בתחילת גל הקורונה הראשון שפקד את מדינת ישראל, הורה הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א למנהלי הישיבות ותלמודי התורה להמשיך בסדרי הלימוד הרגילים, בניגוד לעמדת משרד הבריאות.

בתגובה, התראיין בטלוויזיה עיתונאי ידוע שטען כי יש להעמיד את הרב לדין באשמת רצח או רשלנות פושעת, לא פחות.

ולמרות שעל-פי גורמים רשמיים הזכות להתפלל נדחית במצב כזה – הזכות להפגין נשמרת ועוד איך.

מאז התרגלנו לחיות בצל המגפה, ובהדרגה התברר שלא הכל שחור ולבן: עובדה שהפגנות ברישיון המשיכו להתקיים ומסעדות ובתי-קפה ועינוגים הוסיפו לפעול.

בניגוד לגל הראשון, בגלים הבאים לא שמענו קריאה כלשהי להעמיד לדין את בעלי המסעדות או מארגני ההפגנות, ואיש לא האשים ברצח או ברשלנות פושעת.

מדוע לא הוגשו תלונות בהמשך על מפירי ההנחיות? פשוט מאוד.

בספטמבר 2020, עם פרוץ ההפגנות נגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו מול מעונו ברחוב בלפור בירושלים, התברר שגם ‘העגלה השנייה’ – זאת של הציבור החילוני המפגין – מלאה ערכים חשובים עד כדי כך שהם אינם נדחים אפילו מפני הסכנה.

עוד התברר, שזכות ההפגנה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, וככזאת היא דוחה קורונה, ולמרות שעל-פי גורמים רשמיים הזכות להתפלל נדחית במצב כזה – הזכות להפגין נשמרת ועוד איך. הנה כי כן, לכולם יש ערכים – כל אחד והעגלה שלו. אצל אחד זה הערך הנחשב הוא לימוד תורה, ואצל האחר הוא הזכות להפגין.

בעקבות הוראת הרב קנייבסקי בגל הראשון, התקשר אלי חבר שלא יושב בעגלה שלי, כדי לשאול איך הרבנים עוצמים עיניים ומורים על המשך קיום הלימודים, ואיך אנחנו סומכים על רבנים שלא יודעים מה קורה?

לא עניתי לו. דחיתי אותו בקַשׁ, משום שבאותם ימים גם אילו השבתי לו – הוא לא היה מסוגל או רוצה להבין. אבל היום הכל התבהר.

היום כל ילד יודע שיש ערכים שאפילו הקורונה אינה יכולה להשבית. אנו יודעים, למשל, שקניונים ומסעדות עמוסות משמשים מוקד להדבקה המונית אבל נותרים פתוחים בשם קדושת הכלכלה. ועוד למדנו שזכות ההפגנה קדושה עד כדי כך שלמרות שלנוסעים בעגלה שלי אסור להתקהל בבתי-כנסת, לנוסעי העגלה השניה מותר להתקהל בבלפור.

היום אנחנו יודעים שעם כל הכבוד לקורונה, יש דברים חשובים ממנה. השאלה היא רק: מה.

ישנם מי שלימוד תורה הוא עבורם הנעלה שבערכים, וישנם אחרים שעבורם הזכות להפגין היא ערך עליון. יש מי שמקדשים יציאה למסעדות ובילויים, ואחרים שמעמידים את העולם כולו על הבל-פיהן של תינוקות של בית רבן.

אך למרות ההבדלים, יש צד שווה בין נוסעי שתי העגלות, היהודית והדמוקרטית: אלה ואלה מסכימים שפיקוח נפש ממשי ומיידי דוחה את כל הערכים האחרים. הוויכוח הוא רק בשאלה איזה ערך משאירים על העגלה עד אז.

בעגלה היהודית, העסק האחרון שסוגרים לפני שמכבים את האור הוא תפילה ולימוד התורה המגינים על עם ישראל ובזכותם העולם מתקיים. בעגלה הדמוקרטית מחבקים עד הרגע האחרון את הכלכלה וזכות ההפגנה, משום שבלי כלכלה אין דמוקרטיה, ולכן למען הדמוקרטיה צריך לשמור על הכלכלה עד הרגע האחרון ממש.

מנין יודעים נוסעי העגלה הראשונה שלימוד תורה ותפילות מגינים על עם ישראל לא פחות מכלכלה ודמוקרטיה? מפרשת השבוע.

בפרשת האזינו, עוד בטרם פותח משה בשירתו המבשרת את עתיד האומה היהודית, הוא מבקש מהשמים והארץ לשמש עדים, שנאמר:

“הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ”. (דברים לב, א-ג)

מדוע פותח משה דווקא בפסוקים אלו? מה צורך יש בעדות השמים והארץ? ומהו “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי”?

משיב רש”י: “יערף כמטר לקחי. זוֹ הִיא הָעֵדוּת שֶׁתָּעִידוּ — שֶׁאֲנִי אוֹמֵר בִּפְנֵיכֶם תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא חַיִּים לָעוֹלָם כְּמָטָר זֶה שֶׁהוּא חַיִּים לָעוֹלָם (עי’ ספרי); כַּאֲשֶׁר יַעַרְפוּ הַשָּׁמַיִם טַל וּמָטָר”.

במילים אלה מקופלת תשובה לשאלותינו.

עוד בטרם מתאר משה את מאורעות העתיד בפני בני ישראל, הוא משיב על השאלה המתבקשת כיצד תשרוד האומה צרות רבות וארוכות כל כך. ותשובתו – בזכות התורה. וזהו שכתב רש”י: “תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא חַיִּים לָעוֹלָם כְּמָטָר זֶה שֶׁהוּא חַיִּים לָעוֹלָם כַּאֲשֶׁר יַעַרְפוּ הַשָּׁמַיִם טַל וּמָטָר”.

זאת כדי שידעו בני ישראל, כי למרות המאורעות העתידים להתרחש ואשר רמוזים בשירת האזינו, וחרף כל הסבל שיהיה מנת חלקם, ישנו גורם אחד שיגן עליהם עד להתגשמות ההבטחות שבסוף השירה – התורה. לכן ממשיל משה את התורה למטר המביא חיים לעולם, כדי להזכיר שגם אם ייאלצו לנוס מפני הרודפים אותם – המקום האחרון שיכבו בו את האור יהיו בתי המדרש ותלמודי התורה.

לכן הורה הרב קנייבסקי להותיר את הישיבות פתוחות. ישיבות אינן מסעדות או מקומות בילוי, כמוהן כבסיס צבאי לכל דבר ועניין. ולכן כל עוד המשטרה והצבא פועלים – גם לומדי התורה ימשיכו ללמוד. כל זמן שהמשטרה מוודאת כי נשמת אפה של העגלה הדמוקרטית תמשיך להתקיים, גם התורה – המשמרת את נשמת חיי האומה – תמשיך להילמד. מדוע? משום שהתורה מביאה לעולם חיים, כמטר.

נותר רק לשאול לאיזו עגלה נעדיף להצטרף: לעגלת ילדים הלומדים תורה כדי שלא יכבו כאן את האור, או לעגלתם של מתחזקי המסעדות וההפגנות שאצבעותיהם כבר על המתג.