לקראת חג הפסח תש”פ התקשרתי ליהודה כדי להזמין ירקות לחג. למחייתו עוסק יהודה בירקנות, אך בשביל הנשמה הוא עוסק בפוליטיקה, שבה, לטענתו, הוא מבין לא פחות מאשר בירקות.
כשזיהה את קולי, שמח שהתקשרתי והסביר שהוא מתלבט כבר זמן רב באיזו עמדה לצדד ומבקש שאסייע לו להכריע ביניהן.
“מה שבכל זאת מסבך את העניין היא העובדה שמיד עם התפטרותו של אדלשטיין, התכנס בג”צ…
“מצד אחד אני בעד חבר-הכנסת יולי אדלשטיין”, שטח בפני יהודה את התלבטותו. “בכל זאת מדובר באסיר ציון לשעבר, איש נעים הליכות שלא עושה כותרות כל שני וחמישי. מצד שני, אי אפשר להתעלם סתם כך מבג”צ. אתה יודע, אלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו?”
“ועל מה ההתקוטטות?”, שאלתי כדי להרוויח זמן.
“אדלשטיין סירב לכנס את הכנסת כדי לבחור יושב-ראש חדש, ובכך אפשר זמן נוסף למגעים על ממשלת אחדות. אך מי שביקשו לקיים את ההצבעה עתרו לבג”צ בטענה שרצון הרוב לא מתממש, ושטובת המדינה דורשת להחליט תכף ומייד מי יהיה יושב-הראש, כדי שייכנס את הכנסת שתחוקק חוק נגד ראש-הממשלה כדי יהיה אפשר להחליף אותו, ואז כולם יהיו שמחים ומרוצים.
“בסופו של דבר, נשיאת בית-המשפט העליון הודיעה לאדלשטיין שעליו להודיע לה תוך זמן קצר מתי בכוונתו לכנס את המליאה, ואדלשטיין הסביר לה שהשעון שלו עובד לאט יותר, ושבג”צ לא מנהל את הכנסת, ושהוא מתפטר כדי שלא ייאלץ לקיים את החלטת בית-המשפט. אלא שאז כולם אמרו שאם יו”ר הפרלמנט מסרב לקיים את החלטת הרשות השופטת, סימן שהדמוקרטיה מתה ואפשר לומר עליה קדיש. מי צודק כאן?”
“שאלה טובה”, עניתי, “אלא שכדי לכבות את האש, צריך לדעת קודם כל איך היא נדלקה. מי שחתום על התערבות בג”צ בענייני הכנסת הוא לא אחר מאשר פרופ’ אהרן ברק, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון. הוא אמנם לא המציא את האקטיביזם השיפוטי, אבל כיוון שהוא חתום על המילים ‘הכל שפיט’ – השיטה הזאת נקראת על שמו.
“ברק ביסס את שיטתו על שלושה יסודות שהם שלובים זה בזה עד שאם ייפול אחד מהם – יתמוטט הבניין כולו:
א. שופט יכול לפרש את החוק גם אם הפירוש לא נכתב במפורש בחוק.
ב. ההחלטה אם אדם פעל בניגוד לחוק צריכה לעבור את מבחן הסבירות.
ג. כיוון שיש להם מזג שיפוטי קר ולא מתלהם, והם שקולים ואובייקטיבים, שופטים יודעים טוב מכולם מה סביר ומה לא, משום שבניגוד לפוליטיקאים הם אינם מערבים שיקולים אישיים וזרים בהחלטותיהם, שכן יש להם מזג שיפוטי.
“לכן כל כך קשה להחליט מי צודק במקרה זה. אם הצדק עם פרופ’ ברק, ושופטים אכן אינם מערבים שיקולים זרים בפסיקתם – צודקת נשיאת בית-המשפט, משום שאדלשטיין הוא פוליטיקאי, וככזה – הוא בעל אינטרסים והיא לא.
“מה שבכל זאת מסבך את העניין היא העובדה שמיד עם התפטרותו של אדלשטיין, התכנס בג”צ, ותוך פחות משעה קבע שיש לפעול בניגוד לתקנון הכנסת ולהכריח את היושב-ראש לכנס את המליאה כדי לבחור יו”ר חדש.
“ומכאן למדתי שני דברים:
א. שופטים – בין אם יש להם מזג שיפוטי ובין אם לא – הם בסך-הכל בני-אדם, שנעלבים וכועסים ומתנהגים ככל האדם. אלא שהם יודעים להסתיר זאת היטב רק משום שיש להם מזג שיפוטי.
ב. כיוון שכך, לא סביר ששופט פגוע יפרש את החוק טוב יותר משיעשה זאת ח”כ.
“לכן קשה להכריע מי צודק כאן, שהרי לפנינו שני תקדימים: לראשונה הימרה יו”ר הכנסת את פי הבג”צ, ולראשונה התברר שגם שופטים הם בסך-הכל בני-אדם, והאובייקטיביות מהם והלאה.
“האמת היא שאין כאן שום חידוש. כל מי שלומד תורה יודע שכדי להיות אובייקטיבי באמת, יש צורך שיופיע בחיינו בגורם חזק יותר מאשר האינטרס האישי שלנו, וגורם כזה יש רק אחד, והוא מופיע בפרשת השבוע”.
בפרשת צו מלמד הקדוש-ברוך-הוא את משה כיצד מפנים את הדשן מעל המזבח, שנאמר: “וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן” (ויקרא ו, ג).
כאן מתעוררת שאלה. כאשר מקריבים קורבן, מובן לשם מה יש ללבוש בגדים מהודרים ונקיים. אך מדוע נדרש הכהן ללבוש בגדי כהונה גם בפינוי את הדשן מהמזבח, והרי הדשן מלכלך?
על כך משיב רבנו בחיי בעזרת סיפור המופיע בגמרא (פסחים נז, א).
פעם אחת ישבו ינאי המלך ואשתו לאכול, והתווכחו איזה בשר משובח יותר, של גדי או של כבש. כדי להכריע בשאלה ציוו להביא בפניהם את הכהן הגדול יששכר איש כפר ברקאי, מתוך הערכה שהוא מורגל באכילת בשר קורבנות ולכן דעתו דעת מומחה היא.
כששמע את צדדי הויכוח, הניף הכהן את ידו בביטול וקבע: ברור שבשר כבש משובח יותר – אם גדי משובח ממנו, היה מוקרב הוא לקורבן תמיד. ואם בכל זאת מקריבים כבש פעמיים ביום לקורבן זה – משמע שבשרו משובח יותר.
ינאי המלך, שכעס מאוד לנוכח יחסו המבטל של הכהן הגדול, הורה לקטוע את ידו הימנית בגלל המחווה המזלזלת. אך כשהגיעו שליחי המלך לבצע את שליחותם, שיחד אותם יששכר והם קטעו את ידו השמאלי דווקא. כששמע על כך המלך, הורה לקטוע לו גם את ידו השנייה, וכך הפך יששכר לקטוע שתי ידיים.
על אירוע זה שאלו חז”ל: מה עשה יששכר שלא כהוגן עד שנענש משמים בעונש נורא כל-כך, והשיבו: משום שגאוותו גרמה לו לזלזל בכבוד שמים ולעבוד בבית-המקדש כידיו עטויות כפפות, לבל יתלכלך מדם הקורבנות.
בסיפור זה, מבאר רבנו בחיי, מבקשים חז”ל ללמדנו כי במשרת כהונה גדולה טמונה סכנה גדולה – הגאווה, ומסיבה זו נדרש הכהן הגדול לזכור טוב מכולם לפני מי הוא משרת, עד שגם בעוסקו בפינוי דשן מהמזבח – עליו ללבוש בגדים יפים ונקיים שיזכירו לו כי לפני ה’ הוא משרת.
“יפה”, הסכים יהודה, “אבל איך זה קשור לבג”צ?”.
“קשור מאוד”, עניתי. “כששופטי בג”צ מתערבים בהחלטות יו”ר הכנסת, הם מאמינים שזכותם להורות למי שמייצג את רצון העם כיצד לנהוג, משום שלדעתם הם משמשים סמכות עליונה שאין למעלה ממנה, ולכן הם מצויים בסיכון גבוה ללקות במידת הגאווה הרבה יותר מן הכהנים מקל וחומר: מה כהן גדול, שתפקידו מזכיר לו תדיר את הבורא שלפניו הוא עומד לשרת, מוּעד בכל זאת לחטוא בגאווה, מי שמשוכנע שאין מעליו סמכות אחרת ומאמין שהוא זך ונקי משיקולים אישיים – אפשר שלא יבוא לידי גאווה בקבלו החלטות מכריעות…?
בפרשת השבוע מצווה התורה על הכהן ללבוש בגדים יפים גם בעוסקו במלאכות ‘מלוכלכות’, כדי שלא יתגאה במעמדו המיוחד ויזכור תמיד שלפני ה’ הוא משרת. ואם המאמין בבורא נדרש לתזכורת זו כדי להינצל מן הגאווה, מי שאינו מאמין בו ואינו מודע להשפעת הגאווה על שיקול דעתו – על אחת כמה וכמה מועד ליפול בה.
