בשנות העשרים של המאה הקודמת היה אַל קאפּוֹנֶה אדם מפורסם מאוד. עיסוקו המוצהר היה סוחר רהיטים משומשים, אך הכל ידעו שכדאי להיזהר ממנו משום שהיה ראש המאפיה האיטלקית בשיקגו.

לאחר שהורשע בהעלמת מס-הכנסה ונידון לאחת עשרה שנות מאסר, אמר קפונה: “ביליתי את מיטב שנותי בנתינה לאנשים, עזרתי להם ליהנות בנעימים, וכל מה שקיבלתי בתמורה זה התעללות וחיים של אדם רדוף”.

כיצד אנשים האחראים למוות בקנה-מידה המוני מסוגלים להתייחס למעשיהם בשוויון נפש, ולהאמין שלמרות הכל הם אנשים טובים?

בשנת 1945 נעצר בידי חיילים אמריקנים יוזף קרמר, הידוע גם בשמו ‘החיה מבֶּלזֶן’, ונידון למוות בבית דין צבאי. חמש שנים קודם לכן הוא היה עוזרו האישי של רודולף הס, מפקד מחנה הריכוז באושוויץ, לאחר מכן שימש כמפקד תאי הגזים במחנה וב-1944 הפך למפקד מחנה ההשמדה היודע לשמצה ‘ברגן בלזן’.

בשונה ממפקדי מחנות אחרים, ביצע קרמר באופן אישי המתות בגז, שבמפורסמת בהן נחנקו למוות שמונים גברים ונשים יהודים כדי ששרידיהם ישמשו כדגימות אנטומיות עבור אוסף השלדים במכון האנטומי באוניברסיטה של הרייך בשטרסבורג.

כשהועמד לדין במשפט בלזן, שלח כתב קרמר מכתב לחמיו וחמותו ובו טען שאין קשר בין מעשיו לאופיו הטוב, הצדיק את מעשיו וטען לחפותו. כדי להוכיח זאת כתב קרמר: “אילולא הייתי אדם טוב, רוזי בתכם לא הייתה נישאת לי”.

מתברר שגם הרוצחים השפלים והאכזריים ביותר דנים את עצמם לכף זכות ככל האדם, ושואפים להצטייר כאנשים טובים וישרים העוזרים לזולת ודואגים לרווחתו.

כיצד אנשים האחראים למוות בקנה-מידה המוני מסוגלים להתייחס למעשיהם בשוויון נפש, ולהאמין שלמרות הכל הם אנשים טובים?

התשובה לכך פשוטה וכואבת – ‘תסמונת קין’.

לאחר שהרג קין את אחיו והבורא שאל אותו “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ”, במקום לקחת אחריות ולהודות בחטאו הצטדק קין והשיב “הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?”

תסמונת זו מוכרת לכולנו. כל הורה או מורה יכולים להעיד על קיומה. השאלה “למה עשית את זה?” מזמינה קודם כל תגובה מצטדקת והתנערות מאחריות, שלאחריה ינסה הבן או התלמיד לשכנע בטוב טעם ודעת שאינו אשם והמעשה שעשה היה בעצם ראוי וכשר, גם אם ברור לו היטב שהדבר פסול.

מקורה של נטייה זו – בגאווה.

מידת הגאווה אחראית לתחושת “מגיע לי”, המביאה אותנו להצדיק את עצמנו גם בפסול שבמעשים. הגאווה המקננת בנו מביאה לתחושה שתוצאת המעשה ראויה, ולכן נמצא הצדקה גם למעשה עצמו אף שהוא פסול מעיקרו.

הגאוותן תמיד יצדיק את עצמו. ההבדל בין הגאוותנים למיניהם הוא בעוצמת המעשים הרעים שימצאו להם הצדקה. גאוותן שכוחו ויכולתו מועטים, יצדיק את הרע המועט שעשה, וגאוותן בעל כוח רב ויכולות רבות, יצדיק גם עבֵרות ופשעים בקנה מידה מזעזע.

עיקרון זה מופיע בפרשת השבוע.

בפרשת שופטים מצטווים בני ישראל להעמיד להם מלך עם כניסתם לארץ, שנאמר: “שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ”. (דברים יז, טו)

בפסוק הבא מפרטת התורה את המצוות והאיסורים הנוהגים במלך – “רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה’ אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד:וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד”.

על הסיבה לאיסור על ריבוי סוסים נכתב בתרגום יהונתן בן עוזיאל: “דלמא ירכבון רברבנוי עליהון ויתגאון [שמא ירכבו עליהם ויתגאו]”, ועל איסור ריבוי כסף וזהב נכתב “דלא יתרומם לִבֵּיה לחדא וימרוד באלהא שמיא [שלא ירום לבבו וימרוד באלוקיו]”.

מצווה נוספת שנועדה להציל את המלך ממידת הגאווה מופיעה בהמשך, שנאמר: “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול”. (דברים יז, יח-כ)

כאן מתעוררת שאלה.

אם המלך מצוּוה שלא להרבות לו סוסים (וכן כסף וזהב) לבל ירום לבבו, למה מוטל עליו גם לקרוא בתורה? אם אין די באיסורים אלה כדי להכניע את גאוותו, מה הטעם בהם? ולחילופין, אם די בהם – לשם מה הוא מצוּוה גם לכתוב ספר תורה ולקרוא בו? זאת ועוד: הואיל וציוויים אלו נועדו להכניע את מידת הגאווה, מדוע רק המלך מצוּוה בהם – הרי גם אנו שאיננו מלכים נדרשים להכניע את גאוותנו?

בגלל התוספת.

בפסוקים אלה מלמדת התורה כי גאווה עלולה לדחוף כל אדם למעשים לא ראויים, שהם גרועים ביחס ישר לעוצמת הכוח שבידיו. ולפי שאין לך בעל שררה וכוח יותר ממלך, שנאמר בו “הַמֶּלֶךְ פּוֹרֵץ גָּדֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ [ברשות היחיד] וְאֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ”, (פסחים קי, א) – הוא מוּעד לגאווה יותר מאחרים. כיוון שמלך יכול להזיק יותר מאחרים מפני השררה שבידו, מוזהר דווקא הוא ולא שאר בני העם בציוויים ייחודיים לכבוש את גאוותו.

ציוויים אלה מלמדים שכדי לכבוש את הגאווה אין די באיסור “לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים” ו”וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים… וְכֶסֶף וְזָהָב” על המלך; יש צורך במרכיב נוסף – “וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת”.

כדי לכבוש את הגאווה עלינו לפעול בשני מישורים בו-זמנית: מצד אחד לא להעצים אותה (בריבוי סוסים, כסף וזהב), ומצד שני להכניע אותה (על-ידי כתיבת ספר תורה וקריאה בה). כיצד? “לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־ה’ אֱלֹהָיו” – הקריאה בתורה מזכירה בכל פעם שיש מישהו מעלינו, איננו בעלי הבית בעולם ולא אנו קובעים מהו טוב ומהו רע אלא בורא העולם נותן התורה, וכך נבוא “לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם”, בהקפדה על קיום כל המצוות המעשיות שמורידות לחיי המעשה את ידיעת השׂכל.

אין די במרכיב אחד כדי להכניע את הגאווה. הכרה במציאות ה’ ללא קיום מצוות לא תוכל לגאווה, וקיום מצוות ללא יראת ה’ אף הוא לא יוכל לה. יש צורך בשניהם.

ייתכן שאל קאפונה ויוזף קרמר האמינו בבורא העולם, אך עובדה שהדבר לא הרתיע אותם ממעשיהם האיומים: הם קבעו בעצמם את אמות המידה לַטוב ולרע, מה שאִפשר להם להצדיק את מעשיהם ולטעון לחפותם.

כדי להכניע את הגאווה יש צורך לא רק באמונה, אלא באַמת מידה מוסרית המגדירה טוב ורע באופן חד ברור. רק השילוב ביניהם יכול לרסן אדם ששיכרון הכוח שלו פוגש בגאווה.

בפרשת השבוע מלמדת התורה כי אין די בהכרת הבורא או בקריאה אודותיו בתורה, צריך גם להכפיף בפועל את המעשים היומיומיים למצוות שעליהן ציווה. רק כך נוכל לרסן את גאוותנו.

כולנו ‘מלכים’, כל אחד בממלכתו הפרטית – בביתו, בעסקיו ובהנהגתו עם ילדיו. בידי כולנו הופקד כוח, ולכן ההוראה שניתנה למלך תקפה גם עבורנו: כדי להימנע ממצב שבו נצדיק את מעשינו הרעים, עלינו לאמץ את ההוראות שנתנה התורה למלך ישראל. אם נצליח בכך, הראשונים לספר לנו על השינוי יהיו האנשים הקרובים אלינו ביותר.