את אלחנן אני מכיר כבר שנים. באחד הימים עברתי ליד ביתו ועצרתי לביקור.
אלחנן הוא אדם עסוק שמקדיש את רוב זמנו לעזרה לזולת: הוא מציע שידוכים למי שהשדכנים כבר התייאשו מהם, מארח בחורים שמסוכסכים עם הוריהם, מסייע למשפחות במצוקה ומקשר בין חולים לרופאים. בקיצור, אלחנן הוא סוג של אינסטלטור, אם תרצו: פותח סתימות בחייהם של אנשים.
“ללא עזרתי הוא מעולם לא היה מגיע לעמדה שבה הוא נמצא, ועכשיו כשאני זקוק לו הוא מפנה לי גב? קמתי ויצאתי בלי לומר מילה.
כשישבתי אצלו הבחנתי על קיר הסלון בתמונה מפורסמת של המשגיח, הגאון רבי אליהו לופיאן זצ”ל, מניח צלחת חלב לחתול בחצר הישיבה. אלחנן, שהבחין בסקרנותי, פתח את סגור לִבו.
“מהתמונה הזאת אני שואב את הכוח לעזור לאנשים! לפני שנים יצא לי לעזור למישהו שביתו עמד להתפרק. היו לו בעיות עם אשתו, ילדיו, אפילו עם הוריו.
“במשך שנתיים ליוויתי אותו אישית עד שעמד על רגליו. ברוך ה’ העניינים בבית הסתדרו, הילדים חזרו לתלם, והוא אפילו החל לנהל ישיבה מצליחה מאוד.
“כאשר בני הגיע לגיל המתאים החלטנו לשלוח אותו ללמוד בישיבה שניהל אותו אדם שסייעתי לו.
“אלא שאז הגיעה ההפתעה. בני לא התקבל לישיבה! ניסיתי ליצור איתו קשר, אבל הוא התעלם. בסופו של דבר נסעתי אליו לישיבה. בפגישה הוא הסביר לי במתק שפתיים שלמרות הכרת הטובה שהוא מרגיש כלפי, אין באפשרותו לקבל את הילד, כיוון שאורח החיים שלנו אינו תואם לדעתו את הקריטריונים הרוחניים המחמירים הנהוגים בישיבה.
“הייתי בהלם. אמנם מעולם לא ציפיתי לתמורה מאנשים שסייעתי להם, אך כפיות טובה כזאת טרם פגשתי. איך אדם מסוגל להתכחש לכל העזרה שהושטתי לו? כשפגשתי אותו חייו היו הרוסים.
“ללא עזרתי הוא מעולם לא היה מגיע לעמדה שבה הוא נמצא, ועכשיו כשאני זקוק לו הוא מפנה לי גב? קמתי ויצאתי בלי לומר מילה.
“כשהגעתי הביתה, היתה מונחת על השולחן חוברת שהופיעה בה התמונה שאתה רואה פה אצלי על הקיר. מתחתיה נכתב כי בישיבה של הרב לופיאן זצ”ל שרצו עכברים רבים, ולמקום הובא חתול אמיץ כדי לחסל את המטרד.
“כשסיים החתול את תפקידו והחל להציק לבחורים, הם ביקשו לגרש אותו מהמקום, ואז יצא הרב לופיאן אל החצר והניח לפני החתול צלוחית חלב. התמונה שאתה רואה לכדה את הרגע הזה.
“התלמידים שאלו אותו לפשר הדבר, והרב השיב שבזכות החתול אין עכברים בחדרים, ומי שעשה לך טובה – אתה לא זורק אותו כשגמרת להשתמש, גם אם מדובר בחתול”.
“סיפור יפה” אמרתי לאלחנן, “אבל איך הוא קשור למנהל הישיבה שסיפרת עליו?”
ההקשר מופיע בפרשת השבוע, השיב אלחנן.
בפרשת מקץ מתארת התורה כיצד שר המשקים מספר לפרעה על יוסף ומומחיותו בפתרון חלומות, ובין השאר אמר לו: “וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר” (בראשית מא, יב).
בסופו של דבר נתגלגלו הדברים ובזכות שר המשקים עלה יוסף לגדולה. למרות זאת, חז”ל לא חסכו ממנו את שבט לשונם.
על המילים “וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד” כותב רש”י: “ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה”.
לפי רש”י, שר המשקים אמנם הזכיר את יוסף לפני פרעה, אך גם ניסה להקטין אותו באותה הזדמנות. מצד אחד הוא מודה כי יוסף מומחה בפתרון חלומות, אך באותה נשימה הוא גם מזכיר לפרעה שמדובר בנער, עברי ועבד, כדי להסיר את חינו בעיני פרעה. וזו כוונת רש”י באומרו “ארורים הרשעים שאין טובתן שלמה”.
למרבה הפלא, הנצי”ב מפרש את הדברים באופן הפוך לחלוטין. לדעתו, שר המשקים הזכיר את יוסף בנימה אוהדת, ובמילים ‘נַעַר עִבְרִי עֶבֶד’ ביקש להדגיש בפני פרעה דווקא את ייחודיותו: מדובר באדם חכם מאוד למרות מגבלותיו – הוא אמנם תושב זר, נער צעיר חסר ניסיון חיים, וגם עֶבֶד חסר זכויות, ואם למרות זאת הוא יודע לפתור חלומות, חוכמתו אינה טבעית וכדאי להקשיב לו.
אלא שאם פירוש זה נכון, מדוע כותב רש”י “ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה?”
מתברר שיש לכך הסבר אחר.
כזכור, הפרשה הקודמת מסתיימת בפסוק “וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ” (בראשית מ, כג). האמנם שִכחה יש כאן? הלוא בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, הזכיר שר המשקים את יוסף בפני פרעה, מדוע אפוא כותבת התורה ‘וַיִּשְׁכָּחֵהוּ?
כיוון שזה לא קרה מייד. אם נשים לב, נגלה כי שר המשקים לא הזכיר את יוסף מיד כשפרעה סיפר על חלומותיו. הוא המתין עד ששאר החרטומים סיימו לפתור לו את חלומותיו, ורק שכראה ש”אֵין־פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה”, בלית ברירה, הוא הזכיר את יוסף.
שר המשקים “נזכר” ביוסף רק לאחר שאיש מחרטומי פרעה לא הצליח לפתור את חלומותיו.
קביעתו של רש”י התבססה על השאלה – כיצד מסוגל אדם לשכוח את מי שבזכותו ניתנו לו חייו במתנה. ותשובתו: “ארורים הרשעים שאין טובתן שלֵמה”.
“במילים “אין טובתן שלמה” אין כוונת רש”י ששר המשקים המעיט בערכו של יוסף. במשפט זה הוא מציג את המניע לשיכחתו – הגאווה. לדברי רש”י שר המשקים סרב להכיר בטובה הגדולה והשלמה שיוסף היטיב עמו כשפתר לו את חלומו לטובה מחמת גאוותו. היה לו קשה להכיר בכך שרק בזכות יוסף הוא שב על כנו, ומסיבה זו העדיף לשכוח את מי שעזר לו”.
וזהו “ארורין הרשעים שאין טובתן שלימה” – שמחמת גאוותם הם שוכחים את מי שהיטיב להם וממעטים בשלֵמות טובתו.
“יפה”, הערתי, “אבל כיצד זה קשור לחתול שהאכיל רבי אליהו לופיאן?”
“פשוט”, אמר אלחנן. “שאלת את עצמך למה יוסף לא התנקם בשר המשקים כאשר טיפס לעמדת המשנה לפרעה? הלוא בקלות רבה יכול היה להתגולל עליו, ולהשיב אותו לבית-הסוהר ממנו השתחרר.
“משום שיוסף היה היפוכו של שר המשקים. בעוד שר המשקים היה רשע גאוותן, הוא היה צדיק ועניו.
“גאוותן הוא מי שחושב שהכל מגיע לו בשל מעלותיו, וכיוון שכך, כשמישהו מיטיב עמו הוא בטוח שכך ראוי להיות, ומסיבה זו הגאוותן גם כפוי טובה – שר המשקים.
“עניו הוא מי שחושב שאיש לא חייב לו דבר על אף מעלותיו, כיוון שהן שייכות לבורא עולם, אדון כל המעשים. לכן בהיטיבו לזולתו, העניו אינו מייחס את ההטבה לעצמו ואינו מצפה להכרת הטוב ממי שהיטיב לו, וגם אינו מתנקם במי שהמעיט בערכו. כזה היה יוסף הצדיק.
“זה הלימוד שלי מתמונת הרב לופיאן והחתול: למדתי שצדיק ועניו רואה בהטבה לזולת חובה, ומשום כך גם אינו מצפה לתמורה כלשהי ממי שהיטיב לו. אדם כזה יכיר טובה גם לחתול.
“לכן תלויה אצלי בסלון התמונה הזאת, כדי להזכיר לעצמי שכל מה מה שאני עושה למען הזולת – זו חובה. ועל חובות לא מבקשים תמורה”.
אז אם גם לכם קרה שעזרתם למישהו והדבר נשכח משום מה, בידיכם הבחירה: להרגיש שחייבים לכם, כמו שׂר המשקים שכפר בטובתו השלמה של יוסף מרוב גאווה, או להכיר בטובתו של כל יצור כרב לופיאן – מרוב ענווה.
או פשוט… להיות כאלחנן.
