טְלָפָיו לוֹמַר: רְאוּנִי שֶׁאֲנִי טָהוֹר, כָּךְ אֻמָּה זוֹ, גּוֹזֶלֶת וְחוֹמֶסֶת, וְנִרְאֵית כְּאִלּוּ מַצַּעַת בִּימָה (עוֹשָׂה מִשְׁפַּט צֶדֶק).

מַעֲשֶׂה בְּשִּׁלְטוֹן (שַׂר) אֶחָד בְּקֵיסָרִין שֶׁהָיָה הוֹרֵג הַמְנָאֲפִים וְהַגַּנָּבִים וְהַמְּכַשְּׁפִים, וְאָמְרוּ סַנַּקְלִיטִין שֶׁלּוֹ  (יוֹעֲצָיו) שֶׁעָשָׂה (הַשַּׂר) שְׁלָשְׁתָּן בְּלַיְלָה אֶחָד”.

החזיר, מלמדים חז”ל, הוא בעל-החיים היחיד השוסע שסע פרסה ואינו מעלה גֵרה. חיצוניותו נראית טהורה אך פנימיותו טמֵאה. מצד אחד אינו מעלה גֵרה, אך מצד שני הוא פושט את טלפיו לפנים ומבליט את סימן הטהרה היחיד שיש בו – סמל הצביעות.

לכן, כשחיפשו חז”ל מקבילה בעולם החי למלכות אדום הצבועה והמתחסדת, הם השוו אותה לחזיר. כמוהו כמוהָ: מתהדרת במוסריותה, אך מתאכזרת לנתיניה.

בהשוואה זו מבקשים חז”ל להתריע כי האנושיות המופלגת של בני זרע אדום ודאגתם לפליטים, לבעלי-חיים ולזכויות אדם היא בחינת טלפיים בלבד; פנימיותם שונה בתכלית.

לעתים אפשר שיאירו לנו פנים, אך בל נטעה בטלפיהם המושטות: הכל יכול להתהפך בן רגע. כפי שראינו בסיפור עסקת התה של ד”ר גולדמן.

“אמר לה ינאי המלך לאשתו –  אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס”.