יום אחד נוחת אצלי איציק בלי הודעה מוקדמת.
“אל תכעס”, הוא אומר, “אבל אנחנו חייבים לדבר. זה ממש דחוף!”
“מה כבר כל-כך דחוף לבחור מאורס שבועיים לפני החתונה”?, אני מתפלא.
“זהו בדיוק”, אומר איציק, “אני מתלבט אם להתחתן. זה לא שאני לא אוהב אותה, אני אוהב מאוד! אבל כבר כמה ימים שאני מתחבט בשאלה מה יקרה אם יום אחד זה יעבור לי. מה יקרה אם אפסיק פתאום לאהוב אותה? אתה יודע מה זה לחיות עם אישה שאתה לא אוהב?… מצד אחד אני לא רוצה לשבור אותה. מצד שני – אני פתאום לא לגמרי בטוח שעשיתי את הצעד הנכון…”
נתקלתם פעם ב’איציק’ כזה? החשש הזה מוכר לכם? האם יש לו מקום?
למען הסר ספק, נדגיש: מי שמתחתן מתוך רצון לתת איננו מלאך, אלא אדם שגם לו יש צרכים, רגשיים וגופניים, ואותם צריך למלא.
ובכן, תלוי בסיבה שבגללה החלטתם להתחתן.
ההחלטה על בחירת בן זוג יכולה להתבסס על יותר מסיבה אחת. המציאות מוכיחה כי הקשר הזוגי בנוי ממספר רבדים. הראשון והמוכר שבהם הוא התאווה. בסופו של דבר כולנו בני-אדם, ולבני-אדם יש יצרים. למרות זאת, כמעט ואין מחלוקת שקשר זוגי המבוסס אך ורק על תאווה הוא גם לא מוסרי וגם חסר עתיד.
מרכיב נוסף בקשר הזוגי הוא הצורך הרגשי. בקשר הזוגי אנו מחפשים מענה לצרכינו הרגשיים, ולכן חשובה לנו ההתאמה עם בן זוג שאישיותו תענה על צרכים אלה.
אלא שכאן מתעוררת בעיה. אם זוגיות בנויה רק על תאווה ורגשות, נמצא שהיא עומדת תמיד בסיכון. התאווה והרגש אינם נתונים לבחירתנו או להחלטתנו. הם יכולים להיעלם יום אחד כלעומת שבאו, מבלי להתחשב בנו וברצונותינו.
וזה בדיוק מה שהפחיד את איציק.
האם קיימת דרך להבטיח יציבות בחיים הזוגיים למרות זאת? מסתבר שכן, והיא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת חיי שרה יוצא אליעזר לחרן לתור אחר אישה ליצחק בן אדונו, ובמהלך תיאור מסעו התורה מציגה בעקיפין את התנאים שהציב לעצמו לצורך איתור הכלה המתאימה לחתן המיועד.
למרבה הפלא, תאווה ורגש לא היו חלק מהרשימה! התנאי היחיד היה זה: “וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק”.
חד וחלק. אליעזר מחפש עבור יצחק נערה המעוטרת במידת הנתינה. זהו קריטריון יפה ואפילו מתבקש, אך השאלה היא אם זו התכונה היחידה הנדרשת לזוגיות טובה. מדוע מסתפק בה אליעזר?
והתשובה פשוטה. בפרשת השבוע התורה מבקשת להדגיש כי אנשים מתחתנים בגלל שתי סיבות: מתוך רצון לקבל לעצמם מהקשר הזוגי, או מתוך רצון לתת ולהעניק לצד השני. המניע לנישואין הוא שיקבע, כמעט בוודאות, אם הזוגיות תעלה יפה.
למען הסר ספק, נדגיש: מי שמתחתן מתוך רצון לתת איננו מלאך, אלא אדם שגם לו יש צרכים, רגשיים וגופניים, ואותם צריך למלא. אך למרות שגם הוא מקבל מהזוגיות, ישנו הבדל תהומי בינו לבין אדם שעבורו הנישואים הם בסך הכל מכשיר למילוי צרכיו התאווניים או הרגשיים.
מי שמתחתן מסיבות אלה בלבד, סביר להניח שיתחרט על בחירתו בכל פעם שהצד שלו במשוואה הזוגית ייכנס ל”גירעון”.
לעומתו, מי שרואה ערך בעצם הנתינה, גם אם חלק מצרכיו-שלו לא יזכו להתמלא כל העת (ובכל חיי נישואים ישנם רגעים כאלה), לעולם לא יעמיד בסכנה את עצם הזוגיות; הוא הרי התחתן בעיקר כדי להעניק. וערכים אינם נעלמים גם אם הצרכים עדיין קיימים.
זו הסיבה שאליעזר מחפש נערה המעוטרת במידת הנתינה. הוא עושה זאת משום שהוא מעוניין לוודא שהיא מבקשת להתחתן מהסיבה הנכונה.
וברוח זו גם יעצתי לאיציק המתלבט: “אם המניע שבגללו בחרת את בת הזוג שלך הוא תאווה או רגש, החשש שלך ממש במקום ויש לו בסיס אמיתי, מפני שיום אחד ייתכן שהתאווה או הרגש יחלפו. זה לא נתון להחלטתך. הנתינה, לעומת זאת, כן תלויה בך! רק בך!
“אם החלטת להתחתן מתוך רצון להעניק, אל תחשוש כלל. נכון, המראה חשוב וגם האופי, אבל הם הרי מצאו חן בעיניך. אתה בסך הכל חושש שזה יחלוף. אם אתה מתחתן כדי להעניק, אל תדאג – הרצון לתת לעולם לא יעבור לך. הוא נתון בידיך והוא יעלם רק אם אתה תחליט על כך.”
“אבל למה שאחליט שנתינה היא ערך כל כך חשוב?”, שאל איציק.
“זה פשוט”, עניתי. “באמצעות נתינה אתה יכול להגיע להרגשת הבורא. אתה הופך להיות דומה לו. הוא נותן וגם אתה נותן. ומי שדומה לקדוש-ברוך-הוא, זוכה גם להרגיש אותו.”
איציק צחק. “אם ככה, איך יכול להיות שגם דתיים מתגרשים? הם לא רוצים להיות דומים לקב”ה…?”
“מאוד רוצים”, השבתי, “אבל כנראה שקצת קשה להם…”
