לפני שנים רבות למדתי בישיבה. יום אחד חיים פשוט נעלם.
כעבור מספר ימים הבנו שחיים, שהיה גם שותפי לחדר, עזב לא רק את הישיבה אלא גם את הדרך. פרק מעליו עול תורה ומצוות.
חיים היה בחור כשרוני הרבה מעל הממוצע, ושנים רבות התחבטתי בשאלה מה דחף בחור מוכשר כמוהו לצעד קיצוני כל כך. כעבור עשרים שנה נפגשנו שוב, ואף התחלנו לעבוד יחד. חיים הספיק בינתיים לחזור בתשובה, להתחתן ולהקים משפחה.
באחד הימים לא יכולתי עוד להתאפק ופניתי אליו ישירות: “זה שהפסקת אז לשמור תורה ומצוות – כבר פחות מעניין אותי. אבל דבר אחד אני חייב לדעת: מה גרם לך לעשות סיבוב פרסה ולחזור הביתה? זה הרי לא דבר פשוט, זה כרוך בתעצומות נפש!”
חיים חייך את חיוכו הידוע והשיב: “יש אנשים שרבנים מחזירים אותם בתשובה. אתה יודע מי גרם לי לחזור בתשובה? מישהו שיצא בשאלה…”
הבנתי שאנחנו נכנסים לסיפור ארוך, והעברתי את הטלפון למצב השתק.
סיפר חיים: “שלושה חודשים אחרי שעזבתי את הישיבה, קבעתי להיפגש עם אחד החוזרים בשאלה המפורסמים באותה תקופה. ישבנו בבית קפה בירושלים, וסיפרתי לו בהתלהבות על התוכניות שלי, ועל שאיפותַי לעתיד. כשסיימתי, הוא הביט בי בפנים רציניות ואמר: ‘תראה, בחור, אתה צריך לדעת מה המשמעות של ההחלטה שלך’, ואז התחיל לספר לי את סיפור חייו.
“כשירדתי מהדרך, חשף החוזר בשאלה, צלצל אלי אחי. הוא אמר לי: אם החלטת בדעה צלולה לעזוב את דרך התורה, זו החלטה שלך, ואתה תישא גם במחירה. אבל כאחיך הגדול, אני חייב להיות בטוח שקיבלת את ההחלטה בדעה צלולה. בוא איתי לפסיכולוג. אם הוא יאשר שאתה שפוי, לא אדבר איתך על כך יותר.
“הגענו לפסיכולוג, וכעבור חצי שעה של אִבחון הוא אישר בפני אחי שההחלטה שקיבלתי לעזוב את הדת אכן התקבלה בדעה צלולה ומתוך בחירה חופשית. אחי לא ענה דבר. הוא קם ממקומו, ואפילו לא אמר שלום. פשוט הסתובב ויצא, ומאז לא נפגשנו עוד.
חיים חייך את חיוכו הידוע והשיב: “יש אנשים שרבנים מחזירים אותם בתשובה. אתה יודע מי גרם לי לחזור בתשובה? מישהו שיצא בשאלה…”
“כשנסגרה הדלת, פנה אלי הפסיכולוג ואמר: אמת דיברתי. אתה אכן צלול ושפוי לחלוטין. אבל רציתי להגיד לך עוד משהו. דע לך, שמרגע זה לא תראה בחייך רגע אחד של אושר”.
“עברו שנים”, המשיך החוזר-בשאלה הירושלמי את סיפורו, “התפתחתי והגעתי אל הפסגה, למקום שכל אדם ישראלי ממוצע שואף אליו: כסף, תקשורת, קשרים. אבל הפסיכולוג צדק, חיים. רגע אחד של אושר אין לי. בתוכי הכל מת. אני מספר לך את הסיפור כדי שתדע מה ההשלכות של ההחלטה שלך. תחשוב על זה…”
“אלא שאני לא ויתרתי”, סיפר לי חיים. “אחרי יומיים הגעתי אליו הביתה. הוא גר בשכונה שממוקמת ליד ישיבה מפורסמת מאוד לבעלי תשובה. “תגיד”, שאלתי אותו, “זה לא קצת מוזר שדווקא אתה, שירדת מהדרך, גר בדיוק מול הישיבה…?” האיש התבונן בי בעצבות והתוודה ברגע של כנות – “לפעמים אני מסתכל שעות בחלון, על הבחורים האלה, והלב שלי… בוכה”.
“נו?” שאלתי אותו, “אז למה אתה לא חוזר בתשובה?”
“מאוחר מדי בשבילי”, הוא ענה.
“הבנתי את המסר”, סיכם חיים, “וחזרתי הביתה. כמה ימים לאחר הפגישה, התקשרתי אליו כדי להודות לו על שהאיר את עינַי, ואמרתי לו שבזכותו החלטתי לחזור הביתה.
“אתה שואל מה החזיר אותי? ‘כֶּשֶל המהמר'”, אמר חיים בחיוך. “כולנו עושים טעויות בחיים, אנחנו בני-אדם. אבל לפעמים, בגלל טעות אחת, אנחנו אומרים לעצמנו: ‘אם כבר הגענו עד כאן – נלך עד הסוף’, ואז מגיעים למקומות שמעולם לא רצינו להגיע אליהם”.
“ואת זה למדתי מאוחר יותר מפרשת השבוע.
“בפרשת בראשית, מייד אחרי תיאור בריאת העולם, התורה מספרת לנו על אדם הראשון, על חטאו, ועל בנו קַיִן שקם על אחיו הֶבֶל והרגו.
“האם שאלת את עצמך מדוע ממהרת התורה לספר על כך שאדם הראשון חטא כבר ביום היבראו? איזו תועלת יכולה לצמוח מכך לאנושות? זה הרי מדכדך עד תהום. רק נולד וכבר חוטא?
“והתשובה פשוטה. עוד בטרם מפרטת התורה את המצוות שנצטווינו בהן, היא טורחת להזכיר לנו שני יסודות חשובים. הראשון, שאנחנו בסך הכל בני אדם, ובני אדם בטבעם נוטים להיכשל. השני, שתמיד אפשר לתקן, ואסור להתייאש.
“וכך כתוב במדרש (רבה פרשה כב, יג) על הפסוק “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'” (בראשית ד, טז) –
“מֵהֵיכָן יָצָא? רַבִּי חֵמָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר יָצָא שָׂמֵחַ (מדינוֹ). פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: מָה נַעֲשָׂה בְּדִינְךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו, אָמַר: כָּךְ הִיא כּוֹחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ?! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר ‘מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'”.
“שׂמחתו של קין מובנת: הוא עשה תשובה והיא התקבלה. אבל אדם הראשון – למה הוא שמח? כיוון שעד אותו רגע הוא היה משוכנע שלבני-האדם אין תקווה, אין סיכוי; שהרי אם הוא, יציר כפיו של הבורא, נופל שדוד בפני היצר כבר ביום הראשון לחייו, איזו תקוה ותוחלת יש לבניו, ילודי אישה? אך לאחר תשובתו של קין התמלא אדם הראשון שׂמחה, שכן התברר לו שתמיד אפשר לתקן.
“לכן מספרת התורה על חטא אדם הראשון מייד בתחילת החומש, כדי שנזכור תמיד – לא חשוב לאילו תהומות נִדרדר, תמיד נוכל לתקן.
“אז למה לא כולנו מתקנים?”, סיים חיים בשאלה, והשיב, “כי לפעמים הייאוש מנצח. לפעמים מגיעים למצב שבו אנו מסתכלים לאחור ואומרים, עזוב, לי כבר אין לא יעזור כלום. אני עצרתי בזמן. עצרתי כל עוד האמנתי שאפשר לתקן!”
