באחת הישיבות עבדה אלמנה קשת-יום כמנהלת המטבח. ראש הישיבה, שמאוד רצה לסייע לה באופן שלא יבייש אותה, ביקש ממנה טובה: “לזרוק את האוכל לפח זה איסור בל-תשחית. לכן, אם לא קשה לך, קחי בבקשה את האוכל שנשאר וחלקי אותו לנצרכים. את בטח מכירה אנשים שזקוקים לאוכל הזה. כך אנחנו לא נעבור על איסור, ואת תזכי לעשות גמילות חסדים…”
שניהם ידעו למי התכוון הרב.
באחד הימים נכנס למטבח ראובן, שנמנה עם תלמידי הישיבה, וביקש ממנהלת המטבח מנת אוכל נוספת.
“מצטערת”, השיבה לו, “הכל נגמר. נסה לחפש על השולחנות, בטח נשאר משהו”.
ראובן שלא אהב את התשובה הגיב בגסות רוח: “נגמר?! מי ישמע. אולי תביאי לי קצת ממה שאת לוקחת הביתה?…”
המנהלת נפגעה עד עמקי נשמתה, ומיהרה להיבלע במטבח.
“אני רוצה מאוד לסלוח לך, אבל להגיד שזה בלב שלם אינני יכולה. יש לך מושג איך ביישת אותי? אתה שפכת את דמי!”
חלפו מאז חמש-עשרה שנה.
הבחורים התחתנו, הקימו משפחות, והמשיכו בחייהם, וכך גם ראובן. אלא שבעוד כולם זכו לילדים, ראובן ורעייתו לא התברכו בפרי בטן.
יום אחד צלצל הטלפון בבית של ראובן. על הקו היה חיים, חברו הטוב מהישיבה. אחרי כמה מילות נימוס והתעניינות ניגש חיים לעניין: “תראה, אני מתנצל שאני פולש לך לחיים, לפרטיות. אבל יכול להיות… כלומר… אתה זוכר את מנהלת המטבח בישיבה? אולי בזמנו פגעת בה… אתה מבין? אני ממש מתבייש, אבל כואב לי שעדיין אין לך ילדים… אולי כדאי לשאול מישהו?…”
ראובן לא אהב את כיוון השיחה.
“מה זה קשור?”, רטן, “אתה באמת חושב שבגלל זה אין לי ילדים?! חוץ מזה, אמרו לה שתיקח את מה שנשאר מהאוכל, אבל לא על חשבון הבחורים!”
חיים לא התייאש. כאבו של ראובן נגע ללבו. “בכל זאת, אתה יודע… אולי נלך לשאול רב?”.
וראובן, שרצה מאוד ילדים, התרצה לבסוף.
השניים נפגשו בכניסה לחדרו של ה’סטייפלר’, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק”ל, וכשנכנסו פנימה הניחו על שולחנו מכתב ובו השתלשלות הסיפור כולו. בסוף הדברים סיכם ראובן את שאלתו בתמציתיות: “האם ייתכן שבשביל זה אין לי ילדים?”
הרב קרא את המכתב, הזדעזע ופנה אליו בעיניים בורקות: “הייתכן?! הייתכן?! לצעֵר אלמנה?!! הייתכן?!!”
ראובן, שהזדעזע מחריפות הדברים, יצא מיד לנסות לאתר את האלמנה כדי לפייסה.
כשמצא אותה התברר לו שזאת משימה לא פשוטה. גם בחלוף שנים כה רבות, האלמנה זכרה היטב את האירוע והתקשתה לסלוח לו.
“אני רוצה מאוד לסלוח לך, אבל להגיד שזה בלב שלם אינני יכולה. יש לך מושג איך ביישת אותי? אתה שפכת את דמי!”
ראובן לא התייאש וחיפש דרך לפייסה בכל זאת. בשלב מסוים סיפר לו אחד מידידיו כי בנה של האלמנה מתקשה בלימודיו, וראובן ראה בכך הזדמנות. הוא פנה אליה שוב והציע: “אני אקדם את בנך בלימוד גמרא, ואת תסלחי לי בלב שלם. אולי בזכות זה גם לי יהיה ילד שאוכל לקדם…”
האלמנה הסכימה. ראובן השקיע את מיטב כוחותיו בסיוע לבנהּ, ובסופו של דבר נפקדה אשתו שעה טובה.
התדעו מהיכן למד הרב קנייבסקי את החשבון הזה? כנראה מפרשת השבוע.
בפרשת ויצא רואה רחל אמנו את לאה אחותה משתעשעת עם ילדיה שנולדו לה מיעקב, ולבה מתכווץ. היא פונה ליעקב אבינו ומשתפת אותו בכאבה, אך יעקב מגיב באופן בלתי צפוי.
וכך כתוב בפסוק: “וַיִּחַר־אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר־מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי־בָטֶן?” (בראשית ל, ב).
מדגיש המדרש (בראשית רבה עא, ז):
“[אמר לה יעקב:] מִמֵּךְ מָנַע, מִמֶּנִּי לֹא מָנַע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת [העקרוֹת המצֵרות על מצבן]? חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה”.
ממדרש זה עולה כי מחמת דברים קשים אלה של יעקב לרחל, נגזר עליו שבניו יעמדו בפני יוסף, הבן שביקשה רחל, והוא ישיב להם באותה מטבע כאשר יתחננו הם אליו שלא יפגע בהם כנקמה על מכירתו.
בינו נא זאת! כמה צער נגרם ליעקב אבינו, רק כדי להקים את התפאורה למשפט שיוסף יאמר לאחיו במצרים “הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי”?
מדוע? כי לא כך עונים את המעיקות, לא כך משיבים לנשים המצרות על גורלן.
אמנם אין אנו בקיאים בחשבונות שמים, אך אם תגובתו של יעקב אבינו, בחיר האבות, גרמה לשינויים כה משמעותיים והרי גורל בחיי האומה, אנו – שרחוקים ממעלתו כרחוק מזרח ממערב – דברים היוצאים מפינו לא ישפיעו על חיינו…?
מתברר כי שיבושים רבים הפוקדים אותנו במהלך החיים אינם מחויבי המציאות. אם הזוגיות לא כל-כך מצליחה, אם הפרנסה מקרטעת, או חלילה אין נחת מהילדים – נכון שתמיד טוב להתפלל. אבל לפני כן אולי כדאי לבדוק את עצמנו…?
לראובן זה עבד. שווה לנסות.
