כשאביתר מתיישב לארוחת צהריים, אִמו כבר יודעת שהמאבק החל: יאכל או לא?
בדרך כלל לא. אבל כשסבתא מגיעה – אביתר אוכל, והרבה.
יום אחד גילתה לה סבתא את הסוד. “כשאני מנסה להאכיל את אביתר, גם לי הוא מסרב, אלא שאז אני מסמנת בעיניים לאחותו הגדולה ומעבירה אליה את המנה שלו. בהתחלה הוא מראה שלא אכפת לו, אבל בראותו את התענוג על פני אחותו כשהיא אוכלת את המנה שלו, הוא מיד מזדעק ותובע אותה בחזרה.
“ילדים” – הסבירה סבתא – “לא צריך לשכנע להיכנס לחנות ממתקים. הצורך שלהם בתענוג הוא צורך מולד. לכן, כשהם מזהים עונג, הרצון שלהם מתביית עליו.
בדור כמו שלנו, הדרך לגרום לילד להכפיף את עצמו לערכים מגבילים עוברת בהמחשת העונג העצום הצפוי למי שחי על פיהם כאן, בעולם הזה.
“כל מה שאני עושה כדי לעודד את אביתר לאכול הוא לגרום לו להבין שהוא מפסיד תענוג גדול, וברגע שהוא רואה שאחותו נהנית, ועוד מהמנה שלו, מיד הוא דורש אותה בחזרה”.
אם שיטת השכנוע הזאת עובדת ביחס לאכילה, למה שלא תועיל גם בתחומים נוספים – למשל בחינוך לערכים?
אין זה סוד שחינוך לערכים מציב אתגר משמעותי משום שהוא מתנגש עם טבעו של הילד. הילד חפץ ליהנות, והחינוך הערכי מגביל אותו ומכוונו לדחיית סיפוקים. מדוע אפוא מסכים המתחנך להגביל את רצונו? התשובה היא: מיראת העונש – או מתקוות השכר.
ולראיה, מרגע שאביתר הבין כי התנגדותו לאכילה תוביל אותו להפסד תענוג גדול יותר, הוא התרצה מיד.
וכאן עולה שאלה: מה יקרה לילד החש כי התענוג שיזכה לו אם יפרוק עול יהיה גדול מהשכר שיתקבל כתוצאה מריסון עצמי של רצונו? או לחילופין, שקשה הגבלת הרצון מייסורי העונש?
במקרה כזה נפסיד כנראה את הילד. מסיבה זו הורו חכמי ישראל שבדורנו שלא לבסס את החינוך לתורה ומצוות על יראת העונש לבדה.
מדוע? משום שבדור שבו הפיתויים כה נגישים, מוחשיים וקורצים, דיבורים בנוסח “שקר החן והבל היופי” לא יספיקו. נכון, הם אכן שקרים והבלים, אך מדובר בשקרים והבלים מתוקים, והמתוק טוב לעיניים ונחמד למראה.
בדור כמו שלנו, הדרך לגרום לילד להכפיף את עצמו לערכים מגבילים עוברת בהמחשת העונג העצום הצפוי למי שחי על פיהם כאן, בעולם הזה.
ברגע שהילד יזהה את העונג שבחיי תורה ומצוות, לא נצטרך עוד לחנכו לקיימם, בדיוק כמו ב’פטנט’ עם אביתר. ואת היסוד הזה ניתן ללמוד מפרשת השבוע.
בפרשת ויצא מתארת התורה את נישואי יעקב ללאה ורחל, ואת לידת השבטים.
אין זה סוד שהסביבה החינוכית שבה התחנכו בני יעקב לא היתה אידיאלית. כיצד אפוא הצליח יעקב לחנך את צאצאיו לאמונה בבורא בבית שבו הסבא והדודים עובדים לאלילים?
התשובה לכך טמונה בתחילת הפרשה. זמן רב לפני בואו לבית לבן, יעקב עוצר להתפלל. וכך נכתב שם (בראשית כח, כ-כא):
“אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים”.
על-פי הפשט, יעקב נודר לה’ כי אם ישמור עליו – הוא יעבוד אותו.
אלא שנוסח תפילתו מעורר שאלה: האם ההבטחה לעבוד את ה’ באה על-תנאי – אם יזכה לשמירת ה’, יעבדנו, ואם לאו – לא?
הסבר הדברים כך הוא: יעקב הבין כי בבית לבן בלתי אפשרי לחנך ילדים לערכים מתוך יראה, אלא רק מאהבה. מסיבה זו, הוא מנסח בתפילתו את היסוד להצלחה: כדי לשוב בשלום מחרן, החינוך מוכרח להתבסס על סדר של “והיה ה’ לי לאלוקים” – כלומר , להעמיד את שם הוי’ לפני שם אלוקים, את האהבה לפני היראה.
בהבטחתו “וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים” מלמד יעקב שכדי להצליח בהקניית ערכים רוחניים לילדים החיים בעולם חומרני ומתירני, אין די ביִראָה. היראה אמנם מרתיעה מעשיית עבירות, אבל עונג ותמריץ חיובי אין בה.
כדי להצליח במשימה חינוכית בדור כשלנו, צריך לכוון את הילד לחוות בחוש את העונג המיידי הנלווה לחיים רוחניים, ואין די בהבטחות עתידיות או באיומים. הורים המשתמשים באמירות כגון “בשביל מצוות צריך להקריב”, או “למען התורה צריך לוותר”, מעבירים לילדיהם מסר שלפיו חיים תורניים הם חיים נטולי תענוג, שאלמלא כן לא היה צורך בטיעונים מסוג זה.
כשאנו מעירים את ילדינו לתפילה “כי צריך להתפלל”, אנו אמנם מניעים אותם לפעול, אך רק בטווח המיידי.
לעומת זאת כאשר שבים מבית-הכנסת במצב רוח טוב ופנים מאירים, והילד – שעודנו שוכב עצל במיטתו – מזהה את העונג שהוא מנע מעצמו רק מפני שנשאר בבית, הוא יחוש בערכה היקר ובמתיקותה של התפילה על בשרו.
במילים אחרות, כשנרצה לדעת אם המסר הנקלט בתודעת הילדים הוא שאנו שומרים מצוות משום שהן ממלאות אותנו סיפוק ועונג ולא מחמת יראת העונש, די אם נבדוק כמה פעמים בשיחות איתם עולים מטבעות לשון כגון “צריך לעשות”, “חייבים לעשות”, או “כך ה’ ציווה”, אף שזוהי האמת לאמיתה.
כאשר ילד קולט את העונג שהוא מנת חלקו של אביו מקיום המצוות, המילים הופכות מיותרות.
מדוע? כי כפי שאמרה סבתא של אביתר: ילדים לא צריך לשכנע להיכנס לחנות ממתקים.
