אין זה סוד שבחודשים האחרונים מתנהל ויכוח נוקב סביב השאלה – כיצד תראה מדינת ישראל בעתיד, ומגובה הלהבות ניתן להסיק, כי אין זה עוד ויכוח פוליטי בין ימין לשמאל, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ונוקב.

זהו וויכוח של הדקה ה90. זהו וויכוח העוסק בנושא שהודחק לאורך שנים גם על ידי הליברליים וגם על ידי שומרי המצוות.

הם תלשו מבתי הכנסת את ה”בתי”, והשאירו את ה”כנסיות”. שינו את נוסח התפילה מלשון הקודש לגרמנית. עקרו מתוכה את הכמיהה לציון ואת השיבה לירושלים…

הליברליים הדחיקו אותו, מתוך תקווה, ששומרי המצוות, שעם קום המדינה נחשבו למיעוט זניח, ייסחפו בסופו של דבר אחרי מנעמי החיים, יוותרו על אורח חייהם הדתי וישתלבו בחברה הליברלית. ושומרי המצוות לא עסקו בו, משום שכמיעוט, העדיפו לעסוק בשימור המסורת היהודית המקורית ובהנחלתה, ובמקום להתנצח עם הרוב התקיף, להרבות חיילים לתורה. כך נדחה העימות הבלתי נמנע מדור לדור.

אלא שאז הגיעו הבחירות, ולפתע התברר לרוב שלגוש שומרי המסורת הכולל את הדתיים והחרדים, יש רוב מוצק גם ללא הימין הליברלי, ואז הסתדרו הגושים לקרב ענקים.

שוב לא מדובר במאבק בין ימין לשמאל. מדובר במאבק בין יהדות לישראליות. שוב לא מדובר במאבק פוליטי ואפור בין דמוקרטים ימניים חילוניים לדמוקרטים שמאליים חילוניים. מעתה מדובר במאבק בין הגוש המאמין לגוש הכופר. בין הגוש שרוצה לנתק את הישראליות מהיהודיות ובין זה שרוצה לחבר ביניהם. ובשונה ממאבקים פוליטיים קודמים, זהו מאבק שאין בו הזדמנות שנייה. זהו מאבק על כל הקופה.

זו גם הסיבה שבוויכוח הזה נחצים קווים “קדושים” שעד היום איש לא העז לחצות, וגם נאמרו משפטים קיצוניים, שלא נאמרו בשום וויכוח בעבר.

אמירות אלו אינן חלולות, הן אמתיות. הן נאמרות מתוך לחץ וחשש אמיתי של כל אחד מן הצדדים המאמין באמונה שלמה, שניצחון הצד השני מסכן את קיומה של מדינת ישראל.

המחנה הליברלי מאמין שללא צמצום מעמדה וכוחה של היהודית, הדמוקרטית בסכנה קיומית, והצד המסורתי מאמין שללא הגבלת הליברליות, היהודית בסכנת הכחדה.

אין זו גוזמה. ההיסטוריה הוכיחה שתוצאותיו של מאבק בסוגיה זהותית מסוג זה, משמעותיות מאוד והשלכותיהן עתידות להשפיע באופן מכריע על עתיד האומה.

וויכוח מעין זה התנהל כבר בעבר, וכיום ניתן לאמוד את תוצאותיו. ומכאן שאם אנו חפצים להבין את גודל השעה מן הראוי לבחון את תוצאות הוויכוח ההוא.

כמו בהווה, גם בעבר התנהל הוויכוח סביב אותה שאלה, בהבדל אחד. בעבר נסוב הוויכוח סביב השאלה – האם יש להתאים את החיים לתורה או את התורה לחיים, ובהווה עוסק הוויכוח בשאלה -האם להתאים את היהודית לדמוקרטית או להפך. אותו ויכוח אך בנוסח שונה.

זה קרה לפני כמאתיים שנה.

בעקבות רוחות השינוי שנשבו באירופה, קבע משה מנדלסון כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד, ומכאן שבעוד דתו של היהודי נקבעת על פי מסורת אבותיו, לאומיותו תקבע לפי המדינה בה הוא מתגורר.

בחלוקה זו ביקש מנדלסון לאפשר ליהודי להיות גם יהודי וגם בן האומה הגרמנית, וככזה, אין כל סיבה שיהודי ממוצא גרמני לא יזכה לאותן זכויות בדיוק להן זוכים נוצרים ממוצא זהה.

תלמידיו של מנדלסון שהבינו את רוח הדברים, לא הסתפקו בכך ומתחו את הרעיון. אם אין סתירה בין הגרמניות ליהודיות, ואם הדת היהודית ומנהגיה מקשים על היטמעות בלאומיות הגרמנית, מדוע שלא תעוגל מעט היהודיות לטובת הגרמניות?

כך החלה הרפורמה לכרסם בכרם בית ישראל.

מתוך השתעבדות לרעיון החדש, ומתוך רצון להפוך לאזרחים גרמניים שווים ולשפר את איכות החיים, הסתערו תלמידיו של מנדלסון על התורה והמסורת וקרעו ממנה נתח אחרי נתח.

הם תלשו מבתי הכנסת את ה”בתי”, והשאירו את ה”כנסיות”. שינו את נוסח התפילה מלשון הקודש לגרמנית. עקרו מתוכה את הכמיהה לציון ואת השיבה לירושלים, וכשתלמידיהם היגרו מגרמניה לארצות הברית במאה ה – 19, היגרה גם הרפורמה איתם. הם הקימו קהילות, עיצבו תקנונים, והמשיכו לקרוע נתחים מתורת ישראל, והפעם באנגלית.

לדוגמא: ב – 11 ליולי 1883, באירוע הראשון בו הוסמכו “ראבייס” רפורמים בארצות הברית השתתפו מעל 200 מוזמנים, והתפריט הקולינרי שהוכן במיוחד עבורם כלל: מנה ראשונה צדפות ושרי. מנה שנייה מרק בשר צח ויין. מנה שלישית פילה בקר עם פטריות, סרטני שריון-רך, סלט שרימפס, תפוחי אדמה ברוטב לובסטר, ויין בורדו. המנה העיקרית כללה שקדי עגל עם אפונה, והמנה החמישית, רגלי צפרדעים ברוטב שמנת, עוף מצופה פירורי לחם ואספרגוס וגלידה ומגוון עוגות לקינוח.

מאז עברו יותר ממאה שנים, ואת ה”תרומה” העצומה של הרפורמה הגרמנית אמריקאית לאומה היהודית ניתן למדוד עתה במספרים.

על פי נתוני הסוכנות היהודית, כמאה אלף יהודים נעלמים מעם ישראל מידי שנה ברחבי העולם, בעזרת ההתבוללות שלא הייתה באה לעולם ללא הרפורמטורים הגרמנים.

נכון. הרפורמים הראשונים אולי לא חלמו על נישואים מעורבים או על אכילת שקצים ורמשים באירוע הסמכת מנהיגי קהילותיהם, אך האחריות לכך מוטלת על כתפיהם. הם אלו שהניחו את היסודות לחורבן הרוחני שהביאה הרפורמה על העם היהודי, ובלעדיהם הוא לא היה מתרחש, ואלפיים שנות גלות יוכיחו זאת.

במבט לאחור, הרפורמה הגרמנית הייתה הראשונה לאיים באופן מעשי על המשכיותו של העם היהודי, ואני אף פגשתי בה באופן בלתי אמצעי.

עם סיומו של סמינר “ערכים” שנערך בארצות הברית, החלטתי לנצל את השעות שנותרו עד לטיסה ארצה, לביקור אצל אדם שאת הקשר שלו עם היהדות הוא משמר בעזרת הקהילה הרפורמית שעזרה לו להתחתן עם אישה לא יהודייה.

במשך שנים אנחנו נפגשים, וזאת למרות שהאיש אינו מראה שום סימן של התקרבות לחיי תורה ומצוות, שהרי אין ייאוש בעולם כלל.

במהלך הפגישה, כשעלתה לדיון סוגיית ה”תרומה” הרפורמית לעם ישראל, טענתי בפניו שאת הנזק שגרמה התנועה הזאת לעם ישראל לעולם לא יהיה ניתן לתקן, והוא כעס מאוד.

“אתה מדבר בפטרונות”, אמר. “היהדות לא שייכת רק לכם. היא של כולנו. כל אחד רשאי לפרש אותה בדרכו, וחוץ מזה, התנועה הרפורמית מקרבת אנשים ליהדות הרבה יותר מהאורתודוקסיה. היא מאירת פנים, ידידותית, וגם הרבה יותר ליברלית, שוויונית, מכילה ולא תובענית כמו זו שלכם.

“לא רק לכם, אהרן”, אמר, “גם לנו יש בתי כנסת. גם אצלנו מונח ספר תורה בארון הקודש. אז נכון שאנחנו מתאימים את התורה לחיים. אז מה? אנחנו פשוט מציאותיים. מה עדיף להתנוון?

“אני מסכים לגמרי שגם אצלכם יש ארון קודש ותורה”. עניתי לו. “השאלה היא איך אתה מסביר את העובדה שלמרות שהיא נמצאת אצלכם בארון, לא מצליחה התורה שלכם למנוע את היעלמותו של העם היהודי? מהו גילם הממוצע של חברי הקהילה שלך – 60? האם שאלת את עצמך לאן נעלמו הצעירים? כיצד זה שהתורה המכילה שלך לא הצליחה לשמור עליהם? היא הרי מאירה ומכילה, מדוע הדור השלישי שלכם נוטש?

כי הם חכמים הצעירים. כי לימדתם אותם שהתורה ניתנת לשינוי ולהתאמה. ובגלל שהם חכמים הם מבינים, שתורה שניתנת לשינוי, ניתנת גם לביטול מוחלט. הצעירים שלכם עשו לתורה את מה שעשו לה הנוצרים. הם ביטלו אותה.

העובדה שבבית הכנסת שלכם ישנו ספר תורה אינה מספקת. גם אצל הנוצרים היא נמצאת. כדי שילדיכם יחפצו לחיות לאורה, יש צורך במשהו נוסף שמופיע בפרשת השבוע.

בפרשת בהעלותך מתארת התורה את מסע בני ישראל מהר סיני, את נסיעת ארון העדות לפני מחנה, את תלונות בני ישראל ואת תאוותם לבשר.

על נסיעתם מהר סיני נאמר: “ויסעו מהר ה’ דרך שלשת ימים..:”. על נסיעת הארון לפני המחנה נאמר: “ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך:”. על תלונות בני ישרא: “ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה’ וישמע ה’ ויחר אפו”. ועל תאוותם לבשר: “והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר:”.

“האם לדעתך יש קשר בין האירועים?” שאלתי. הוא לא השיב. ככה זה כשהתורה נמצאת רק בארון. המשכתי.

“על הפסוק “ויהי בנסוע הארון” המפריד בין הנסיעה מהר ה’ ובין חטא המתאוננים, כותב רש”י וזה לשונו: “עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו. לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות”.

“לדברי רש”י, פרשת “ויהי בנסוע” כלל לא הייתה אמורה להיכתב במקום זה. היא נכתבה כאן רק כדי להפריד בין פורענות הנסיעה מהר סיני לפורענות המתלוננים.

וכאן עולות כמה שאלות.

אם את פרשת המתאוננים והמגיפה שבאה בעקבותיה אפשר לכנות פורענות לאור תוצאותיה, מדוע “ויסעו מהר ה'” נחשבת פורענות? הרי מעמד הר סיני כבר הסתיים, לשם מה להישאר שם? וגם אם הייתה זו פורענות, מדוע דווקא פרשת “ויהי בנסוע הארון” חוצצת ביניהן? האם יש קשר בין נסיעת הארון לפורענויות אלו?

על כך משיבים חז”ל בתלמוד וכך אמרו: “פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה דכתיב “ויסעו מהר ה'”. אמר רבי חנינא – מלמד שסרו מאחרי ה'”.

הנסיעה מהר ה’, קובעים חז”ל, לא היתה נסיעה תמימה. הסתתרה מאחוריה כוונה, והיא שהפכה את נסיעתם לפורענות.

הם “סרו מאחרי ה'”. הם מאסו בעובדה שעליהם לעצב את חייהם על פי התורה שניתנה בסיני והם שמחו על עזיבתם את הר סיני, וזו פורענות ראשונה.

על השאלה מה גרם להם למאוס בתורה שקבלו, משיבה התורה: “והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה” וזו פורענות השנייה.

הראשונה – תוצאה והשנייה – סיבה. הראשונה – מאיסתם בתורה, והשנייה התאווה שגרמה למאיסתם בתורה.

מדוע אפוא דווקא פרשת נסיעת ארון העדות שהתורה שמאסו מונחת בתוכו, היא שמפסיקה בין פורענות לפורענות?

משום שכאשר בני ישראל עזבו את הר סיני וסרו מאחרי ה’, הם לקחו איתם את התורה בדיוק כמו הרפורמים. הם לא היו יכולים להתכחש לעובדה שהתורה ניתנה להם. כיצד אם כן, יוכלו להתאוות תאווה כשהתורה בתוכם?

בעזרת הטיעון הרפורמי.

כמו הרפורמים, גם המתאוננים והמתאווים טענו שהתורה ניתנה להם ולא הם לתורה. ושעל התורה להתאים את עצמה לתאוותיהם, ולא הם שצריכים להתאים את תאוותיהם לתורה. כמו הרפורמים, גם הם לא הותירו את התורה מאחור. גם הם לקחו אותה איתם. גם להם היה בית כנסת וארון קודש, והוא אפילו נסע לפניהם בראש המחנה משום שגם הם בקשו להראות לעמים את יופייה. רק בהבדל אחד.

בהר סיני נאלצו בני ישראל להתאים את עצמם לתורה שבארון, וכשנסעו מן ההר דרשו המתאוננים מהתורה שבארון להתאים את עצמה לתאוותם.

לכן מפסיקה דווקא פרשת “ויהי בנסוע הארון” בין שתי הפורענויות. ללמדנו שאין די בכך שהתורה נמצאת בארון הקודש ההולך לפני המחנה, אלא שעלינו להחליט תחילה מי נדרש להתאים עצמו למי. אנו לתורה או התורה לנו.

פרשת “ויהי בנסוע” נכתבה דווקא כאן, ללמד לדורות, שאם נתאים עצמנו אליה, נתקיים כאומה שבניה מלאכים, ואם נתבע ממנה ממנה להתאים עצמה אלינו נכחד כאומה שבניה אינם אלא כאחרוני בעלי התאווה, המאלצים את התורה להתאים את עצמה לתפריט המכיל צפרדעים בשמנת.

היא נכתבה כדי ללמד שכשמתאימים את התורה לחיים ולא את החיים לתורה, גם התורה נעלמת וגם האומה, ויהדות ארצות הברית תוכיח. כדי להזכיר שמי שהיהודים ואומתם חד הם, וכשלקחת האומה נעלמים בניה.

לכן, לפני שאנחנו מחליטים האם להיות רפורמים של יהדות ואורתודוקסים של הליבלרליות, עלינו לזכור היטב, מה תרמה לעם ישראל הליברליות האורתודוקסית האדוקה במאתיים השנים האחרונות, ומה תרמה לו האורתודוקסיה היהודית הלא ליברלית.

ומכאן, שגם אם אנחנו דתיים וגם אם עדיין לא. עלינו לבחון את עצמנו לאור התוצאות.

אם אנו מעדיפים לחגוג בר מצווה לילדינו בבית כנסת בו מתאימים את החיים לתורה ולא את התורה לחיים, משמעות הדבר, שגם אם אנחנו לא הכי דתיים, אנחנו חפצים שהליברלית תתאים את עצמה ליהודית ולא להפך.

לאור זאת עלינו להחליט לאיזה צד אנחנו שייכים. האם לאלו שמתאימים את ארון הקודש שלהם לחיים או לאלו שמתאימים את החיים שלהם לארון הקודש. לאלו שלמרות חסרונותיהם הוכיחו שהם אלו שמשמרים את היהודית, או לאלו שהוכיחו שכאשר הם נדרשים להחליט על מה להתפשר הם מעדיפים להתפשר על התורה ולא על התפריט. לאלו שנסעו מהר ה’ או לאלו שנושאים אותו עימם.

ועוד מילה לסיום.

מה שמצחיק בסיפור העצוב הזה הוא, שדווקא אלו שעבור אבותיהם הייתה הרפורמה היהודית סמל לקדמה ולנאורות, הם אלו שבאותה אדיקות ממש, סולדים כעת מהרפורמה המשפטית רק בגלל שהמילה “יהודית” שהוצמדה לה הוחלפה ב”משפטית”.

שבת שלום.