לא הכרתי את אבי לפני פגישתנו. ולמען האמת, גם לא אחריה. יום אחד הוא דפק בדלת וביקש לדבר.
“לא בטוח אם אתה הכתובת הנכונה בשבילי, אבל שמעתי כמה הרצאות שלך ולכן באתי. אספר לך קודם קצת על עצמי, רק כדי שלא תחשוב שאני לגמרי לא נורמלי.”
הרתחתי מים לקפה וישבתי להקשיב.
“בלי להתגאות”, אמר אבי, “אני נחשב לסיפור הצלחה. יש לי כל מה שאדם בגילי חולם שיהיה לו: אישה טובה, שני ילדים נהדרים, חופשה בחו”ל שלוש פעמים בשנה, נכסים מניבים שפוטרים אותי מהצורך לעבוד כדי להתפרנס, ובתחום שלי אני נחשב למודל לחיקוי שאנשים באים להתייעץ איתו.
“למה ככה?”, שאלתי, “את אשתך אתה אוהב, גם את הילדים. כסף אתה אומר שלא חסר לך, והבריאות גם היא בסדר, ברוך ה’. אז מה בדיוק חסר לך?”
“יש רק בעיה קטנה, אהרן, ובגללה הגעתי אליך”, הוא הוסיף ושתק רגע ארוך.
“אין לי חשק לחיות. אני חי בחרדות,נוטל תכשירים נוגדי דיכאון ומרגיש שאני הולך ונגמר. אולי יש איזה דרך יהודית שאיתה תוכל לעזור לי?”
הייתי די בהלם.
מובן שאין לי שום הכשרה בפסיכולוגיה או פסיכיאטריה, וזאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט כזה במו אוזנַי.
“למה ככה?”, שאלתי, “את אשתך אתה אוהב, גם את הילדים. כסף אתה אומר שלא חסר לך, והבריאות גם היא בסדר, ברוך ה’. אז מה בדיוק חסר לך?”
“זה גם מה שאני לא מבין!”, אמר אבי, “אם היית מספר לי לפני עשרים שנה איפה אהיה היום, הייתי חותם על כך בעיניים עצומות. היום יש לי הכל, ולמרות זאת – לא טוב לי!
“חשבתי זה על הרבה לפני שהגעתי אליך, ולא מצאתי שום תשובה הגיונית. הבנתי שכנראה הבעיה היא לא במה שיש לי או אין לי, אלא בעצם השיטה”.
האמת? אבי צודק לגמרי.
תגידו אתם, אילו התבקשנו לנחש באיזה עשׂירון משתמשים יותר בתרופות נגד דיכאון, מה היינו משיבים? לכאורה – בעשירון התחתון, לא?
אז זהו. מתברר ששפע חומרי לא רק שאינו הופך את האדם למאושר יותר, אלא להפך. הנה כמה נתונים מפתיעים המוכיחים זאת.
על-פי ארגון הבריאות העולמי, בין השנים 1990 ל-2015 נרשמה ברחבי העולם עלייה של 50% במספר האנשים הסובלים מדיכאון וחרדות.
ובישראל? מ-2013 עד 2016, מספר המשתמשים בתרופות נגד דיכאון וחרדה עלה ב-13%.
מתברר שהרדיפה אחר העושר, שהיא לחם חוקה של החברה המערבית, יצרה סוג של מאזן אימה בין רמת חיים לדיכאון קליני.
נראה לכם מוגזם? הקשיבו לד”ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה שמבין במרשמים הרבה יותר ממני: “אם פעם היה צורך במרשם פסיכיאטרי כדי לקבל תרופות כאלה, היום די ברופא משפחה”.
השאלה היא מה מביא להתגברות הדיכאון והחרדה דווקא בחברת שפע? לטענת ד”ר טל, אנשים שטסים יותר לחו”ל או חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר אינם בהכרח מאושרים יותר. האושר קשור לשאלת קיומה של משמעות בחיים, לא למצב כלכלי.
למען האמת, דבריו של ד”ר טל הם סוג של כתב-אישום נגד תפיסת האושר שלנו. לשיטתו, כסף אמנם יכול לאפשר לנו להתנסות בחוויות משמחות, אך לא כסף ולא חוויות יהפכו אותנו מאושרים יותר.
מתברר שככל שרודפים אחר ריגושים, האושר מתרחק והולך. לדעת ד”ר טל, גם כאשר חווים ריגוש אך הוא חסר משמעות, האושר נותר מאיתנו והלאה.
ולא, זו לא שיחת מוסר, זו חוות-דעת רפואית. אם פעם חשבנו שתענוג ואושר הולכים יד ביד, כדאי שנחשב מסלול מחדש.
מסתבר שהגורם הקובע אם נסבול מחרדות או דיכאון אינו תלוי במה שיש לנו, וגם לא במה שאנו רוצים שיהיה לנו. מה שמכתיב את מפלס הדיכאון והאושר הוא דבר אחר לגמרי, שנכתב לפני אלפי שנים בפרשת השבוע.
פרשת וישב נפתחת בפסוק “וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן” (בראשית, לז, א).
על פסוק זה כותבים חז”ל במדרש (בראשית רבה פד, ג) פירוש סתום ומעורר פליאה:
“אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה…? תֵּדַע לָךְ שֶׁהוּא כֵּן, יַעֲקֹב אָבִינוּ עַל יְדֵי שֶׁבִּקֵּשׁ לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נִזְדַּוֵּוג לוֹ שְׂטָנוֹ שֶׁל יוֹסֵף.”
השאלה המתבקשת היא כמובן: למה אי אפשר גם וגם? מה אכפת לשטן אם הצדיק נח קצת גם בעולם הזה? איפה כתוב שצדיקים צריכים לסבול?
והכי קשה: מדוע בקשתו של יעקב לישב בשלווה היא זו שגרמה למכירת יוסף?
התשובה מופיעה בספרו של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ”ל, ‘הסבא מנובהרדוק’.
בספרו מבחין הרב בין שלווה למנוחה. לדבריו, שלווה היא מצב של סיפוק נפשי שתלוי בגורמים חיצוניים, ולכן אם קיים מחסור, גם שלווה אין.
מנוחה, לעומת זאת, גם היא סוג של סיפוק, אלא שבשונה משלווה, אין לה שום קשר לגורמים שמחוצה לנו. לדעת ‘הסבא מנובהרדוק’, הנוחה היא דבר-מה שאנו זוכים לו כתוצאה מקיומה של משמעות רוחנית בחיינו הפנימיים.
וכך כותב ‘הסבא מנובהרדוק’:
“שַׁלְוָה – נִקְרָא בְּעֵת שֶׁלֹּא יֶחְסַר לוֹ שׁוּם דָּבָר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּל מָה שֶׁיִּרְצֶה וּמוּכָן אֶצְלוֹ כָּל מָה שֶׁהוּא צָרִיךְ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִדְאֹג כְּלוּם; יֵשׁ לוֹ דִּירָה טוֹבָה וְכָל הִצְטָרְכוּת הַגַּשְׁמִיּוּת, יֵשׁ לוֹ מָעוֹת מְזֻמָּנִים לְעֵת מְצֹא, וְהַמִּסְחָר שֶׁלּוֹ הוֹלֵךְ כַּשּׁוּרָה, וְכָל הַקִּנְיָנִים שֶׁלּוֹ עוֹמְדִים תַּחַת שְׁמִירָה גְּדוֹלָה. אֵין לוֹ שׂוֹנְאִים שֶׁיְּבַקְּשׁוּ נִקְמָתוֹ וּמַצַּב בְּרִיאוּתוֹ טוֹב. הַמִּדּוֹת שְׂבֵעֵי רָצוֹן, הוּא נִכְבָּד וְדַעְתּוֹ מִתְקַבֶּלֶת בַּסְּבִיבָה שֶׁלּוֹ וְאֵין לוֹ בֶּן גִּילוֹ אֲשֶׁר יַקְטִין מַעֲלָתוֹ וְאֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד לְשׁוּם אָדָם וּבְכָל דָּבָר שֶׁפּוֹנֶה מַצְלִיחַ.”
עם יד על הלב: האם מצב כזה אפשרי בכלל? האם הוא תלוי בנו? האומנם ביכולתנו לשלוט בכל פרטי הרשימה הארוכה הזאת?
מה הפלא אפוא שבחברת שפע התולה את אושרה בגורמים חיצוניים – כולנו עדים לאינפלציה של דיכאון וחרדה?
מה הפלא שדווקא בתל-אביב הנהנתית והשופעת יש הכי הרבה משתמשים בנוגדי חרדה ודיכאון?
וזה בדיוק מה שכותב המדרש. “לבקש לישב בשלווה” זו אינה עבירה. השאלה היא באיזו שלווה מדובר. אם מדובר במנוחה – הדבר תקין ואפשרי. מדוע? כי מנוחה תלויה במשמעות, ומשמעות תלויה בנו. אבל אם מדובר בשלווה התלויה בגורמים חיצוניים, זו שיטה שפשוט לא עובדת בעולם הזה.
חז”ל אינם ‘מאשימים’ את יעקב בבקשת שלווה. הם קובעים עובדה, והיא שהאדם אינו שולט באירועים הפוקדים אותו בחיים. ולכן, אם אושרו תלוי רק בהם – ככל שהם יתרבו, כך יתרחק האושר ממנו.
חז”ל מלמדים כי מי ששמח במה שמזומן לו בחיי העולם הבא, נהנה מקיומה של משמעות רוחנית בחייו בעולם הזה. לכן הוא יכול לשבת במנוחה גם כאן, בלי קשר לשאלה אם השיג את כל הקניינים החומריים שהם מעוניין בהם.
לעומת זאת, מי שאין לו די במוכן לו לעולם הבא (נניח: מפני שהוא אינו מאמין בכך או משום שאינו מוחשי), אושרו תלוי במה שיש לו בעולם הזה. והואיל והשגת הדברים שהוא מעוניין בהם אינה תלויה בו, בהיעדרם הוא יוצא קרח מכאן ומכאן: אין לו לא שלווה ולא מנוחה.
זו משמעות דבריו של ד”ר טל. האושר קשור לקיומה של משמעות בחיים, לא לממון. “עוד כסף יכול לאפשר לנו חוויות נוספות שיגרמו לנו שמחה, אבל לא יביאו אושר”.
בתום פגישתנו, כשליוויתי את אבי לעבר הדלת, הוא אמר כך: “אתה יודע מה למדתי מהפגישה? אולי לא מצאתי פתרון מיידי למצוקה שלי, אבל הבנתי שבמקום ללכת לפסיכיאטר, כדאי אולי לגשת לארון הספרים היהודי שלנו. זה מקצר את הדרך, לא כרוך בתשלום השתתפות עצמית ואפילו לא מחייב מרשם”.
