את רן פגשתי לראשונה בסמינר ערכים.
כבר בדרכי לאולם ההרצאות הזהירו אותי ממנו.
“מתחילת הסמינר לא היתה הרצאה אחת שהתנהלה על מי מנוחות”, סיפרו האחראים. “הוא מגיע ראשון לכל הרצאה כשבידו מחברת עמוסה בשאלות, ומציף את המרצה בשאלות. אנחנו לא מבקשים שתתעלם ממנו, אך כדאי שתגיע מוכן.
כשהגעת לסמינר אכן הבטחנו לך אמת, ואותה קבלת, אלא שאף אחד לא הבטיח לך גן של שושנים.
הם צדקו. לא היה ניתן להתעלם מרן. בתחילת ההרצאה, עוד לפני שסיימתי להציג את הנושא, כבר היו לו שאלות.
הבעיה אתו היתה שהוא היה נראה אדם מיושב. לא אחד כזה שעושה צרות. איש עדין. לא מבוגר. אחד כזה שכשפוגשים אותו במעלית לא צריך לבקש ממנו רשות כדי לומר לו שלום. לכן, בזמן שהציג את שאלתו הראשונה, ניסיתי להבין מה גורם לו להתווכח. זה בטח לא הדברים שלי שמרגיזים אותו כיון שעוד לא התחלתי לדבר. משהו מציק לו בוודאות. אנשים לא מתווכחים בלי סיבה. אם הוא שואל בלי להתחשב בסובבים אותו, משהו גורם לו לכעוס.
כשהבחנתי באישה שישבה לידו עם דמעות בעיניים ומטפחת על הראש, הבנתי הכל. הוא כועס כי אשתו חזרה בתשובה. זה מה שמפריע לו. מפריע לו שהתורה לקחה ממנו את אשתו. הוא מתווכח כדי להוכיח לאשתו שהאמת שייכת לו ולא לה. הוא מתווכח כי הוא מוכרח לצאת מנצח מהסמינר הזה ובכל מחיר.
בגללו שיניתי את נושא ההרצאה, והתחלתי לעסוק בשאלה, מה קורה כשרק אחד מבני הזוג חוזר בתשובה, וכך כולנו הרווחנו. רן היה מרוצה שאנחנו עוסקים במה שכואב לו, אני לא הייתי צריך לעסוק בשאלות סרק, והציבור קיבל הרצאה בלי הפרעות.
בהפסקה רן ניגש אלי וסיפר שהוא איש הייטק, ושלא חסר להם כלום, ושעד שאשתו חזרה בתשובה החיים שלהם היו נפלאים, ושהוא הגיע לסמינר רק כדי להוכיח לה עד כמה היא טעתה, ושמכל ההרצאות ששמע עד עתה, הוא התחבר רק לדברים שאמרתי.
אתה צודק, הזדהיתי אתו, זה באמת מתסכל לגלות שהאדם הכי קרוב אליך הופך לפתע לאדם אחר, אבל חשוב לרגע מה היה קורה אם המצב היה הפוך.
אם היית מגלה אמת כשלהי ואשתך לא, האם היית מסוגל להתכחש לה רק משום שאשתך אינה מסכימה לה?
הצעתי לך, לערוך הכירות כנה עם האמת ששינתה את אשתך בלי דעות קדומות. או אז, אם יתברר לך אכן מדובר באמת, תוכל לחבור אליה, ואם לא, הרי שיהיה לך קל יותר להסביר לה איפה היא טועה.
רן הסכים וכך חזר השקט לאולם ההרצאות.
בסיום הסמינר, כשרן עלה לבמה כולם נלחצו חוץ ממני. רק אני ידעתי מה הוא מבקש לומר.
בשבת אחר הצהרים, לפני ההרצאה האחרונה, הוא ניגש אלי וסיפר שהוא מתבייש ורוצה לבקש סליחה, מהצוות, מהמרצים, מהציבור, אך בעיקר מאשתו.
מאז הסמינר נפגשנו לא מעט כדי לדון בשאלות שהתעוררו אצלו במהלך הדרך, ולמרות שלא בכל פעם הגענו לעמק השווה, רן התקדם והפך לתלמיד חכם. בבוקר מתכנת על, ובערב אברך.
בשבוע שעבר רן התקשר וקבע שאנחנו מוכרחים להפגש, ושהדבר לא סובל דיחוי.
וכן, שנפגשנו הוא היה נראה שבור לגמרי.
“אני לא מבין מה קורה לי”, סיפר רן מיד בתחילת הפגישה. “איזו מן אמת מכרת לי. למה אני כל הזמן חווה טלטלות. למה יש ימים שאני שמח בלימוד התורה, ויש כאלה שאני נדרש להכריח את עצמי לפתוח ספר.
“אמת לא אמורה להעניק למאמין שמחה? למה אני כל הזמן מתנדנד? אם התורה אכן מן השמיים, מדוע יש ימים שמשהו בתוכי מתנגד להנחת תפילין? למה יש ימים שאני בטוח שהתורה מן השמיים ויש ימים שמתעוררים בי ספקות. הגעתי אליך כי אני מרגיש שהאישיות שלי מפוצלת וזה מאוד מדאיג אותי.
“כששיתפתי בכך את אשתי היא טענה בפניי שזה טבעי, ושזה יעבור, ושזו התמרדות של התחלה, ושאני אתרגל, אבל עברו שנתיים, וזה רק מחמיר. לפעמים אני מרגיש אושר עצום וזכות גדולה ללמוד תורה, ולפעמים אני מרגיש ממש התנגדות. לפעמים אני מלא באהבה להקב”ה ולפעמים, לא נעים לי לומר, יש בי כעס עצום. האם זה מצב נורמלי בעיניך? האן אמת לא אמורה להיות הדבר הכי יציב?
“בהחלט”, עניתי. “לא זו בלבד שזה נורמלי לגמרי, אלא שאם זה לא היה כך זה היה לא נורמלי. זו לא תופעה ייחודית לבעלי תשובה, היא מוכרת גם לאדם שנולד דתי.
כל בחור ישיבה יידע לספר לך על ימים שהוא מחכה שהתפילה תתחיל ועל כאלה בהם הוא מחכה שהיא תסתיים.
כשהגעת לסמינר אכן הבטחנו לך אמת, ואותה קבלת, אלא שאף אחד לא הבטיח לך גן של שושנים.
בשונה מן המקובל לחשוב, חייו של המאמין, אף שהם מתגמלים מאוד, הם מורכבים ומאתגרים הרבה יותר מחייו של הכופר, משום שהם דורשים ממנו מיומנות לוליינית. וזה לא קל וגם זה דורש מאמץ גדול מאוד.
חשוב רגע, איזו הליכה דורשת מאמץ רב יותר, זו המתרחשת על קרקע מוצקה או זו המתרחשת על חבל דק?
ההליכה על הקרקע אמנם קלה יותר ונוחה יותר, אבל זו שעל החבל מאתגרת הרבה יותר. לכן אתה מתנדנד. בגלל האהבה והיראה.
ואיך קשורה האהבה והיראה לחבל?
פשוט מאוד.
הקשר של האדם עם הקב”ה מתנהל בשני מישורים מקבילים. מצד אחד מאהבה, ומצד שני מיראה. אהבה בגלל הנשמה, ויראה בגלל הגוף.
הנשמה שמגיע ממעל רוצה לשוב למקורה ועל כן היא דוחפת את האדם לעבר הקב”ה באהבה גדולה, ואילו הגוף שמגיע מן האדמה, טבעו שהוא מבקש את התענוג ממנו הוא נמנע רק בשל יראת העונש המאיימת עליו.
בימים שהנשמה מאירה האדם מחכה לתפילה כדי לפגוש את הקב”ה, ובימים שהגוף משתלט על סדר היום, הוא מחכה שהיא תסתיים. לא מדובר הפיצול אישיות. זהו האדם. זו תופעה המוכרת לכל עובד השם, ובניגוד להערכתך, היא מעידה דווקא על בריאות ולא על חולי.
זה יפה, הסכים רן, אך האם לא עדיף היה שהנשמה תשלוט בחיינו כל הזמן? הרי אם זה היה המצב, היה האדם מצוי כל הזמן באהבת השם, וכשאדם חווה אהבת השם מובטח לו שלא יחטא. האם זה לא מצב עדיף מזה שאני חווה?
ממש לא, עניתי. לא רק שזה לא יותר טוב, זה אפילו מסוכן.
תאר לעצמך מה היה קורה אם האהבה לא היתה מתובלת ביראה? האם במקרה כזה אדם לא היה הופך לעובד אלילים?
האם שאלת את עצמך מה גרם בעבר לבני אדם לעבוד עבודה זרה? זה אולי יישמע לך מוזר, אך התשובה לכך היא – אהבה ללא יראה.
הם כל כך אהבו את הקב”ה, שהם החלו לנשק עצים ואבנים רק בגלל שהשם ברא אותם, וזאת למרות שהם ידעו שהקב”ה ציווה בתורתו “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני”.
מרוב אהבה, הם לא היו יכולים להתגבר על רצונם לדבוק בו. ובגלל שהייתה בהם אהבה ללא יראה, הם עבדו את ה’ אף בניגוד ברור לצוויו, משום שכשהיראה לא מגבילה את האהבה, האהבה יכולה לגרום לאוהב לעשות מעשים שיגרמו לו להתרחק ממי שהוא אוהב, וזה מצב רגשי הכי מנוגד לרצונו.
הבנת רן? האהבה זקוקה נואשות ליראה, כדי לשמור על האיזון שלה.
את זה אני מבין, הסכים רן. אלא שאם אכן כך, לשם מה יש צורך באהבה? למה שלא נסתפק ביראה בלבד?
מאותה סיבה, השבתי.
איך מרגיש אדם שמשלם מיסים מדי חודש בחודשו, ומעולם לא חווה את התועלת שבהם? איך מרגיש אדם, שנדרש לבטל את רצונו מפני רצון אחרים, בו בזמן שאחרים מעולם לא ביטלו את רצונם מפני רצונו? האם לא יתקומם? האם לא יכעס? האם לא יתרחק מהם? האם לא תתפתח בו שנאה אל אלו שבגללם הוא כובש את רצונו? האם ניתן לחיות לאורך זמן עם הרגשה כזאת? בלתי אפשרי.
היראה לבד מסוכנת, משום שכשהיראה ממלאת את ליבו של המאמין בלי שהיא מתובלת באהבה, יש בה כדי לגרום בסופו של דבר להתרחקות עד כדי כפירה.
מסיבה זו אי אפשר למאמין ללא יראה, אך גם לא ללא אהבה. ללא יראה אי אפשר משום שהאהבה לבדה מסוכנת, וכך גם עם היראה לבדה. המאמין נדרש לאחוז בשתיהן, ומסיבה זו אתה חווה את האמונה באופנים שונים. זהו מצב טבעי לחלוטין שאין צורך לחשוש או לפחד ממנו. זהו מצב קבוע. כשאנחנו מודעים לו, אנחנו נותרים רגועים גם בימי היראה, וכשלא, אנחנו נלחצים ומתחילים לדאוג שמא אנו סובלים מפיצול.
מסיבה זו בדיוק, שכששלמה המלך, מתאר את הקשר בין האדם להקב”ה, הוא כותב “אני ישנה וליבי ער”. מצד אחד – שינה, ומצד שני – ערנות. מצד אחד – אני ישנה, הלא היא היראה המגבילה והמרחיקה, ומצד שני – ליבי ער, הלא היא האהבה המקרבת. הוא כותב זאת כדי ללמדנו, שלישון כל הזמן מסוכן בדיוק כמו להיות ער כל הזמן.
הוכחה לכך, אתה יכול למצוא אותה בפרשת השבוע.
פרשת אמור נפתחת בדיני הכהנים ומסתיימת בדיני המגדף. נפתחת בפסוק: “אמור אל הכהנים” ומסתיימת בפסוק: “ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה”.
האם יש קשר בין השניים? מסתבר שכן.
הכהנים משרתי ה’ מצויים רוב זמנם בסביבת המשכן, וככאלה הם בקבוצת סיכון ללקות באהבה נטולת יראה שעלולה לגרום להם לעבוד את השם לא כפי שציווה. והמקלל הוא אדם שיראתו מעולם לא תובלה באהבה, ופחדיו וכעסיו הביאוהו לסופו הנורא.
לכן נפתחת פרשת אמור בכהנים ומסתיימת במקלל. ללמד שאהבת השם ללא יראה מסוכנת לכהן בדיוק כשם שיראה ללא אהבה עלולה לגרום לאדם להתרחק מהבורא עד כדי ברכת השם.
מסיבה זו, מיד בתחילת הפרשה, מצווה התורה דינים מיוחדים לכהנים שמטרתם הכנסת היראה בליבם האוהב, וכדי ללמד לדורות שלעבודת השם נדרש איזון מתמיד. מצד אחד – לא התלהבות יתר שנגרמת מאהבה נטולת יראה, ומצד שני גם לא יראת יתר שנגרמת מיראה ללא אהבה.
כעת אתה מבין מה שורש הטלטלות הפוקדות אותך? כעת אתה מבין למה יש ימים ויש ימים? משום שהיראה והאהבה צרות זו לזו, למרות שאי אפשר לזו בלא זו. באהבה כדי להעניק תענוג המחייה את הגוף, ויראה כדי שתרתיע את הנשמה מטעויות הנגרמות מאהבה ללא גבול.
שילוב זה הכרחי כדי שאמונתנו לא תתעוות, הוא ההופך את חיי המאמין למאתגרים, והוא שגורם לנו לתחושה המעורבת עליה סיפרת.
לא שחלילה יש ימים בהם אתה חש מאמין וימים שאתה חש כופר, חלילה לך. אלא ישנם ימים שאהבתך לבורא רבה על יראתך אותו, ויש כאלה שבהם יראתך אותו רבה על אהבתו. לעולם אל תטעה. תמיד אתה קרוב להשם באותה מידה. ההבדל הוא רק בהרגשה.
לפיכך, כשאתה מרגיש קרוב מידי, הוסף ביראה, וכשאתה מרגיש רחוק מדי הרבה באהבה.
כשנה לאחר מכן רן התקשר שוב, וסיפר שכלום לא השתנה מאז שדיברנו, ושהימים היותר טובים והפחות טובים ממשיכים כרגיל, חוץ מדבר אחד.
כשאני מרגיש את קרבת השם אני שמח ומחייך, אך בשונה מבעבר, גם כשאני מרגיש רחוק אני שמח באותה מידה. מאז שנפגשנו הבנתי שה’ תמיד קרוב אלי, וכשה’ קרוב איך אפשר שלא לשמוח?
שבת שלום.
