בשנת 1940, לאחר פלישת הצבא הגרמני לצרפת, בהיותו בן 14, ביקש הנער אהרון הלוי לוסטיגר להודות למשפחה הקתולית שהסתירה אותו, ו… התנצר.
בשנת 1954, כשסיים את לימודי הכמורה, מונה אהרון – ז’אן-מארי לוסטיז’ה, בשמו החדש – לכומר האוניברסיטאי של פריז, ב-1979 מונה לבישוף, וב-1981 מינה אותו האפיפיור לארכיבישוף של פריז ולקרדינל.
באחד ממסעותיו, הציג לקוח ותיק לאבא ספר שניתן במתנה מאת כומר המחוז לרגל בר-מצווה של בנו…
בהלווייתו שנערכה ב-2007 הוקרא על קברו פרק תהילים בעברית, ואת הקדיש אמר בן-דודו היהודי. אך לא היתה זו הפעם הראשונה שלוסטיז’ה נאלץ להתמודד עם נטישתו את דת אבותיו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה שב יהודי בשם מוריס ויינמן לצרפת, והחל לעבוד לפרנסתו כסוכן ביטוח נודד. וכך סיפר לי בנו נפתלי:
באחד ממסעותיו, הציג לקוח ותיק לאבא ספר שניתן במתנה מאת כומר המחוז לרגל בר-מצווה של בנו, וכך נכתב בהקדשה: “לחתן בר המצווה היקר. אני מאחל לך שתזכה לחיות בעולם שבו אף-פעם לא תאלץ להפנות גב. לא לעמך ולא למורשתך. על החתום, ז’אן-מארי לוסטיז’ה. אהרון לוסטיגר”.
סיפור נוסף התרחש במקביל בארץ ישראל.
בישיבת ‘חברון’ בירושלים למד בחור ברוך כשרונות, שכל מכריו שיבחוהו על גאונותו והתמדתו בתורה והועידוהו לגדולות. היחיד שלא התרשם מלימודו היה אביו. באותם ימים היה מצבה הכלכלי של המשפחה דחוק, והאב ששאף להעניק לבנו חיים טובים יותר העדיף שישקיע את כישרונותיו הרבים בלימודים אקדמיים.
כיון שלא היתה לבנו ההשכלה הנדרשת, פנה האב לאחד מחבריו, משורר מוכר מאוד שחבש בצעירותו את ספסלי הישיבה, וביקש שישתמש בקשריו ובמעמדו כדי לסייע לבנו להתקבל לאוניברסיטה. המשורר השיב בחיוב ואמר: “השכלה היא חשובה. אשתדל לסייע לך. אך במה עוסק בנך כעת, לאחר שעזב את הישיבה?”
“הוא עדיין לא עזב”, תיקן האב.
“ומה הוא עושה שם?” שאל המשורר.
“מה שעושים בישיבות…”, ענה האב, “איני צריך לספר לך. הוא לומד גמרא”.
“ואתה פונה אלי כדי שאסייע לך להוציא בחור שלומד גמרא מהישיבה ולהכניס אותו לאוניברסיטה?!”, נזף בו המשורר, “וכן לא ייעשה! יש צורך בסיבה טובה ומוצדקת כדי להוציא בחור מישיבה, ולימודים באוניברסיטה אינם מצדיקים זאת”.
“ופרנסה מה תהא עליה?”, שאל האב באכזבה.
“את בעיית הפרנסה נוכל לפתור בדרך שונה”, אמר המשורר, “ואסייע לך בכך. יש לי מכר, תעשיין עשיר, המחפש מורה פרטי לבנו, וודאי גם ישלם על כך בעין יפה. בנך ילמד אותו וכך יוכל להתפרנס. בכל מקרה – ישיבה לא עוזבים, ודאי לא בעבור לימודים אקדמיים”.
האם יש מכנה משותף בין הסיפורים? מסתבר שכן.
שני הנערים הפנו עורף לחינוכם. הראשון עזב את עמו מתוך מצוקה גדולה, והשני נטש את ערכי בית אביו בהעדיפו את לימוד התורה על-פני לימודים אקדמיים.
מכנה משותף נוסף בין שני הסיפורים מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת ואתחנן מלמד משה רבנו את בני ישראל על עתידם ומגלה כי הם עתידים לגלות מארצם, שנאמר:
“כִּי־תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה’־אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ… וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר… וַעֲבַדְתֶּם־שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן”. (דברים ד, כה-כז)
לאחר הבשורה המרה, מבשר משה לבני ישראל את בשורת הנחמה והגאולה, שנאמר:
“בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד־ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ”. (שם, ל-לא)
וכאן מתעוררת שאלה: גילוי זה על הגלות העתידה נועד לשמש כאזהרה לבני ישראל לבל יחטאו. אך לשם מה מגלה להם משה כי ה’ אל רחום וחנון? האם אין בידיעה זו כדי להביא לכך שיתירו לעצמם להמשיך לחטוא בידיעה שהקב”ה ירחם ויסלח? לשם מה הוא מזכיר זאת?
למעננו!
בדבריו אלה מגלה משה שתי ידיעות בקשר לעתיד:
א) ערב הגאולה עתידים בני ישראל להתכחש למסורת אבותיהם.
ב) שיבתם לחיק אמונתם תתרחש בזכות מי שנותרו דבקים בה.
משה חושף את מידת הרחמים והסליחות של ה’ כדי שהנותרים נאמנים לדרך ה’ יידעו כיצד להתייחס למי שעזבוה. כדי להודיע שגם בהם חפץ הקב”ה, ועדיין הם בניו אהוביו ועל כן יש לדון אותם לכף זכות, שכן למרות הכל בפנימיותם רוחשת אש האמונה, גם אם לעתים היא חבויה תחת קליפות רבות וגם אם נראה שכבתה לגמרי.
בפרשת “כי תוליד בנים” הנקראת בתשעה באב מוזכרים רחמיו של הקב”ה, לבל נתייאש מאף יהודי בידיעה שהקב”ה אוהבו כבנו-יחידו גם בכעסו, ונדע בוודאות גמורה שסופו לעשות תשובה. אהבת ה’ אותו היא נצחית, והכעס עליו זמני. הקריאה מלמדת שהקב”ה אוהב אפילו את מי שהפנו עורף לו ולתורתו ואף עבדו עבודה זרה – משום שעמוק בלבם, היהודי המומר אהרן הלוי לוסטיגר והמשורר ששנה ופירש מכירים את בוראם.
ראוי ללמד עליהם זכות, משום שבאחרית הימים, לעת הגאולה, כשיחבק הקב”ה את בניו, נוכל להשתבח בכך שלא נכשלנו בשנאתם, ולימדנו עליהם זכות בידיעה שאהובים הם לפני המקום.
