כשעולם התשובה היה בתחילת דרכו, היה שמואל מהראשונים שהקריבו מזמנם כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמיים.
הייתי אז ילד, וילדיו של שמואל היו חבריי. הוא היה אבא למופת, תלמיד חכם, כישרוני, בעל מידות ובעיקר נעים הליכות, אלא שבנסיבות החיים, שמואל ומשפחתו נעלמו מחיינו.
לא פגשתי אותו כבר עשרים שנה, עניתי, ואני גם לא בעניין של לנחם, כי שימי לא מת.
אחרי יותר מעשרים שנה, נפגשנו שוב במשרדי “ערכים” בירושלים. לא הכרתי אותו. שערותיו הלבנות והקמטים שחרטו השנים בפניו, שינו את מראהו, אך מנגינת ה”ערב טוב”, והחיוך הכובש הסגירו אותו מיד.
אחרי כמה מילות נימוס, שמואל סיפר שגמלה בלבו ההחלטה לשוב ולתרום מכוחו לעולם התשובה.
כששאלתי מה קרה, שמואל נאנח וסיפר לי את סיפורו.
כשעולם התשובה עלה על דרך המלך והפך לתופעה רחבה, החלטתי לשוב ללימוד התורה. תמיד היה לי קשה לסגור את הגמרא ולצאת לפעילות. לימוד התורה היה אהבת חיי מאז ומתמיד. אך כל עוד לא היו אנשים, נדרשתי להיות איש והייתי שם, אך כשהבנתי שיש מי שעושה את העבודה טוב ממני, שבתי לבית המדרש.
את הילדים שלי הכרת היטב. היית חבר שלהם. לא החסרנו מהם מאומה. שלחנו אותם לישיבות הכי טובות, הרעפנו עליהם אהבה, למדנו יחד, שיחקנו וטיילנו יחד, בקיצור, היינו משפחה בריאה.
לכן, כשיום אחד חזר שימי מהישיבה והודיע שהוא שב אליה, היינו בשוק. כששאלנו מה קרה, שימי סיפר שזה לא התחיל אתמול, ושהיו לו הרבה שאלות, ושהוא בדק, ושבשורה התחתונה היום הוא לא מאמין, וגם לא מקיים מצוות.
בתחילה חשבנו שמדובר במשבר גיל הנעורים. לא יתכן שבחור מוצלח וכישרוני כמו שימי, יתהפך בצורה כזאת, אלא שהמצב רק הלך והחמיר. בחודשים הראשונים הוא עוד ניסה להסתיר את השינוי שחל בו כדי לא לזעזע את אחיו ואחיותיו, אך בסופו של דבר זה התפרץ כמו נחשול.
שולחן השבת שהיה הבסיס לקשר המשפחתי שלנו הפך מחוויית איכות לוויכוחים צעקניים, שהסתיימו בבכיות וצעקות, וכל מפגש בינינו הסתיים בכעס, מרמור וטריקת דלת.
הכרת את שימי. מעולם לא חשדו בו בטיפשות, אלא שאם עד אז השתמש שימי בחכמתו כדי ללמוד תורה, מאז שהפך את עורו השתמש בה כדי להכאיב לנו.
הוא לעג לאחיו ואחיותיו על תמימותם, הסית אותם נגדנו, ואט אט, הבית הרגוע שבנינו וטיפחנו במשך שנים, נהרס.
לא השלמנו על המצב. עשינו הכול. נועצנו באנשי חינוך, נפגשנו עם מומחים ורבנים, עבדנו לפי ההוראות ולא עשינו אפילו טעות אחת. קרבנו אותו כשהתרחק. הבלגנו כשפגע בנו. כבשנו כעסים. הראנו לו שאנחנו אוהבים אותו למרות הכול, אלא שהריחוק בינינו התעצם, ובשלב מסוים הרגשתי שהשקט וההכלה, לא רק שלא תורמים להרגעת הרוחות אלא מקוממים אותו יותר. שימי פשוט התחנן שנריב אתו.
מאז עברו לא מעט שנים. שימי עזב את הבית וניתק אתנו קשר, הלך לאוניברסיטה, התחתן, ועד היום הוא לא ממש בקשר. הוא גר בחו”ל עם אשתו ואפילו את ילדיו לא פגשנו יותר מפעם אחת.
אינני מאחל לאיש לחוות חוויה כזאת. רק השם יודע כמה דמעות אני ואשתי דמענו. כמה תפילות, קבלות וחשבון נפש, אלא שכלום לא עזר, והשלמנו עם המצב. הפסדנו ילד.
אלא שלמרות הכאב אותו אנחנו נושאים בלבנו, מה שהכי מכאיב זו האשמה. לא עובר עלי יום בלי השאלות: איפה טעיתי? מה לא עשיתי נכון, ואיך קרה שהמשפחה שכל כך השקעתי בה, התפרקה לי בידיים.
אני מרגיש אשם, אהרן. אני מרגיש שנכשלתי. זה מה שהכי כואב לי.
לכן הצטרפתי שוב לעולם התשובה. כדי לצבור זכויות. כדי שאולי בזכות שאני מתעסק עם הילדים של הקב”ה, הקב”ה ידאג גם לילד שלי.
לעולם לא תדע מה זה להסתובב בעולם ולהרגיש כישלון. אני מבין בחינוך, אהרן. אי אפשר לרמות אותי עם מילים. אם הילד שלי נכשל, זה כישלון שלי, וזה מה שהכי כואב לי. זו תחושה ששורפת אותי כל יום, כל היום.
כששמואל סיים, שתקתי. הרגשתי לא בנוח. הוא הרי לא חבר שלי. הוא בגיל של אבא שלי. מי אני שאלמד אותו על חינוך. אלא שהפנים העצובות והמיוסרות של האדם שתמיד ראיתי מחייך, שברו אותי. רציתי לחבק אותו ולעודד, אך התביישתי. גם כי לא מצאתי את המילים הנכונות וגם בגלל הפרשי הגיל. אך למרות הכול התגברתי.
אני לא יכול להחזיר את הבן שלך הביתה, אמרתי לשמואל. אני גם מתאר לעצמי שאתה לא מספר לי על שימי כדי שאעשה משהו בנדון, אבל דבר אחד ברור לי. אתה לא כישלון, שמואל. אתה סיפור של הצלחה. הבן שלך לא עזב את התורה בגלל טעויות שעשית, אלא למרות שלא עשית.
ומאיפה הביטחון הזה? שאל שמואל בדריכות. אתה בקשר עם שימי או שאתה רק מנסה לנחם?
לא פגשתי אותו כבר עשרים שנה, עניתי, ואני גם לא בעניין של לנחם, כי שימי לא מת.
אני בטוח בכך בגלל פרשת השבוע.
פרשת נח נפתחת בפסוקים: “אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלוקים התהלך נח: ומיד לאחר מכן: ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת:”
אלא שפסוקים אלו מעוררים שאלה.
מדוע מפרידה התורה בין המילים “אלה תולדות נח” ל”ויולד נח שלושה בנים” במילים “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח”? האם לא ראוי היה לכתוב: אלה תולדות נח שם חם ויפת ורק אחר כך נח איש צדיק?
על זה עונה רש”י שתי תשובות ענה שמואל מיידית: אחת – “הואיל והזכירו סיפר בשבחו”. ושניה, כדי ללמד “שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”.
זה נכון. עניתי. אך האם השאלה לא טובה יותר מן התשובה? האם לא ניתן לדחות את שבחו של נח עד לאחר שנדע מי היו ילדיו? וחוץ מזה, מה פשר מאמר חז”ל “עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”, וכי מעשיהם של רשעים הם לא המעשים שלהם?
והתשובה פשוטה.
בהמשך הפרשה, לאחר שיצא נח מן התיבה, מתברר שלא כל ילדיו היו צדיקים כמותו.
שם בנו אמנם היה צדיק, אך יפת מעט פחות, וחם הקטן ממש לא. לכן מדגישה התורה שנח היה צדיק עוד לפני שהיא מזכירה את שמותם. כדי שלא נטעה לחשוב שנח אשם בכך. כדי ללמדנו שלמרות שנח “איש צדיק” היה, ולמרות ש”מצא חן בעיני ה'”, בכל זאת לא כל בניו הלכו בדרכו.
ללמדנו שהצלחה בחינוך אינה תלויה בנו. שהחינוך בידי אדם ותוצאותיו בידי שמים. ועל כן כשם שאין לנו לזקוף לזכותנו את ההצלחה החינוכית, כך אל לנו לזקוף לחובתנו את כישלונו.
בקטיעת הפסוק התורה מלמדת לדורות, כי אחריותנו מסתכמת בכל התלוי בנו – מעשינו – תולדותינו, ולא בתוצאות מעשיהם של אחרים שבידי שמים הם.
הבנת שמואל? אם עשית כל שמוטל עליך ולא התרשלת בחינוכו של שימי, צדיק אתה בחינוכו, ואם בכל זאת סטה מן הדרך, איך צדקותך שבה אחור. ואם למרות זאת אתה חש כישלון אין זה אלא משום הגאווה שמפעמת בנו.
גאווה? תהה שמואל? מה הקשר לגאווה?
פשוט מאוד.
האם מותר לנו להתגאות במה שלא עשינו? האם מותר לנו להתגאות בהצלחת ילדינו? זה הרי לא תלוי בנו. ומכאן שכשם כשאנו מתגאים בחינוכם של ילדינו אנו חוטאים לאמת מתוך גאווה, כך כשאנו מתייסרים וחשים אשמים באי חינוכם, אנו חוטאים לאמת מאותה סיבה, בשני המקרים אין הדבר תלוי בנו.
התורה מפרידה בין אלה תולדות נח לויולד נח שלושה בנים. כדי ללמדנו שלמרות שנח נבחר לייסד את העולם מחדש, ושלמרות שהוא היה צדיק ותמים, ושלמרות שהוא מצא חן בעיני ה’, לא כל ילדיו הלכו בדרכו. ללמד לדורות שחוץ מהתכניות שלנו, גם להקב”ה יש תכניות. ושלא ניקח עליהם חסות בלי לבקש ממנו רשות. ושאם בחרנו להתהלך את האלוקים, ולמרות זאת ילדינו לא הלכו בדרכנו, אין לנו להאשים את עצמנו בכך.
לכן אמרתי לך שאני בטוח ששימי אינו כישלון שלך. אם נח הצדיק לא היה אשם במעשי חם, אתה תהיה?
שמואל לא ענה. נפרדנו בשתיקה. תמיד היה שקול מעמיק. כנראה שקל את דבריי אם אמת יש בהם.
אחרי יומיים כשנפגשנו שוב, שמואל אפילו לא אמר לי שלום. כשראה אותי, התקרב אלי במהירות והעניק לי חיבוק מוחץ.
אתה יודע אהרן? אמר לי אחרי שהשתחררתי. באותו ערב שדיברנו, כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי על השיחה שלנו, החלטנו לשנות כיוון. החלטנו שאנחנו לא אשמים במה שקרה.
לא תאמין מה קרה.
שעתיים לאחר מכן שימי התקשר, שזה נס כשלעצמו, והודיע ביובש שהם מגיעים לארץ לביקור ושהם יבואו לבקר.
אני לא יודע אם יש קשר בין הדברים, אבל אני מרגיש שהקב”ה חיכה שנפסיק להתגאות. שנפסיק לקחת אחריות על התכניות שלו, וכשזה קרה, שימי חזר.
שבת שלום.
