במוצאי שבת, בתום סמינר נוסף של ‘ערכים’, אורן עלה לבמה.
“הגעתי מתוך סקרנות”, סיפר. “לא האמנתי שיש סיכוי שהתורה מן השמים, ולמרות זאת, כנגד כל הסיכויים, אני חוזר הביתה בידיעה ברורה שכֵּן”.
אורן שיתף אותנו בכך שקיבל גם החלטות מעשיות בעקבות הדברים ששמע, אבל הוא מעדיף לשמור אותן לעצמו.
ואז פנה אלי.
“בהחלטה אחת אני בכל זאת חייב לשתף אותך, אין לי מושג איך לבצע אותה. החלטתי להגיד תודה לקדוש-ברוך-הוא אחרי האוכל. תגיד, מותר לברך ברכת המזון בשירותים…?”
“בשירותים?”, שאלתי אותו, “לא מצאת מקום יותר מתאים?”
“האמת – לא”, ענה אורן בכנות, “אני עובד כמורה, ולא מעוניין שהתלמידים שלי יראו אותי כשאני מברך. הם יעשו ממני צחוק, וההורים שלהם עוד עלולים לשחרר את שֵד ההדתה. בשירותים יש לי לפחות פרטיות, לכן שאלתי”.
כל מי שמכיר את עולמם של בעלי התשובה מודע למורכבותו, ולאתגרים שהוא מציב בפניהם. לא רק בגלל השינוי שהם נדרשים לבצע בחייהם, אלא בעיקר בגלל הדימוי הלא מחמיא שנוצר בחברה הישראלית על חוזרים בתשובה.
אין זה סוד שבימינו לא פופולרי להיות דתי או חרדי, ועל אחת כמה וכמה בעל תשובה. בחברה שבה גדל החוזר בתשובה – לועגים לו, ובציבור שאליו הוא מבקש להשתייך הוא מתקבל בחשדנות, בלשון המעטה. באמת לא קל!
מעניין שהאחראית למצב זה היא דווקא ההשגחה האלוקית!
כאשר התורה מתארת את המבנה החברתי של דור הגאולה, היא מבטיחה שני דברים: א’) עם ישראל יתעורר לעסוק בחיפושים רוחניים ערב הגאולה; ב’) תווית לא מחמיאה תוצמד למחפשי הרוחניות.
היכן זה כתוב? בפרשת השבוע.
בפרשת וישלח מארגן יעקב אבינו את בני משפחתו לפני המפגש הגורלי והמאיים עם עֵשׂו אחיו. וכך נאמר: “וַיָּשֶׂם אֶת־הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת־לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת־רָחֵל וְאֶת־יוֹסֵף אַחֲרֹנִים” (בראשית לג, ב).
בפסוק זה, מסביר הגאון מוילנא (שם), משרטטת התורה גם את המבנה החברתי של עם ישראל ערב הגאולה. וכך הוא כותב:
“וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה – הם הערב רב שהם ראשי העם, ואת לאה וילדיה אחרונים הם עמי הארץ הטובים שהם כפופים תחת הערב רב, ואת רחל ואת יוסף אחרונים הם תלמידי החכמים שהם שפלים מכולם, והם נקראים על שם רחל שהיא עקרת הבית”.
בדבריו אלו מחדש הגר”א כי ערב הגאולה יעמדו בראש החברה דווקא מי שרחוקים מתורה ואמונה. תחתיהם יתקבצו המוני העם, ובתחתית (כמובן) – הדתיים.
וכאן מתעוררת שאלה גדולה: אם הגאולה תלויה בתשובה, ואם ערב הגאולה תתעורר בישראל תנועה של מבקשי רוחניות, כהבטחת התורה, מדוע דווקא בדור הזה יהיו בעלי התשובה בתחתית הסולם החברתי? למה דווקא בדור שלנו מורה במדינת היהודים חושש לומר ברכת המזון מחשש שתלמידיו יבוזו לו או יאשימוהו ב’הדתה’? האם הידיעה שהם מצטרפים לציבור המושמץ יותר מכל לא תרתיע את המוני העם לעשות תשובה?
מסתבר שזה קורה בכוונת מכוון.
כשחז”ל עסקו בסוגיית התשובה, הם קבעו כי למרות שהיא עצמה תהליך רצוי באופן כללי, למניע המסתתר מאחוריה נודעת חשיבות עצומה.
ריש לקיש, מגדולי האמוראים בארץ ישראל שהיה בעצמו בעל תשובה, מלמד שהעושה תשובה מיראת העונש או מתקוות השכר – הזדונות שעשה בעבר הופכים לו לשגגות (למרות שתשובתו מתקבלת). לעומת זאת, העושה תשובה מאהבה – זדונותיו הופכים לזכויות (בבלי יומא פו, ב) .
מהפך מושלם!
בדיוק משום כך דווקא בדור שלנו, על סף הגאולה, יבוזו לבעלי תשובה.
בחברה שבה בעלי תשובה זוכים למטחי בוז מסביבתם, קל הרבה יותר לשוב מאהבה. בדור כזה בעל התשובה לא שב בגלל תקות השכר או יראת העונש – הוא שב למרות הביזיונות שיהיו בוודאות מנת חלקו.
ואם למרות הכל הוא שב – אין ספק שתשובתו היא מאהבה.
על כן מסובבת ההשגחה שתופשי התורה יהיו השפלים מכולם דווקא בדור זה: שהרי אם הגאולה תלויה בזכויות, צאו וחשבו למי יש יותר מהן – למי שנולדו למשפחות דתיות, למי שאינם מקיימים מצוות כלל או למי שזדונותיו נהפכים לזכויות? מי מהם משפיע יותר מכל על מאזן הזכויות של כלל ישראל?
לכן אומר הגאון מוילנא כי בדור הגאולה דווקא תופשי התורה יהיו השפלים מכולם.
כי אם המוני העם שבים למרות הידיעה על ההשפלה העצומה המחכה להם – אין ספק שהם שבים מאהבה, ולכן בעלי התשובה בדורנו הם “עיקר הבית”.
מורה החושש שתלמידיו יבוזו לו על שהוא מברך ברכת המזון, ולמרות זאת מברך – ואפילו בשירותים – מעיד על עצמו שתשובתו מאהבה.
לכן, לפני שאנו ממהרים לקטלג בעלי תשובה או לשפוט אותם, כדאי שנעצור להרהר על גודל חובתנו כלפיהם, שהרי בזכותם המאזניים של עם ישראל נוטים לכף זכות!
מסתבר אפוא שלמאבק בהדתה יש גם צד חיובי: הביזיונות שסופגים בעלי תשובה בגלל צעקנות ה’הדתה’ הם שגורמים לכך שתשובתם באה מאהבה, ונמצא שהם מרבים את זכויות האומה בכפל כפליים.
ובקשה קטנה: אל תספרו ללוחמים בהדתה שבזכותם בעלי התשובה שבים מאהבה. אדרבה, שימשיכו להיאבק…