לפני כמה שנים, עם סיום אחד מסמינרי ארגון ‘ערכים’, עלו לבמה בני זוג בשם אוהד ורעות וביקשו לדבר.
הם סיפרו שהתחנכו בבתים רחוקים מאוד מתורה ומצוות; הם לא האמינו ששאלותיהם יזכו למענה בסמינר; הם הופתעו שכן, ואף מגדירים את היום הזה כשמח בחייהם, שני רק ליום חתונתם; ובכוונתם לשנות את אורח חייהם כתוצאה מכך.
בשיחה התברר לי שאביה של רעות אינו אדם קל, ועל כל דבר יש לו מה להעיר. לדבריה, אביה אינו מכבד את החלטתה לחזור בתשובה…
כמה חודשים צלצל הטלפון, ועל הקו היה אביה של רעות, שהתלונן כי מאז חזרו בתו וחתנו בתשובה, הקשר בינו לבינם השתנה לחלוטין.
“בהתחלה הסבירו שלא יוכלו לאכול אצלי. בהמשך צמצמו את הביקורים, וכעת יש בינינו נתק של ממש ממש כי לדעתם אני לא מספיק דתי. איך זה יכול להיות שהבת שלי לא תבוא לבקר אצלי בגלל התורה? זה באמת מה שאלוקים רוצה? כל חיי טרחתי למענה, וכעת כשאני זקן ובודד היא מתעלמת – ועוד בשם התורה?! זה הגיוני בעיניך?! בבקשה ממך, דבר איתם. אתה החזרת אותם בתשובה, ואתה גם תתקן. תסביר להם שככה לא מתנהגים עם אבא”.
בפגישתנו, אוהד ורעות סיפרו שהמצב לא בדיוק ככה ולמטבע הזה יש צד נוסף.
בשיחה התברר לי שאביה של רעות אינו אדם קל, ועל כל דבר יש לו מה להעיר. לדבריה, אביה אינו מכבד את החלטתה לחזור בתשובה, ונוטה להיכנס לוויכוחים על כל מצווה שהם מקיימים עד שכשל כוחם, והם נאלצו להכריע בין שתי ברירות קשות – לוותר על הקשר עם האבא הביולוגי או לוותר על הקשר עם אבא שבשמים.
“לא רק שאתם צודקים לגמרי”, עודדתי אותם, “זה אפילו כתוב בתורה, בפסוק “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא יט,יג).
חז”ל שאלו מדוע הזכירה תורה את מצוות כיבוד הורים בסמוך למצווה של שמירת שבת. ותשובתם: כדי ללמד שאם האב מבקש ממך לחלל את השבת או לעבור על שאר מצוות – אסור להקשיב לו, על אף שחייבים בכבודו.
לכן בסוף הפסוק מופיעות המלים:”אני ה'”, ללמד שמצוות כיבוד הורים, על אף היותה חשובה ונכבדה, נדחית כאשר אב מבקש מבנו שלא למלא את מצוות ה’, מהנימוק “שאתה והוא חייבים בכבודי”.
“נו”, אמרה רעות, “אז הצדק איתנו. מדוע ביקשת שניפגש? לא עדיף שהיית מבקש ממנו שפשוט יכבד את ההחלטה שקיבלנו וזהו?”
“בדיוק בגלל זה ביקשתי להיפגש”, השבתי. “נכון שמצד אחד התורה מלמדת שאין לשמוע בקולו של אבא כשהוא דורש מאיתנו לזלזל במצוות, אך מצד שני כתוב בתורה דבר נוסף שבגללו ביקשתי שניפגש. והוא מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת שמות מתארת התורה את התגלות ה’ למשה במעמד הסנה, והבשורה כי בא מועד: הגיע הזמן להוציא את בני ישראל ממצרים, והוא, משה, נבחר לבצע זאת.
“תסכימו איתי שמדובר באירוע מכונן בחייו של משה, הרבה יותר מהסמינר שבו השתתפתם. והלוא דברים קל וחומר: אם אתם, שנחשפתם להוכחות לאמיתות התורה, התרגשתם עד כדי כך שהחלטתם לשנות אורח חייכם, משה – שפגש לראשונה במעמד הסנה את הקב”ה בכבודו ובעצמו – על אחת כמה וכמה היה זה עבורו אירוע מטלטל ומשנה חיים.
“למרות זאת, ולמרבה ההפתעה, משה לא יצא מייד למצרים. הפסוק מספר כי הוא דווקא חזר למדין, שנאמר: “וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם” (שמות ד, יח).
“שאלתם את עצמכם למה משה אינו ממהר למצרים בשליחות ה’ לגאול את בני ישראל, ומה פשר הביקור אצל חותנו דווקא בעיתוי הזה?
“התשובה לכך מופיעה במדרש, ובו מתוארת תשובתו של משה לדברי ה’:
אָמַר לוֹ [משה]: רִבּוֹן הָעוֹלָם! אֵינִי יָכוֹל, מִפְּנֵי שֶׁקִּבְּלַנִי יִתְרוֹ וּפָתַח לִי בֵּיתוֹ, וַאֲנִי עִמּוֹ כְּבֶן, וּמִי שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ פִּתְחוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֶת נַפְשׁוֹ חַיָּב לוֹ… אָמַר מֹשֶׁה אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ” (מדרש רבה שמות ד, ה)
“מן הדברים עולה שכאשר הקב”ה ציווה את משה לצאת למצרים, משה טען שאינו יכול לצאת לשם מייד, משום שתחילה עליו ליטול רשות מיתרו חותנו, שהיה היחיד שפתח בפניו את ביתו בעת שברח מפרעה, ואף נתן לו את בתו ציפורה לאישה; והואיל והוא חב לו את חייו, אין ראוי לצאת למצרים לגאול את ישראל ללא הסכמתו.
מכאן לומדים יסוד חשוב.מאוד בעבודתו ה’: אי אפשר לקיים את רצון ה’ כאשר הדרך לכך עוברת בדריכה על ראשי הזולת.
“העובדה שחזרתם בתשובה והתחלתם לשמור מצוות היא זכות גדולה שאין לשער. כמו כן נכון שאין להקשיב לאב הדורש מבנו שלא לקיים מצוות. אך מצד הכרת הטוב, אם האב שגידל אתכם והעניק לכם הכל חש כה פגוע, הדבר חמור עד כדי כך שאפילו בני ישראל בעומק גלותם היו צריכים להמתין עד שמשה יפייס את יתרו.
“אתם צודקים, אסור לוותר על קיום המצוות כדי לרצות אבא שמתנגד לכך. אבל מצד שני אינכם רשאים להתעלם מהצער שנגרם לו. עליכם להתאמץ ולמצוא פתרון יצירתי כיצד לגרום לו נחת ולכבדו מבלי שהדבר יפגע בקיום המצוות שלכם.
“לכן כתוב בסוף הפסוק “אני ה'”, ללמד ששני הציוויים כאחד כתובים בתורה: הן כיבוד הורים והן התעלמות מאב במקרה שהוא דורש שלא לשמור שבת; אך ללמד שגם אם אסור לשמוע לאב בעניין זה – צריך לעשות זאת תוך זהירות בכבודו.
והערה לסיום.
אין זה סוד שבישראל מתחולל ויכוח נוקב בשאלת גיוס בני הישיבות, ושגדולי ישראל הורו לתלמידיהם שלא להתגייס. אך אם ברצונכם לדעת מה יחסם לחיילים המסכנים את חייהם כדי להגן על לומדי התורה, יש בסיפור הבא כדי לסבר את אוזנינו.
“מייד עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים כינס ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצוק”ל, את תלמידיו לשיחת חיזוק. בשובו לביתו רשם לעצמו לזיכרון את הדברים שאמר בפניהם. וכך כתב:
“בסיום השיחה אמרנו שני יסודות, ואלה המה. האחד מה שאמרו חז”ל שהרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן משום שמסרו נפשם בעד ישראל. וכזה אני אומר על אלה שמוסרים נפשם עבור הצלתנו, שאין כל העולם יכול לעמוד במחיצתם. והחיוב שיש עלינו להתפלל עליהם הוא בלי גבול, שהרי רק עבור ‘הפותח פתח לחברו’ אמרו ‘נפשו חייב לו’, קל וחומר למי שמוסר נפשו בעדנו, החיוב עלינו בלי גבול הוא”.
מה לומדים מזה?
שגם אם ישנה מחלוקת ומתווכחים – לכבד צריך תמיד.
