בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הוזמנתי להרצות בפני קבוצת סטודנטים מהדרום. כששאלתי מה יהיה נושא ההרצאה, נאמר לי: “השלום”.
“עכשיו?!”, שאלתי.
“כן”, אמר לי המארגן, “אנחנו מאלה שרוצים שלום בכל מחיר.”
הגעתי לאולם בדרום ופרסתי בפני הנוכחים את החזון שלי.
“שלום זה חשוב מאוד. אבל אם להיות כנים עם עצמנו, הרי ניסינו כבר הכל. ניסינו שלום של השמאל, ושלום של הימין – גם של אף-שעל ואפילו של פינוי חד-צדדי. ואם הנושא עדיין מעסיק אותנו, סימן שכלום לא עבד. אני מבקש להציע רעיון חדש, כזה שעדיין לא נוסה מעולם, ובשונה מהרעיונות המוכרים, גם אם הוא ייכשל – לא נורא, תמיד נוכל לחזור לרעיונות הישנים והמוכרים.
“בתורה כתוב שהמצב הבטחוני של עם ישראל קשור בקשר הדוק למצבו הרוחני, שהרי נאמר: אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם […] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ’. מה דעתכם? תרצו לנסות? הרי ‘יום האישה’, יש. ‘יום האֵם’ גם. אפילו ‘יום ללא סוכר’ ו’יום ללא עישון’ יש. מה דעתכם – למען השלום כמובן – על ‘יום שכולו תורה’? התורה מבטיחה שזה עובד! שזה מביא שלום. לא שווה לנסות?”
הסטודנטים גיחכו. “אתה לא רציני, נכון? היינו בטוחים שיש לך כבר משהו חדש באמת, שתבוא עם איזה רעיון מקורי, אבל מצוות? נו באמת…”
הקומוניסטים לא שינו את טבע האדם, הם התעלמו ממנו. הם לא עסקו בהתגברות על הכדאיות התועלתנית, אלא הציבו את האידיאל הקומוניסטי על גבה.
“למה לא?”, הקשיתי, “התורה מבטיחה שלום! ואתם אמרתם שאתם רוצים שלום בכל מחיר, אז חשבתי ש’כל מחיר’ כולל גם קיום מצוות…”
הם לא ענו.
מהמפגש עם הסטודנטים למדתי שאידיאלים הם דבר נפלא – כל עוד הם משרתים את האינטרסים והצרכים שלנו, אבל משעה שהם עולים איתם על מסלול התנגשות הם אינם רצויים עוד. רואים זאת בבירור כשלומדים על הקומוניזם.
המהפכה הקומוניסטית שפרצה ברוסיה ב-25 באוקטובר 1917 והביאה לנפילת שלטון הצאר והקמת ברית-המועצות, פיזרה אין-ספור הבטחות – לשוויון, אחדות, ביטול אומות הלאום, ביטול המעמדות, התרבויות השונות – והציעה במקומם שפה אחת, דגל אחד, המנון אחד, והכי חשוב – עולם אחד. עולם קומוניסטי.
היש בנמצא אידיאל נעלה מזה?
בדיעבד מתברר שלמרות יופיו הנאצל של האידיאל, במבחן המציאות הוא קרס והתנפץ. כשבעים שנה אחרי פרוץ המהפכה, ב-16 בדצמבר 1991, התמוטטה האימפריה הקומוניסטית ונעלמה בן-לילה מעל בימת ההיסטוריה.
השאלה היא: מדוע? הרי לקומוניזם היה כל מה שצריך כדי להתקיים ולשגשג: משאבים, הון אנושי, אידיאלים ומה לא. מה גרם אפוא לקומוניזם להעלם בבת-אחת?
תשובה לשאלה זו מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת נח מוזכרים שני אירועים מרכזיים שההשגחה האלוקית בחרה להתערב בהם: המבול ומגדל בבל. סיבת המבול ידועה: “הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ”. אך מה היה חטאם של בני דור הַפַּלָּגָה שבעטיו נענשו? זה פחות ברור.
מה הם רצו בסך הכל? לבנות מגדל! מדוע אפוא התערבו מן השמים לסכל את תוכניתם עד כדי כך ש”וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ” (בראשית יא, ח)? מה באמת קרה במגדל בבל? הרי לא יעלה על הדעת לומר שההשגחה “חששה”, כביכול, מתוצאות מעשיהם.
התשובה לכך היא: הקומוניזם.
אנשי דור הפלגה הבינו שכאשר שוררת אנרכיה ואנשים גוזלים איש מרעהו – העולם חרב, כפי שהוכח במבול. לכן הם ביקשו לבנות עולם אחר: יציב, אחיד, שוויוני, נטול מעמדות, עם “שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים”.
ומדוע נכשלו בכך? מפני שאחדות ושוויון סותרים את טבעו הבסיסי של האדם. כל אדם, מטבע בריאתו, שואף “לבלוע” ולקבל את כל העולם כולו לעצמו, וכדי שיסכים מרצונו להגביל שאיפה טבעית זו, יש צורך במניע חזק ומשמעותי.
מתברר כי ישנן רק שתי סיבות להגבלת הרצון לקבל-לעצמו של האדם, ושתיהן מנוגדות בתכלית: תועלת חברתית מול ציווי אלוקי. נוחות וכדאיות מול הִידמות לבורא.
וזו היתה טעותם של הקומוניסטים ואנשי דור הפלגה. כמו הקומוניסטים, אנשי דור הפלגה ניסו גם הם ליצור חברה מאוחדת על בסיס של כדאיות; ובדומה להם, קרסו גם הם באחת, ומאותה סיבה ממש.
הקומוניסטים לא שינו את טבע האדם, הם התעלמו ממנו. הם לא עסקו בהתגברות על הכדאיות התועלתנית, אלא הציבו את האידיאל הקומוניסטי על גבה.
לכן, כשהאידיאל הקומוניסטי הפך ללא-כדאי – החלו להיווצר בו סדקים.
וכך כתב רבי יהודה לייב אשלג זצ”ל, ‘בעל הסולם’, שנים רבות לפני קריסת הקומוניזם:
“אולם, חטא אחד חטאה האומה הזאת (הקומוניסטית) והשם יתברך לא יסלח להם. והוא, שכל העבודה הזאת, היקרה והנישׂאה, צריכה שיהיה לשם ה’ יתברך ולא לשם האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לה’ יתברך, לפיכך אין להם זכות קיום לצד הטבע עצמו”.
אחדות, טוען ‘בעל הסולם’, היא עניין קדוש בעל פוטנציאל אדיר, שכן היא מדמה את האדם לקב”ה ומקרבת אותו אליו. אך טעותם של הקומוניסטים, ואנשי דור הפלגה שקדמו להם, היתה בניסיון להוציא את הקב”ה מהמשוואה ולשעבד את האחדות לתועלת החברה. להתאחד – כן, אך לא על-מנת להידמות לבורא, אלא למען התועלת שתצמח מכך.
זו הסיבה שבעטיה נועד הקומוניזם לכישלון, וזו הסיבה לקריסת מגדל בבל.
אנשי דור הפלגה, ואלפי שנים אחריהם ראשי המפלגה הקומוניסטית, ביקשו אחדות לשם הנוחות, אלא שנוחות לא כופים. וכאשר היא מסתלקת, מתבטל המניע, וכשהמניע מתבטל – נופל גם המגדל וגם הקומוניזם.
בסוף הדיון ניגש אלי אחד הסטודנטים ואמר לי בכנות: “שלום בכל מחיר – כן, אבל אם השלום יפגע בנוחות, אולי באמת עדיפה מלחמה”.
