לאחרונה הוזמנתי להשתתף בדיון שכותרתו או ביחד ננצח או שנפסיד, בו עסקנו בקיטוב החברתי בישראל ובדרכים לאחות אותו.
סביב השולחן ישבו אנשים שייצגו את הפסיפס החברתי בישראל. ימניים יותר וימניים פחות. דתיים יותר ופחות ושמאלנים יותר מפחות.
כיהודים חוש הצדק טבוע בדי אן איי שלנו לא פחות מאשר בעמים אחרים ואולי אף יותר. לא נוכל לחסל אותו וגם אסור לנו.
מה שהיה מעניין במפגש הזה היא העובדה כי למרות הבדלי הדעות, התברר שכולם מסכימים כי הקיטוב והפילוג שאוכלים בנו מבפנים מסוכנים למדינת ישראל לא פחות מהאיומים החיצוניים, ושאיחוי הקרע היא משימה לאומית וקיומית.
במהלך הדיון, הציג כל אחד בתורו את הפתרון לבעיה לאור משנתו הערכית והפוליטית.
היו שטענו שאם רק ביבי ילך הכל יסתדר והמשיח יבוא, והיו שטענו שרק אם ביבי יישאר יבוא לציון גואל. היו שטענו בוודאות שאם רק תופרד הדת מהמדינה ו/או שהחרדים יתגייסו לצבא תיעלם השנאה, והיו אוהבי שלום שאמרו שכל התשובות נכונות, למעט זו לפיה ביבי הוא המשיח. כי אם זה באמת הוא הם מעדיפים שלא יבוא.
ואז כולם צחקו. לפתע התברר שלמרות חילוקי הדעות, בשני דברים כולם מסכימים. כולם הסכימו שיש לעשות הכול כדי לאחות את הקרע, וכולם הסכימו שאם כולנו נאמץ את הערכים בהם הם מאמינים הקרע יתאחה והכל יסתדר.
נו.. פנה אלי המנחה. ומה אתה אומר? לך אין דעה?
דווקא יש לי, עניתי. המתנתי עד עתה רק כדי שיתברר מה שהתברר.
ומה התברר? שאל אותי המנחה.
התברר שכל אחד מאתנו מאמין שהאחדות לה אנו מייחלים תתרחש רק אם כולם יסכימו עם הדעה שלו.
כמו כולם, גם אני שותף לרצון הכנה שהכל יסתדר. וכמו כל הדוברים שדברו לפני, גם אני מאמין שאם כולם יחזיקו בערכים בהם אני מאמין הכל יסתדר. אלא שאם זהו הפתרון, הכותרת של הדיון שבו אנו משתתפים אינה מדויקת.
כשאני מסכים לאחדות בתנאי שכולם יסכימו לדעותיי. זו גם לא אחדות וגם אין בה צורך. אחדות צריך ליצור בין שונים. בין דומים יש אחדות. אין צורך להמציא אותה. כל עוד שרק אחידות הדעות תוביל לאחדות חברתית, לא באמת פתרנו את הבעיה, שכן בו ברגע שהדעות שוב יתנגשו ישוב הקיטוב להכות בנו.
כדי לברוא אחדות אמיתית עלינו לחפש את הסיבה למחשבה כי רק אם כולם יסכימו אתנו תהיה אחדות. לחפש את המניע הגורם לכך שאנו מתנגדים לכל מי שמחזיק בדעה שונה משלנו.
ומה לדעתך הסיבה לכך, שאל אותי המנחה?
חוש הצדק המפותח שלנו, עניתי.
חוש צדק הוא חוש חיובי משום שהוא דורש מן האדם להתעלות על רצונותיו ולהכפיף אותם לערכיו, אך יש בו גם צד שלילי. הוא יכול לגרום לנו, בשם הצדק כמובן, לדרוש מכולם להחזיק בערכים הצודקים שלנו. וכשזה קורה, נוצר קיטוב משום שאנו לא מוכנים להכיל את אלו שחושבים אחרת מהערכים הצודקים לנו.
כדי שתיווצר אחדות בין בעלי חוש צדק עם ערכים שונים, יש להשתמש בחוש הצדק עצמו. יש לחפש ערך משותף לבעלי הדעות השונות שבשם חוש הצדק ראוי להעדיף אותו על פני הערכים המפרידים בהם הם מחזיקים. וכשזה יקרה תהיה אחדות למרות הדעות השונות.
נו… שאל אותי המנחה. ואתה מכיר ערך כזה? האנשים שיושבים כאן סביב השולחן הרי מחזיקים בדעות כל כך שונות. האם ישנו ערך כלשהו שכולנו נסכים שהוא חשוב ומאחד יותר מהערכים שמפרידים בינינו?
בהחלט, עניתי.
כיהודים חוש הצדק טבוע בדי אן איי שלנו לא פחות מאשר בעמים אחרים ואולי אף יותר. לא נוכל לחסל אותו וגם אסור לנו. חוש צדק הוא הבסיס לפיתוח ערכים ומידות הטובות הנדרשים לקיומה של חברה מתוקנת. חברה שבניה אינם מבקשים צדק לא זקוקה לאויבים מבחוץ. היא תחרב מעצמה.
אלא שלמרות החיוביות שיש בו, יש בחוש הצדק המפותח גם צד שלילי ומזיק. לפחות מבחינה חברתית. חוש הצדק, הוא זה שגורם לנו לעמוד על שלנו. הוא זה שמסתתר מאחורי התחושה שרק אנו צודקים, ושרק הערכים שלנו נכונים. ובעיקר הוא זה שיצר את המצב לו היינו עדים במהלך הדיון. הוא זה שגורם לנו לחוש שכל מי שלא חושב כמונו הוא סכנה למדינה ולעם היהודי, ושכל מי שחולק עלינו מחזק את האויב.
חוש הצדק הוא חרב פיפיות. מצד אחד הוא בונה את החברה והופך אותה לצודקת וערכית יותר. אך מצד שני הוא מפלג את החברה מבפנים ומאיים על המשך קיומה.
זה אולי נשמע מוזר אך חוש צדק יכול גם להחריב חברה וגם לבנות אותה.
אם אנו חפצים לשמר את חוש הצדק ולעקר מתוכן את הצד השלילי שבו, עלינו לצרף לו ערך נוסף.
ואיך נקרא הערך הסודי הזה? שאלו כולם
ענווה. קוראים לו ענווה.
המשתתפים לא הסכימו.
מה הקשר? שאל אותי האיש שישב לידי. ענווה היא ללא ספק מידה טובה אך כיצד היא קשורה לצדק?
פשוט מאוד, עניתי לו. כדי להבין את זה עלינו להגדיר את הענווה.
ענווה אינה שפלות. עניו אינו זה שאינו מכיר בערך עצמו. העניו ניחן בדימוי עצמי גבוה מאוד בדיוק כמו הגאוותן. כמו הגאוותן גם העניו יידע למנות בפנינו את כל המעלות והכישרונות בהם הוא ניחן. אלא שבעוד הגאוותן דורש מאתנו להכיר במעלות שבו ולהוקיר אותו על שניחן בהן, העניו אינו סבור כך.
ההבדל בין גאוותן לענוותן הוא שבעוד הגאוותן מאמין שהוא הבעלים על הכשרונות שלו, העניו מאמין שהם רק הופקדו בידיו לשמירה.
האם פקיד בנק רשאי להתגאות בפני חבריו על שהופקדו בידיו מליוני שקלים? הם לא שלו. הם אמנם בידיו, אך הם אינם שייכים לו, ואין זה ראוי וגם לא צודק שאדם יתגאה במה שאינו שלו.
זו הגדרה יפה, אמר המנחה. אך כיצד הענווה קשורה לפילוג? איך היא אמורה לסייע לנו לעדן את חוש הצדק המפותח שלנו.
פשוט מאוד.
חוש הצדק שלנו הוא שגורם לנו להילחם עבור הערכים שאנו מאמינים בהם. אנו עושים להם נפשות משום שאנו מאמינים שאם העולם יתנהל על פי הערכים הצודקים שבהם אנו מאמינים, הוא יהיה טוב יותר וצודק יותר.
ומה רע בכך? שאלו המשתתפים.
בכך אין רע, עניתי. אך כשחוש הצדק פוגש את הגאווה, היא גורמת לאיש הצדק לדרוש מכולם להסכים שהצדק רק אתו, וליישר קו עם הערכים הצודקים שלו. לא משום שהם צודקים, אלא משום ש”הוא” חושב שהם צודקים. משום שרק הוא צודק. משום שהוא גאוותן.
לעומת זאת, כשחוש הצדק פוגש את הענווה, מצד אחד, חוש הצדק גורם לו להילחם למען הערכים הצודקים שבהם הוא מאמין, בדיוק כמו הגאוותן, אך מצד שני, הענווה מאפשרת לו להכיר בעובדה, שמותר לאנשים לחשוב אחרת ממנו, גם אם הם טועים, וגם אם הם מאמינים שהצדק שלו אינו הצדק היחיד.
בעוד איש הצדק והגאווה מתפלל שיתמו חוטאים מן הארץ, איש הצדק והענווה מתפלל יתמו חטאים.
אין מי שזקוק לענווה יותר מאיש הצדק.
מי שהצדק אינו בוער כאש בעצמותיו, גם אם יהיה גאוותן, אין בכך כדי לפגוע במרקם החברתי. הגאוותן בסך הכל רוצה כבוד. שיכירו בערכו ובחשיבותו. לא מעניינים אותו ערכים וגם לא צדק. הוא לא מבקש לכפות על כולם שהצדק אתו ולכן אין סכנה שיפלג את החברה.
לעומת זאת, מי שחוש הצדק בוער בו, אם לא תהיה בו ענווה, בגלל הצדק שבו הוא יעשה לו נפשות, ובגלל הגאווה שבו, הוא ידרוש מכולם להסכים שרק הוא צודק, ובכך, במקום צדק יגרום חורבן, פילוג וקיטוב, שפוקדים את החברה שלנו.
לא חסרה לנו אחדות, אמרתי למשתתפים, חסרה לנו ענווה. אם תהיה ענווה, גם אם תהיינה מחלוקות, אך הן לא יגרמו לפילוג וגם לא קיטוב.
אנחנו זקוקים לכיפת ברזל של ענווה. זה מה שאנו זקוקים לו.
האם היתה מחלוקת מפורסמת יותר מזו של בית שמאי ובית הלל? לא. האם ניסו בית הלל להוכיח לבית שמאי כי הצדק איתם? כן. האם המחלוקת גרמה לפילוג העם היהודי? לא. משום שבית הלל ענוותנים היו. וכשיש ענווה אפשר לחיות עם העובדה שישנם כאלה שאינם מסכימים איתי.
ומדוע אין ענווה? שאל המנחה. אם היא מידה כל כך חיובית ונחוצה, ואם היא התרופה לקיטוב המסוכן שמאיים עלינו, מדוע אין לה קונים?
משום שאנו טועים בה, עניתי. משום שאין לה שיווק נכון.
ענווה אינה אפסות. ענווה היא הכרה בעובדה שמה שיש לי אינו שלי אלא ניתן לי בהשאלה. כפיקדון מאת השם יתברך.
כדי שתהיה ענווה האדם נדרש להכיר בקיומו של מפקיד. בקיומו של מנהיג. בקיומו של זה שהכל שלו, ושממנו קיבל את המתנות שהופקדו בידיו.
כדי לזכות לענווה נדרש האדם ליראת השם. לאמונה כי הכל מאתו. בלי זה אפשר ויהיה האדם צנוע, רגיש, בעל חמלה או רודף צדק, אך לא עניו.
חברה נטולת אמונה יכולה להיות חברה רודפת צדק אך לא ענוותנית, ולכן ככל שהיא תרדוף יותר אחר הצדק כך היא תהיה מפולגת ומסוכסכת יותר.
ויש לי גם ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת ויחי מתארת התורה את הברכות שברך יעקב את בניו.
ליהודה אמר: “יהודה אתה יודוך אחיך”. ליוסף: “בן פורת יוסף”, את נפתלי תיאר: “איילה שלוחה”, ואת בנימין “זאב יטרף”. אך כשהגיע יעקב לשמעון ולוי, דיבר אתם יעקב קשות, וכך אמר להם: “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בישראל”.
מפסוקים אלו עולה כי עם שמעון ולוי לא נהג יעקב אבינו כפי שנהג עם יתר בניו. אותם הוכיח במקום לברך. באמירתו, “כלי חמס מכורותיהם”, יעקב מזכיר להם את מעשה שכם ואת מכירת יוסף, ובאומרו “ארור אפם” הוא מקלל את כעסם וקנאתם, ואז במקום לברך הוא מאחל להם פיזור ונדודים שנאמר: “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”.
וכאן עולות כמה שאלות.
האם יעקב אבינו שקרב את יוסף על פני אחיו עושה זאת שוב? את כולם הוא מברך ואותם לא? כך מבקש אבא להיפרד מבניו? אם יוסף מחל להם על מכירתו, שיעקב לא ימחל? מדוע הוא בוחר לדבר איתם קשות דווקא במעמד הפרידה?
והתשובה פשוטה.
לפני מותו ביקש יעקב לברך את בניו, ואכן כך עשה. אלא שברכתו לכל שבט ושבט אינה מסתכמת באיחולים. במעמד הפרידה מבניו מבקש יעקב לאפיין את תכונתו הייחודית של כל אחד מבניו, וללמד אותם כיצד עליהם להשתמש בתכונה זו שההשגחה הפקידה בידיהם. כיצד להפוך אותה לחיובית.
כשעסק ביהודה, ציין את האחריות המאפיינת אותו וייחד אותו למלכות, וכך גם את שאר השבטים, ובדיוק כך גם נהג בשמעון ולוי. הוא לא קילל אותם. הוא ברך. הוא לימד אותם כיצד להשתמש נכון באפם ובכעסם.
התכונה המאפיינת את שמעון ובעיקר את לוי, לימד אותם יעקב, היא “אפם”. היא הלוחמנות. היא הקנאה לאמת המאפיינת כל כך את בעלי הצדק.
הוא מזכיר להם כי בשל חוש הצדק בהם הם מתאפיינים הם הרגו את שכם בשם ערך האחווה על שפגע באחותם, אך בשם אותו חוש צדק, הם גם התכחשו לאחווה ומכרו את יוסף. במעמד הפרידה הוא מבקש ללמד אותם כיצד ניתן להפוך את חוש הצדק שבהם לחיובי. לכן בגלל אפם מאחל להם יעקב: “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. כדי להפוך את אפם משלילי לחיובי. מכזה שגורם למלחמת אחים לכזה שמאחד אחים.
במעמד הפרידה מלמד יעקב את שמעון ולוי שכדי שחוש הצדק יהיה חיובי עליו להיות כפוף לענווה. ומשום שהענווה יכולה לשכון רק בלבו של המאמין כי כל כישוריו מאת השם באו לו, לכן הוא מברך אותם בברכת “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”.
הוא מברך אותם משום שחוש הצדק זקוק לענווה, וענווה לאמונה, ואמונה זקוקה לתורה ולמצוות המזכירים לאיש הצדק בכל פעולותיו שאין הוא בעל הבית. שיש גבוה מעל גבוה. שיש מישהו מעליו שהרצונות שלו נדרשים להיות כפופים לרצונו.
הוא מברך אותם “אחלקם ביעקב” כדי שיזכו לענווה, שכן מי שאין לו בית משלו וגם לא רכוש משלו כלוויים, קל לו להיות עניו. לכן ברך יעקב דווקא את שמעון ולוי בעלי הצדק בשתי הברכות. אחת שיהיו מפיצי התורה בעם ישראל, והשנייה, שלא תהיה להם נחלה משלהם. שלא תהיה להם נחלה כדי שלא ירום לבבם, ושיהיו הם מורי התורה כדי שתהיה בהם היראה הנדרשת לענווה. וכשזה יקרה אפם הארור יהפוך לברוך שאין ברוך ממנו.
בברכתו מלמד אותם יעקב כי הקנאה לאמת ולצדק היא תכונת אופי שיכולה לפלג עם ויכולה לאחד אותו. היא יכולה להיות שלילית ולגרום לאחים לומר על אחיהם “ועתה לכו ונהרגהו”, והיא יכולה להיות חיובית ולגרום להם להודות “אבל אשמים אנחנו”.
מה שיקבע למה יגרום חוש הצדק היא השאלה האם הם מקנאים לאמת ולצדק בשם הגאווה, או האם הם עושים זאת בכפוף לענווה.
בברכתו לבניו מלמד אותם יעקב אבינו כי כשהצדק פוגש את הענווה הוא בונה את האומה, וכשהוא פוגש את הגאווה הוא מחריב אותה.
מה שאנו זקוקים לו כדי לאחד את האומה, אינה אחידות הדעות. כדי להיאבק על הדעות שלנו בלי לפלג את העם, אנו זקוקים לענווה. אך בכדי שנוכל להיות ענוותנים עלינו לחפש מישהו כדי שנוכל ליחס לו את מה שיש לנו, ולשם כך עלינו להגיע להקב”ה שממנו אנו מנסים לפעמים לברוח.
אם החוצפה והגאווה יעכבו את הגאולה, כנראה שהענווה תזרז אותה, ואת זה מוכיח בעליל הדור שלנו.
האם השתתפתם לאחרונה בקורסים שעוסקים בפיתוח האישיות? האם שאלתם את עצמכם מה מלמדים שם? ובכן, על פי אלו שטוענים שהם יכולים לעזור לנו לפתח אישיותינו, כדי להתפתח, עלינו להיות דעתנים. להציב חזון. לא להתבייש להציב לעצמנו יעדים חומריים, ובעיקר לעמוד על שלנו. לדעת להגיד לא. לפרסם את עצמנו, ולהחצין את ההצלחה שלנו. ומה בקשר לענווה? כנראה שתכונה זו אינה כלולה בהתפתחות האישית. אולי לכך התכוונו חז”ל כשאמרו על הדור שלנו “חוצפא ישגא”?
אם תרשו לי, אמרתי למשתתפים, אשמח להציג לכם קווים לדמותה של התפתחות אישית שונה לגמרי מזו המוצגת כיום.
השבוע הלכה לעולמה הרבנית דבורה ברגמן ע”ה בתו של ראש ישיבת פוניבז’ הרב שך זצ”ל.
במהלך ההספד הקצר שספד לה בעלה ראש ישיבת פוניבז’, הוא סיכם את תשעים ושבע שנות חייה במשפט אחד קצר, וכך אמר: “היא חיה למען אחרים ולא ביקשה דבר לעצמה”.
לא מוזר? זהו? זה הכל? כך מסכם בעל שחי לצד אשתו יותר משישים שנה את חיי רעייתו? ומה באשר לדעתנות? להחצנת ההצלחה? לעמוד על שלנו? לשאוף להצלחה אישית?
מסתבר שעל פי ראש הישיבה, תכלית ההתפתחות האישית היא מידת הענווה שפסגתה היא הבחירה המושכלת לחיות למען. לא מתוך שפלות. לא מתוך מחסור בערך עצמי. מתוך בחירה.
כל שנותר לנו הוא להגדיר מהי התפתחות אישית, ולפי ההגדרה נדע אם יש סיכוי לאיחוי הקרע בעם או לא.
