כשאריה למד בישיבה, הוא נחשב לבחור כישרוני ואיכותי, מה שאף אחד לא ידע זה שבתוך תוכו, התבשלו במשך הרבה זמן ספקות באמונה, שהולידו בו שאלות שגרמו לו להפסיק להזדהות עם הדרך שבה הוא חונך.
למה? כי רק מי שלמד בישיבה ידע לספר, שללמוד בישיבה, זה לא פשוט כמו שחושבים אלו שמעולם לא למדו בה.
באחד הימים ניגש אריה לחבר שלי – איציק, וסיפר לו שיש לו שאלות באמונה שלא נותנות לו מנוחה, ושהוא החליט לעזוב גם את הישיבה וגם את האמונה.
חשבתם פעם איך זה ללמוד שתים עשרה שעות ביום מקצוע, שאין בו לא ציונים ולא מבחנים, לא מלגות וגם לא תארים? לכן, מה שבכל זאת מחזיק בחור בישיבה זו האהבה שיש לו לתורה, הבעיה היא שכשמתחילים להתעורר ספיקות באמונה, האהבה לתורה נעלמת, ואז הכל מתהפך ונחרב.
באחד הימים ניגש אריה לחבר שלי – איציק, וסיפר לו שיש לו שאלות באמונה שלא נותנות לו מנוחה, ושהוא החליט לעזוב גם את הישיבה וגם את האמונה.
הייתי אצל כמה רבנים, סיפר לו אריה. לא סתם רבנים, הייתי אצל הכי טובים. כאלה שנחשבים מומחים לשאלות שאני שואל, אבל אף אחד לא באמת ענה לי תשובות מספקות, ולכן החלטתי לעזוב.
אני פונה אליך, אמר לו אריה, כי אני יודע שאתה בן בית אצל רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל, ואני רוצה שתיקח אותי אליו.
למה? כי לפני שאני שורף גשרים ושובר את הכלים, אני רוצה לעשות ניסיון אחרון. אני לא רוצה לעזוב ואחר כך להתחרט. לכן אני רוצה להיפגש איתו. הרי הרב הוא מגדולי הדור ואם גם הוא לא יענה לי, אדע שעשיתי הכל.
כשאיציק סיפר על כך לרב אויערבך זצ”ל, הוא ניסה להתחמק, בטענה שהוא לא מומחה בלהשיב על שאלות באמונה, אבל אחרי שאיציק הסביר שזו ההזדמנות האחרונה, הרב הסכים אבל בתנאי אחד. בפגישה, אמר לו הרב, רק אני אדבר והוא יקשיב.
איציק חזר לישיבה, וסיפר לאריה שהרב הסכים לפגוש אותו. אבל הרב, כך אמר לו איציק, הוא אדם מבוגר, ולכן קודם כל תן לו לדבר ואחר כך נראה.
כשהם נכנסו, הרב קיבל אותם במאור פנים והושיב את אריה לידו, אלא שבמקום לדבר על ענייני אמונה, הוא לקח ביד שלו את היד של אריה ליטף אותה כמו אבא שמלטף את היד של הבן שלו, ואז התחיל הקסם.
אתה בטח יודע, אמר לו הרב, שהרבנית נפטרה לפני חודשיים. נכון? אז דע לך שמאז כל החיים שלי השתנו. בלי הרבנית, החיים לא אותם חיים, והבית לא אותו בית. הכל ריק אצלי. חמישים שנה היינו ביחד, ופתאום היא נעלמה.
ולא שהיא היתה חולה או משהו. המשיך הרב לשתף את אריה ברגשות הכמוסים שלו. היא היתה בריאה לגמרי. ואתה יודע מה? אפילו להפירד ממנה לא הספקתי. אתה יודע מה זה לא להיפרד ממישהו שאתה אוהב חמישים שנה?
בסך הכל הלכתי למקווה לפני שבת. לא ידעתי שזה מה שיקרה. השארתי מאחורי אישה בריאה לגמרי, וכשחזרתי הודיעו לי שהיא בבית חולים, ובשבת היא נפטרה. אתה ידוע כמה זה קשה?
דע לך אריה היקר. גם אני לא מבין את משפטיו של הקב”ה.
הייתי שבור לגמרי. לא הלכתי לישיבה. נשארתי בבית אפוף צער ויגון, ולא הייתי מסוגל להמשיך את החיים. והשאלות? הן ניקרו במוחי ולא נתנו לי מנוחה.
למה היא נפטרה ככה פתאום? למה לא הספקתי להיפרד ממנה? אבל בסופו של דבר, חזרתי ללמד בישיבה. זה אמנם היה קשה מאוד. אבל המשכתי.
הגעתם אלי כשאני באמצע סעודת מלווה מלכה. אתה בחור צעיר אריה ולכן לא תבין. יש לך מושג מה זה, לשבת ליד שולחן שבת לבד אחרי שחמישים שנה של ביחד? זו בדידות נוראה שאי אפשר לתאר. הגעגועים קשים מנשוא והלב פשוט מתפוצץ מצער. אבל למרות שמאוד קשה לי אריה. למרות זאת המשכתי.
הרב סיים ואיציק טפח על הכתף של אריה כדי לרמוז שהפגישה הסתיימה, אבל הוא לא הרגיש.
הוא ישב מוקסם. פתאום הוא גילה שמאחורי גדול הדור מסתתר אדם בעל רגשות עמוקים, שכמו כולם, גם הוא חווה רגשות של אהבה צער וכאב ואפילו שאלות. הוא אמנם לא הבין מדוע הרב הזקן משתף בחור ישיבה צעיר ברגשות הכמוסים ביותר שלו, אבל הוא הרגיש שהאיש שיושב מולו אוהב אותו אהבה גדולה, כי רק את מי שמעריכים ואוהבים משתפים ברגשות כמוסים.
בדרך לישיבה, לא דיברנו, סיפר לי איציק. ראיתי שאריה מכונס בתוך עצמו ולא רציתי להפריע. מאוד חששתי שהוא יעזוב את הישיבה. הרי בסופו של דבר הרב לא ענה לו אפילו על שאלה אחת.
אלא שאז אריה פנה אלי בחיוך.
אתה יודע, איציק? אני לא יודע להסביר למה, אבל אני לא עוזב. אני לא מבין למה הרב שיתף אותי ברגשות שלו, ואני גם לא מבין איך זה קשור לשאלות שהיו לי, אבל בשורה התחתונה נעלמו לי השאלות ואני נשאר בישיבה.
כשהרב דיבר, הבחנתי שמצד אחד הוא כואב מאוד, אבל מצד שני הוא מכיל ומקבל. ראיתי איך הוא מתפייס עם הקב”ה. למדתי ממנו ששלום לא עושים רק עם אנשים אחרים, אלא גם עם הקב”ה, גם אם לא תמיד מבינים אותו.
היום במבט לאחור, אמר לי איציק. אני יכול לומר לך בלי לחשוף יותר מידי פרטים, שבזכות הפגישה הזאת, עולם התורה הרוויח את אחד האנשים היותר מוכשרים ביותר בדור שלנו.
אלא שלמרות שהסיפור אמיתי ויפה, הוא לא כל כך ברור. שאלתם את עצמכם, איפה ההיגיון בסיפור? מגיע בחור לרב עם שאלות קשות, ויוצא ממנו מפוייס למרות שהוא לא ענה לו אפילו על שאלה אחת? איך זה קורה? למה אנחנו, צריכים להתאמץ כל כך הרבה כדי לענות על שאלות, כשהרב אוירבעך מצליח לפרק לאריה את השאלות בלי שישאל אפילו שאלה אחת?
והתשובה פשוטה. בזכות מידת השלום. וזה כתוב בפרשת השבוע.
בפרשת השבוע הקב”ה מעניק לאהרן ולבניו את הכח לברך, שנאמר: “כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך השם וישמרך. יאר ה’ פניו אליך ויחונך. ישא השם פניו אליך וישם לך שלום”.
שאלתם את עצמכם, מה זה “וישם לך שלום”? מילא “יברכך השם וישמרך”. אבל “וישם לך שלום”?
על כך משיב הנצי”ב בפירושו לתורה וכך הוא כותב: “וישם לך שלום. אחר כל הברכות. מברכים בכלי המחזיק אותם. שבלי שלום אין נחת בשום ברכה”.
ברכות זה שפע ושפע זה טוב, כותב הנצי”ב, אבל אם אין כלי שיכול להכיל אותם, אין שום ערך לשפע. לכן נאמר בסוף כל הברכות וישם לך שלום, כי השלום הוא הבסיס לכל הברכות.
למה? כי שלום זה להכיל. שלום זה לתת מקום למי שהרצונות שלו שונים משלי. שלום זה לתת רשות לכל מי שהוא לא אני להיות קיים למרות שהרצונות שלו הפוכים משלי.
גם בין אדם לחברו. גם בין איש לאשתו. אבל לא פחות חשוב מכך, בין אדם לקב”ה.
לכן דווקא הכהנים נתברכו בשלום. למה? כי הכהנים הם מצד אחד מורמים מעם, אבל מצד שני כל קיומם מתאפשר בזכות אלו שתחתיהם. כי מצד אחד הם חשובים, אבל מצד שני זה רק בגלל שהם נותנים מקום לכל ישראל, שהרי אם לא יתנו להם מקום, גם כהנים הם לא יהיו. לכן דווקא הם נתברכו בשלום, ולכן דווקא הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל הצליח לעשות שלום בין אריה להקב”ה בלי לשמוע את השאלות שלו, בניגוד למומחים האחרים שנכשלו.
למה? כי מי שחי בשלום עם הקב”ה גם כשהוא לא מבין אותו, זה רק מפני שהוא יודע עד כמה הקב”ה אוהב שלום. ורק מי שאוהב שלום, רודף שלום. ומי שרודף שלום, גם אוהב את הבריות. ורק מי שאוהב את הבריות, יכול לקרב אותם לתורה, גם בלי לשמוע את השאלות שלהם.
