ב-1 בפברואר 2003 התרסקה מעבורת החלל קולומביה בדרכה לכדור הארץ, והאסטרונאוטים שהיו בה נספו.

מאוחר יותר התברר כי חלק מחומרי הבידוד שנועדו להגן על המעבורת התנתקו ממנה כבר במהלך השיגור, והמעבורת שלא הצליחה לעמוד בעומס החום בחזרתה לכדור הארץ – התפרקה לרסיסים.

כעת, נסו לדמיין מה היה קורה אם מדען קשיש היה טוען שיש בידו נוסחה המאפשרת להשיב את המעבורת לכדור-הארץ  מבלי שתתרסק…

כעת נסו לדמיין שהתקלה היתה מתגלה בזמן, והמידע עליה היה מועבר לאסטרונאוטים עוד בהיותם בחלל. לתקן את התקלה בעצמם היה בלתי אפשרי, שהרי לא הוכשרו לכך, וגם המתנה בחלל להגעת מעבורת לתיקון התקלה לא באה בחשבון בשל מחסור במזון. במצב זה כל שנותר לאסטרונאוטים הוא להמשיך לשייט בחלל עד מותם מרעב.

כעת, נסו לדמיין מה היה קורה אם מדען קשיש היה טוען שיש בידו נוסחה המאפשרת להשיב את המעבורת לכדור-הארץ  מבלי שתתרסק, האם היו בכירי נאס”א מפקידים בידיו את השליטה על המעבורת? האם היה להם מה להפסיד?

ועכשיו דמיינו את המעבורת נוחתת בשלום, ואת האסטרונאוטים יורדים ממנה אל המכובדים הממתינים להם בשלוש קבוצות: באחת, הנשיא ופמלייתו; בשנייה, בני המשפחות; ובשלישית, המדען הזקן ומטפלו האישי.

למי לדעתכם יפנו האסטרונאוטים תחילה?

ההגינות והשכל מחייבים שראשית יודו למדען שבלעדיו האירוע לא היה מתקיים. לאחר מכן יחבקו את משפחותיהם הדואגות, ולבסוף יפנו במילות תודה גם לנשיא.

אולם מה היה קורה אילו יצאו מהמעבורת היישר אל חיק בני משפחותיהם ומשם לנשיא, ואז נוסעים להתראיין בפני התקשורת תוך התעלמות מוחלטת מהמדען שהציל אותם ממוות ודאי? האם לא היינו רואים בהם אנשים גסי רוח וכפויי טובה…?

בדיוק מסיבה זו מצווה התורה על האדם להודות לקב”ה על הנִסים והטובות שגמלוֹ. לא מפני שהקב”ה זקוק לכך חלילה, אלא משום שאנחנו זקוקים לכך – כדי שנהיה הגונים ולא נשכח להכיר טובה. 

היכן מצווה על כך התורה? בפרשת השבוע.

בפרשת צו מלמד הקדוש-ברוך-הוא למשה את דיני קורבן שלמֵי תודה, שנאמר: “אִם עַל־תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ” (ויקרא ז, יב). ומבאר שם רש”י: ” אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא — שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת”.

לפי רש”י, בציווי זה מלמד הקב”ה את בני ישראל כי בעולם הטבעי התרחשות נִסים אינה מובנת מאליה, ועל כן בעל-הנס חייב להודות למחולל הנס, לא משום שהבורא זקוק לתודתו, אלא כדי שלא לאבד את רגישותו כאדם.

וכאן מתעוררת שאלה: אם קורבן תודה חשוב כל כך, מדוע מביאים עימו לחם חמץ המסמל את החטא?

על כך משיב רבי עובדיה ספורנו: “שֶׁאִם הֵם עַל אוֹדוֹת הוֹדָאָה, יִהְיֶה עִמָּהֶם לָתֵת בְּתוֹכוֹ מִין חָמֵץ. כִּי אָמְנָם סִבַּת הַסַּכָּנָה אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַהוֹדָאָה הוּא שְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה”. (ויקרא, ז, יא)

מטרת ההודאה על הנס אינה רק לשמר את הכרת הטוב, מבאר ה’ספורנו’. מהוספת לחם חמץ לקורבן תודה אנו למדים שאין די בהודאת בעל הנס על הטוב שגמל עמו הבורא. עליו לפשפש במעשיו ולבדוק מדוע נקלע לסכנה עד שהיה זקוק לנס שיציל אותו ממנה. לפיכך מצרפים חלת חמץ לקורבן, כדי לזכור לא רק להודות על הנס אלא גם לפשפש במעשים.

והדברים קל וחומר. אם על נס שנגרם בעקבות חטא אנו נדרשים להודות לבורא, על נס שנעשה עמנו ללא קשר למעשינו אלא בטובו של הבורא בלבד – לא כל שכן. ואם למדען שהציל את חייהם פעם נדרשים האסטרונאוטים להודות, על אחת כמה וכמה למי שמחייה אותנו בנסיו בכל רגע ורגע.

האם עצרנו פעם לחשוב כמה ‘הנחתות’ אנו עוברים מדי יום? כמה תיאומים צריכים להתרחש כדי שתתמיד הפרנסה? בריאות הילדים? כדי שנחזור הביתה בשלום? ואפילו כדי שנצא מחדר השירותים בחיים? האם על כל זה לא צריך להודות?

אם על נס אחד מביאים קורבן, על אלפי ניסים לא כל שכן. ואם על נס שנעשה בעקבות חטא עלינו להביא קורבן תודה, על אחת כמה וכמה שאנו חייבים להקריב קורבן על נס מתמיד שלא נעשה בעקבות חטא?

אז אם החלטנו שברצוננו להכיר תודה ל’מדען הראשי’ של קיומנו, ישנו נוסח מוכן, כעצת פרופסור יהונתן הלוי, לשעבר מנהל המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים: ברכת ‘אשר יצר’. מדוע? כי הברכה הזו מזכירה לנו שאסור לקחת את הבריאות הטובה כדבר מובן מאליו. וברכת אשר יצר מזכירה לנו עד כמה שבריריים חיינו.

***

לפני זמן מה השתתפתי באזכרה לחיים ז”ל. הכרתי אותו בעת שהיה מופקד על הצדדים הטכניים בתוכנית שהגשתי ברדיו. חיים סבל מבעיות בריאותיות רבות, שתי ריאותיו לא תפקדו, והנשימה – פעולה שרובנו מבצעים באופן ספונטני – עלתה לו במאמץ רב.

באחת הפעמים, בדרכנו הביתה בסוף התוכנית, חיים אמר לי: “אם אנשים היו יודעים כמה מסובך ומורכב לנשום, הם היו מפסיקים לנשום רק מהפחד שיפסיקו לנשום. איך הם לא מתפעלים מכך שהם נושמים? איך הם לא מודים לה’ על כל נשימה?”.

התביישתי.

כשאנו מברכים ברכת ‘אשר יצר’ – ואפילו נכוון בה היטב ולו פעם אחת – יהיה זה לעילוי נשמתו של חיים בן פנינה ז”ל.