כשאיציק התקשר וסיפר שהוא נמצא בארץ קבענו להיפגש. גם משום שתמיד נעים להיפגש עם מי שאנו מכירים כבר כמה עשורים, אך בעיקר בשל העובדה שכל אימת שאנו נפגשים אני משתחרר מנטייתי הטבעית לקטלג אנשים, ולו לכמה רגעים.

אולי אתה תדע להסביר לי מה קרה לו שם? מה גורם לאדם להשתנות ברגע אחד? איך מייצרים רגע כזה? האם ניתן לשכפל אותו?

חשבתם פעם על הנטייה האנושית שגורמת לנו להכניס אנשים למשבצות? יש דתיים ויש חילונים. יש ימניים ויש שמאלנים. יש אינטליגנטיים, ויש פחות. יש עניים ועשירים. ויש גם חכמים וטיפשים. בקיצור, לכל אחד מאתנו יש מן רשימת תיוגים שכזאת אותה אנו שולפים כשאנו סורקים, שופטים, מסמנים ואורזים בהגדרות, כל אדם שנתקל בדרכנו, רק כדי שהחיים שלנו יהיו ברורים ופשוטים יותר. לכן אני נהנה לפגוש את איציק. משום שהוא טורף את הרשימה שלי, ומוכיח עד כמה אינה אמינה.

מצד אחד איציק למד בישיבה, אך מצד שני אינו נראה כזה. מצד אחד נטול השכלה אקדמאית ומצד שני לא מומלץ להתנגש בשכל שלו. מצד אחד ישראלי ברמ”ח אבריו, ומצד שני מתגורר בדרום אמריקה. איש עסקים לפרנסתו, אך את רוב זמנו הוא משקיע כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמיים. בקיצור, אין רשימת תיוגים שיש בכוחה להגדיר אותו.

במהלך הפגישה, איציק סיפר לי שהגיע לארץ עם קבוצת ישראלים המתגוררים בחו”ל, אותם הוא מלמד על יהדותם, ושמטרת הסיור לחזק את זהות היהודית, ולעורר בהם את הרצון להנחיל אותה גם לדור הבא שנותר בביתם.

עבור האנשים הללו, הסיור הזה זה להיות יהודי או לחדול, קבע איציק באוזניי. אלה אנשים שאני המפגש הראשון שלהם עם היהדות, ובמסע הזה אנחנו מנסים להפוך את הלימון היהודי ללימונדה מתוך תקווה שכל מה שנכנס לראשם בשיעוריי לאורך השנה האחרונה, יזלוג גם לליבם.

נו… שאלתי בסקרנות, וזה עובד?

את זה נדע כשנחזור לדרום אמריקה. אך כבר כעת אני יכול לומר בוודאות שאם יאיר השתנה, כנראה שאפילו כעת משהו בכל זאת קורה ושהכל אפשרי.

ומי זה יאיר? שאלתי.

יאיר הוא איש עסקים, ישראלי בן 45 שנולד בקיבוץ בצפון שעד לאחר שירותו הצבאי עבר מסלול קיבוצניקי טיפוסי. הוא התחנך על ברכי האידיאל הקיבוצי ז”ל. היה חבר ומדריך בתנועת נוער שלא מחנכת לשמירת מצוות. שירת כקצין מצטיין ביחידה מסווגת שפני חבריה מטושטשים בעיתון, וכנהוג במחוזותינו, לאחר שירותו הצבאי המריא לדרום אמריקה לטיול שנמשך 20 שנה, במהלכו הספיק להינשא לאישה ישראלית, ולהפך אב לשני ילדים, שעם המטען היהודי שהוא נושא על גבו קשה מאוד לגרום להם להמשיך את שושלתם היהודית. בקיצור, שמאלני קלאסי. לא אנטי אבל גם ממש לא מחובר.

ולמה שיאיר ירצה להגיע לשיעורים שלך ביהדות או לסיור הזה?

אתה צודק, אהרן, הוא ממש לא רצה, ואם זה היה תלוי בו הוא לא היה מצטרף לשיעורים ובטח שלא למסע, אלא שאת אשתו היהדות דווקא התחילה לעניין, ואחרי שיעור אחד היא הסבירה לו שגם הוא מגיע, וכשהתארגן המסע לארץ והוא הודיע בפומבי שהוא ממש לא היה בעניין, אשתו הסבירה לו שוב, והוא הצטרף.

בתחילת המסע הוא אכן היה מרוחק ולא מחובר, כפי שצפיתי, וגם דאג להסביר לכולם שהמילה יהדות או יהודים מעולם לא דיברה אליו, ושהעולם התקדם, וש”אתה בחרתנו” ו”עם סגולה” הן הגדרות שלא מצויות בסל הערכים שלו, ושהוא כאן רק בגלל אשתו.

אלא שברגע אחד… הכל התהפך.

זה קרה ליד מקווה האר”י, עם סיומו של סיור לילי בעיר העתיקה של צפת.

לאחר שהודעתי למשתתפים שיש להם 10 דקות להיכנס ולצאת, יאיר ניגש אלי.

אני מבקש להתנצל, אמר בביישנות. אני יודע עד כמה הגיבוש החברתי חשוב לכם, ואני גם מעריך את ההשקעה הרבה, למרות מאוד לא רוצה לקלקל את האווירה הכללית, לשם לא נכנס. אני פשוט לא מתחבר לדברים האלה. למסע הזה כבר התרגלתי, אבל מקווה? זה כבר מעבר ליכולותיי.

זה בסדר גמור, עניתי לו. סיפר איציק. הכל בסדר. תרגיש בנוח. לא מתחבר? לא נורא. אין כפיה ברוחניות. תמתין לנו כאן. כמה דקות ואנחנו חוזרים.

כשיצאנו, הקראתי את שמות המשתתפים כדי לוודא שלא השארנו מאחור אף אחד, אלא שאז התברר ששם אחד חסר.

כשמישהו הציע לבדוק אם יאיר במקווה, חייכתי, אבל רק כדי לשלול זאת נכנסתי פנימה.

את מה שראיתי שם, עד רגע זה אני לא יודע להסביר.

יאיר הלא מחובר עמד בתוך המים הקפואים רועד מ…בכי.

כששאלתי אם הכל בסדר, יאיר לא הגיב. הוא לא שמע אותי. הוא בכה כמו ילד אבוד שזה עתה מצא את אבא שלו.

יצאתי החוצה. גם משום שאין זה מן הנימוס להפריע לאדם ברגעים בהם דמעותיו נספגות בנשמתו, וגם משום שדמעותיי אף הן דרשו את פרטיותן.

כשיאיר יצא משם הבטתי בו משתאה. היה זה יאיר אחר לחלוטין. הכעס, הניתוק, המרירות והקשיחות נותרו על קרקעית המקווה, והחיבוק העז שהעניק לי שימש הוכחה ניצחת לכך.

בדרך לאוטובוס שתקתי. לא רציתי לקלקל לו. התפללתי שהשינוי ייספג בו. בכל זאת. כשילד חוזר הביתה אחרי כל כך הרבה שנים, יש להניח לו להתרגל.

יאיר הפר את הדממה.

אתה אולי לא מכיר אותי מספיק, איציק. אני בן אדם של שליטה. כזה שמתכנן כל דבר לפרטי פרטים. הכל מחושב אצלי. לא כזה שזורם או מתפזר. אך כשנכנסתי למקווה, הכל נותר מאחור, וזה מצב שאני לא מכיר.

אני אתכם כבר כמעט שבוע. מי כמוך יודע עד כמה הייתי מנותק.

כשנכנסתם למקווה ונותרתי לבד בחוץ, קרה לי משהו. לפתע מישהו בתוכי החל לשאול אותי שאלות שלא הצלחתי להשיב לעצמי עליהן.

במי אתה נלחם? שאל אותי הקול. מדוע אתה מתעקש לעטות על פניך את הקשיחות הזאת? האם מישהו מהאנשים האלה עשה לך רע? מדוע אתה נאבק עם עצמך כדי לא להתחבר אליהם? הרי שנינו יודעים עד כמה לבך חפץ בכך. מדוע אתה מונע זאת ממנו? ממה אתה חושש? כששכבת במארבים קשוחים יממות שלמות לא פחדת מכלום. כשהסתובבת בתחפושת בסמטאות עוינות וצפופות לא חששת מאיש. שאתה תברח? וממי? מעצמך? מהלב שלך? מהעם שלך? מהאר”י שאפילו את ראשי התיבות של שמו אינך מכיר? מרבי משה קורדוברו ורבי יוסף קארו? האם תוכל להסביר לי מדוע אתה מתבייש להשתייך אליהם? במה קאנט או ניטשה עדיפים עליהם?

אתה פחדן, יאיר, אמר לי הקול. אתה מוג לב. אתה אולי גיבור על אחרים אבל עצמך חזק ממך. אתה פוחד שהאמת אותה נשאו בגאון האנשים שקבורים כאן, תשתלט על הלב שלך. שנינו יודעים עד כמה הקשיחות שלך מעושה. אתה מתבייש להודות בזה.

ואז… רק כדי להוכיח למישהו הזה עד כמה הוא טועה, באמת שרק בגלל זה. החלטתי להיכנס. רק כדי להוכיח לעצמי עד כמה אין בכח המים שבבור לשנות את מה שאני מאמין בו.

כשנכנסתי למים הקפואים הלב שלי החסיר פעימה. לא מחמת הקור. הרגשתי פתאום שמשהו קורה לי. שאני מאבד שליטה. שאני נסחף. ואז, ברגע אחד, המים הקפואים המיסו ליבי, וכל מה שלמדתי ממך בלי חשק, פרץ לתוכו באחת כנחשול אדיר ושטף את הכל.

אני יהודי, איציק. לא קוסמופוליט, לא סוציאליסט וגם לא הומניסט. אני יהודי, איציק, ואני מתרגש שאני גאה בכך. אני גאה להימנות על אומה שאלו הקבורים כאן היו קברניטיה. תודה לך על ההכלה, ועל הסבלנות הרבה. בלעדיהן זה לא היה קורה.

לא עניתי.

אתה יודע מה החלטתי מתחת למים? המשיך יאיר כאילו היה נתון בעולם משלו. החלטתי שכשאני חוזר הביתה, אנסה להתחיל לשמור שבת. אני לא ממש יודע מה המשמעות של החלטתי, אך אני סומך עליך שתלמד אותי גם את זה.

כשהגענו לאוטובוס החלפנו את הפרצופים לכאלה שכאילו שום דבר לא קרה והתיישבנו במקומותינו.

לא נרדמתי. היית עסוק בלנסות להבין איך מהפכים כאלה מתרחשים.

אולי אתה תדע להסביר לי מה קרה לו שם? מה גורם לאדם להשתנות ברגע אחד? איך מייצרים רגע כזה? האם ניתן לשכפל אותו? האם גם אנחנו יכולים לזכות לרגעים כאלה? כבר הייתי בטוח שהפסדתי אותו.

זה בגלל חוק רוחני שמופיע בפרשת השבוע, עניתי לאיציק.

בפרשת במדבר, מצווה הקב”ה את משה למנות את שבטי ישראל למעט הלוויים, שנאמר: “אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל:”.

את הסיבה להחרגת הלוויים מן הספירה הכללית מבארת התורה בהמשך, שנאמר: “ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים”.

הלויים אמנם חלק בלתי נפרד מן האומה הישראלית, קובעת התורה, אך אף על פי כן יש למנותם בנפרד משום שנבחרו לעמוד לפני ה’ ולשרתו, חלף בכורי בני ישראל שנועדו מלכתחילה לתפקיד זה. ולפי שהם חיל ה’ אין למנותם עם כלל האומה. לפי שהם לגיון של מלך. אלא שעל השאלה – מפני מה נדחו בכורי ישראל מפני הלויים, אין התורה משיבה.

על כך משיב רש”י וז”ל: מתוך בני ישראל – לפי שהייתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודת אלילים נבחרו תחתיהם:”.

ומפני מה עבודתם לאלילים גרמה לדחייתם מתפקידם? על כך משיב רבי מאיר שמחה הכהן זצ”ל בפירושו “משך חכמה”: משום שבבכורות נאמר “לי יהיו” וכיון שהקטירו לעגל וכחשו ואמרו כי אין ד’, לכן אינם שלי”.

הבכורות נדחו בשל שכחשו ב”אני ה'” והלויים שלא עבדו לעגל, ונותרו דבקים בה’ זכו שיאמר בהם “והיו לי הלויים”.

זה הסבר יפה, אמר איציק, אבל איך זה קשור ליאיר? איך זה קשור לשאלות ששאלתי אותך. איפה פה החוק הרוחני שדיברת עליו?

את החוק הרוחני מציג רבנו אשר ע”ה, השבתי.

בפירושו לתורה, רבנו אשר אינו מסתפק בהסברו של רש”י.

נכון. הלויים לא עבדו לעגל, אך האם בשל הימנעותם מעבודה זרה נבחרו? וכי גדולה היא לאדם ששמע באוזניו “אנכי ה'” ו”לא יהיה”, שאינו משתחווה למעשי ידי אדם?

וכך מבאר הרא”ש: “אך את מטה לוי לא תפקוד… לפי שהם לגיון שלו, שנאמר ו”היו לי הלווים”. וכל מי שמקריב עצמו מעט מקרבין לו הרבה. הן קרבו, כשאמר להם משה “מי לה’ אלי”, לפיכך הקריבם הקדוש ברוך הוא הרבה, ואומר הקב”ה – איני מאמין קדושת ביתי כי אם להם”.

זהו החוק הרוחני אותו ציינתי, איציק.

על פי חוק הזה, הלווים לא נבחרו רק בגלל שלא עבדו לעגל כשאר ישראל, אלא בגלל נכונותם למסור את נפשם למען כבוד השם. בגלל שכשמשה זעק “מי להשם אלי” נאמר “ויקרבו אליו כל בני לוי”. הם לא נבחרו בגלל ההימנעות אלא בגלל ההתקרבות. ולפי החוק הרוחני, מי שמוסר את נפשו ומקרב את עצמו להקב”ה, הקב”ה מקרב אותו אליו הרבה יותר.

עכשיו אתה מבין איך זה קשור ליאיר?

לאורך כל המסע יאיר היה עסוק בלברוח מהקב”ה, אך כשהוא החליט למרות הכלל להכנס למקווה, עבורו מדובר במעשה של מסירות נפש משום שהוא מתנגש עם כל מה שהוא מאמין בו. התקרבות זו, גם אם לנו היא נראית קטנה וחסרת חשיבות, אצל הקב”ה היא גדולה וחביבה, ומשום שמסר נפשו כדי להתקרב לה’, ומשום שלפי “חוק ההתקרבות” מי שמקרב עצמו אפילו במעט אך במסירות נפש, הקב”ה מקרבו אליו, הלויים זכו לעמוד לפני ה’ ויאיר זכה להתעוררות הגדולה ששלחו לו מן השמיים.

בחירת הלוויים נכתבה בתורה, כדי ללמד לדורות, שהקב”ה אינו נותר חייב לשום בריה בעולם ושהוא ממתין ומצפה לכל אחד מאתנו למסירות נפש של התקרבות, גם אם מדובר בהתקרבות קטנה, אם היא תיעשה במסירות נפש, הוא כבר יעשה את השאר.

ועוד נקודה לסיום.

זה לא סוד שבזמן האחרון אנו עדים לקיטוב חריף שמפלג את אומתנו. ומכאן שבתקופה זו סביר להניח שאנו מסתובבים עם רשימת התיוגים בעזרתה אנחנו מכניסים אנשים למשבצות.

אולי דווקא כעת, כשאנו מביטים באלו המפגינים בעד כל מה שאנחנו נגד, אולי לפני שאנו מקטלגים אותם, נראה לנגד עינינו את יאיר שמזכיר לנו שחוק זה חוק, ושמה שמבדיל בינם ובינינו אינה תהום פעורה, אלא בסך הכל רגע אחד של מסירות נפש להתקרבות לה’.

אז כדי שלא נתבייש כשליבם יימס, במקום לקטלג אותם, אולי נתפלל עליהם?

שבת שלום.