לפני מספר שבועות הוזמנתי לדבר בפני הורים לנערים שהחליטו לבחור בעצמם את דרכם בחיים, ואז לחזור הביתה.
מכנים אותם כיום חוזרים בשאלה, נוער שוליים או נוער נושר, ועוד כל מיני כינויים שהצד השווה שבהם לפטור אותנו מהתמודדות עם התופעה.
כשנודע על כך לבחורים, איש חוץ מאבא של יצחק לא טרח לשאול את אריה מדוע הוא עוזב.
חשבתם מה עומד מאחורי ההגדרה “נוער נושר”? פשוט מאוד. זה טבעי. ככה זה. יש עצים שהעלים שלהם נושרים ויש משפחות שתופעה דומה פוקדת אותם. את נשירת העלים אפשר לעצור? נכון שלא? אז ככה זה גם עם ילדים.
ההורים האלה, עדכן אותי המארגן, מתמודדים עם לא מעט קשיים ייחודיים. הם זקוקים לתמיכה ולעידוד, אך בעיקר להסברה. אתה אולי לא יודע אך הקושי הגדול ביותר עמו הם מתמודדים הוא לא הצער על הילד, אלא על עצמם. הם מתמודדים עם רגשות אשמה קשים. הם מרגישים שהם נכשלו. שהם לא פעלו נכון. איני מכיר הורה שאינו שואל את עצמו איפה טעיתי.
אודה לך אם תתאים את עצמך לאירוע, ביקש, אז התאמתי.
אני לא מומחה גדול לחינוך כדי לייעץ לכם מה לעשות, מה לומר או מה לא לומר, אתם יודעים זאת טוב ממני, אמרתי להורים שישבו מולי. אך בדרכי לכאן התקשר אלי יהודי תלמיד חכם שגם זכה להעמיד לא מעט תלמידים, וסיפר לי ששמו יצחק, שהוא נהנה מהשיעורים ושיש לו בשבילי סיפור ממקור ראשון עם מסר חינוכי חשוב, ושהוא ממש מבקש שאפרסם אותו. בזכותו יש לי מה לומר בפניכם.
בישיבה בה למד אבי מורי, סיפר יצחק, למד גם אריה. הוא היה בחור רציני ושקדן, אך גם מאוד מופנם ושקט. כולם הכירו אותו בישיבה אך לא מעבר לכך. בגלל הביישנות שלו, אריה לא יצר קשרים חברתיים עם שאר התלמידים, ובגלל המופנמות שלו גם הם לא יצרו אתו.
אריה היה סוג של צל. הוא אמנם היה בישיבה. התפלל כמו כולם ולמד כמו כולם, וגם אכל וישן כמו כולם, אך איש לא טרח לבדוק מי מסתתר מאחורי הצל. כולם הכירו את הצל של אריה. לא אותו.
יום אחד, עם תחילת חודש אלול, ניגש אריה לראש הישיבה והודיע לו שהוא עוזב. וכששאל אותו ראש הישיבה מדוע הוא עוזב ולאן, אריה סירב לחשוף את הסיבה. הוא רק אמר שהוא לא עוזב לשום ישיבה אחרת.
כשנודע על כך לבחורים, איש חוץ מאבא של יצחק לא טרח לשאול את אריה מדוע הוא עוזב. ככה זה עם מי שגם כשהוא נמצא לא מרגישים אותו. כשהוא עוזב לאף אחד לא אכפת.
בישיבה של אבא, סיפר לי יצחק, נוהג היה ראש הישיבה להעניק מידי שנה לתלמידים דמי כיס במוצאי יום כיפור. שיהיה להם קצת כסף בין הזמנים. שירגישו שדואגים להם גם כשהם לא בישיבה, נהג ראש הישיבה לומר.
גם באותה שנה, ניגשו הבחורים להיפרד מראש הישיבה לפני שהם יוצאים לביתם, אך בניגוד לשנים קודמות, באותה שנה סירב לחלק להם דמי כיס. כששאלו אותו מדוע הוא חורג ממנהגו, סירב ראש הישיבה להסביר.
השנה אין דמי כיס, ענה בפנים חתומות.
הבחורים המאוכזבים שידעו כי אבי מורי חביב על ראש הישיבה, בקשו ממנו לשכנע את ראש הישיבה לשנות את דעתו, וכך היה.
כשנכנס אליו אבי מורי, הסביר לו ראש הישיבה שבשל הצער הגדול בו הוא שרוי, החליט להימנע מחלוקת הכסף.
יש תלמיד בישיבה שהודיע לי שהוא לא חוזר לישיבה אחרי החגים ובשל כך אני בצער. ואם אני שרוי בצער על שתלמיד שלי החליט לסטות מן הדרך, גם על חבריו להצטער.
ואם אריה ישאר בישיבה, שאל אותו אבא, האם אז הרב יחלק לבחורים את הכסף?
בהחלט, ענה הרב. אך מי יגרום לו להישאר. ניסיתי לדובב אותו כדי להבין מדוע החליט לעזוב, אך הוא סירב לשתף אותי.
אני אגרום לו להישאר, השיב אבא בנחרצות.
אתה מתחייב?
מתחייב ועוד איך. הרב יכול להיות סמוך ובטוח שכך יקרה. יש לי תכנית מסודרת.
ראש הישיבה השתכנע וביקש מאבא להודיע לבחורים להיכנס אליו כדי לקבל את דמי הכיס שהכין עבורם.
כולם נכנסו חוץ מאבא ואריה. אריה משום שלא התכוון לחזור לישיבה, ואבא שמיד הלך לחפש את אריה כדי לשכנע אותו להישאר.
שמעתי שאתה עוזב, אמר לו אבא כשמצא אותו בחדר אורז את חפציו. האם תגיע לשמחת תורה? אתה הרי לא כועס על הישיבה נכון? אין סיבה שלא תגיע. יהיה שמח. גם אם החלטת לעזוב, שיהיה עם הרגשה טובה, לא?
אריה הסכים.
בערב שמחת תורה אבא היה במתח. הוא לא ידע אם אריה דחה אותו בקש או שבאמת התכוון להגיע.
כשאריה הגיע אבא רץ לעברו וליווה אותו לחדרו. אני לא יודע מדוע החלטת לעזוב, אמר לו אבא, אך דע לך שכואב לי מאוד שאתה עוזב. חשבתי עליך הרבה ואני רוצה להציע לך עסקה. האם תרצה לשמוע?
למה לא, אמר אריה. עסקאות זה תמיד טוב.
אז ככה, אמר לו אבא. כפי שידוע לך, בשמחת תורה בישיבה נוהגים לרקוד כל היום. אני רוצה להציע לך תחרות. אני ארקוד אתך בהקפות עד שמישהו מאתנו יתעייף, ומי שישבר ראשון הולך עם המנצח. אם נשברתי לפניך אעזוב את הישיבה יחד אתך, אבל אם אתה תפרוש לפניי, תישאר איתי בישיבה.
אריה התבונן באבא מופתע. הוא הכיר את אבא. הוא ידע שאבא נכה. הוא שעקב מחלת הפוליו שפקדה אותו בילדותו אחת מרגליו התעקמה וגרמה לו לצליעה שהפכה לסימן ההיכר שלו.
אתה? שאל אותו אריה? אתה רוצה להתחרות אתי בריקוד? אתה הרי… אתה יודע… חבל עליך. אני לא רוצה להזיק לך. חבל על הניסיון. אתה לא תנצח אותי. מספיק שאני עוזב. חבל שגם אתה תעזוב.
אבא לא מצמץ.
לא ביקשתי שתרחם עלי, אמר לו אבא. זו הצעה שלי לא שלך. מסכים או לא מסכים? עסקה זו עסקה.
אריה צחק. הוא היה בטוח שקרה לאבא משהו, אך משהו בעסקה בכל זאת קסם לו והוא הסכים.
בבוקר שמחת תורה אבא ניגש לאריה ומשך אותו למרכז המעגל.
כולם רקדו סביבם כשאבא ואריה במרכז. אף אחד לא הבין מה קרה. בחורים נכנסו ויצאו, אכלו, שתו, ושב חזרו, אך שניים נותרו לרקוד כל הזמן. אבא ואריה.
אריה רקד בעוצמה ובמהירות ואבא נגרר אחריו. כשהציעו להם להפסיק ולשתות שניהם סירבו. אף אחד לא הבין מה קורה, חוץ מראש הישיבה שעמד במקומו ליד ארון הקודש כשדמעות זולגות מעיניו. הוא גם לא הבין מה קורה, אך כנראה הרגיש שזה קשור להבטחה של אבא ממוצאי יום כיפור.
הם רקדו יחד כמה שעות. עד היום אבא לא זוכר כמה. אך שניהם הזיעו ממאמץ. בעיקר אבא.
במהלך הריקודים, אריה שאל את אבא כמה פעמים אם הוא רוצה להפסיק. שהוא רואה עד כמה הוא סובל, ושהוא, אריה, מוותר לו על העסקה, אך אבא סירב. עסקה זו עסקה, אמר לו, ממשיכים עד שמישהו ייפול.
ואז זה קרה. לקראת הצהרים הוא נשבר. לא אבא. אריה. הוא הותיר את אבא במרכז המעגל ופרש לכיוון ספריית הישיבה, נכנס, התיישב על אחד הכיסאות והחל לבכות. אבא הגיש לו כוס מים אך אריה היה במחזות אחרים. הלוואי שבתפילת נעילה אבכה כמו שאריה בכה באותם רגעים, אמר לי אבא.
אבא משך את אריה אליו והם התחבקו. אני חייב לך את החיים שלי לחש לו אריה. אני נשאר בישיבה יצחק. עסקה זו עסקה. אני רוצה שתדע שרק בגללך אני נשאר. רק בגללך.
כשאריה נרגע, אבא שאל אותו מה גרם לו להחליט לעזוב ומדוע חזר בו.
אני מרגיש שאתה לא נשאר רק בגלל שניצחתי. אם אתה בוכה אני מבין שלא באמת רצית לעזוב.
אתה צודק, ענה אריה. באמת לא רציתי. רציתי להישאר אך לא הייתי מסוגל. חיכיתי שמישהו יציע לי עסקה כמו זו שהצעת לי.
כמו שאתה מכיר אותי, סיפר אריה לאבא, אני בחור מאוד מופנם. אני מודע לכך. זה האופי שלי. תמיד הייתי כזה, ולכן אף פעם לא היו לי באמת חברים וכך גם בישיבה. תמיד הייתי בודד. אלא שבתור ילד לא הייתי מודע לצורך שלי בחברה כמו היום. כיום אני כבר בחור בוגר והבדידות אכלה אותי. קנאתי בכם. אתם שמחים ורק אני עצוב. לכולם יש חברים ורק לי לא. כשאני עובר בפרוזדור, אף אחד לא אומר לי שלום. כשאני נכנס לחדר האוכל אף אחד לא מציע לי לשבת לידו. שלום שלום אך לא מעבר לזה.
הרגשת פעם יצחק מה זה להיות בחור שאין לו מקום בעולם? חשבת פעם איך מרגיש בחור שמזמינים אותו לחתונה אך לאף אחד לא באמת אכפת אם הוא יגיע או לא?
שלוש שנים הסתובבתי בישיבה כמו צל. אולי לא שמתם לב אבל הלב שלי היה שבור לרסיסים. כל לילה בכיתי לתוך הכרית. אני לא מאשים אף אחד. אתם בחורים. אף אחד מכם לא רכש השכלה פסיכולוגית. אבל כעסתי על כולם. עליכם. על ראש הישיבה. ולא נעים לומר, אבל גם על ההשגחה.
מה עשיתי רע? האם אני אשם בכך שאני מופנם? ככה ה’ ברא אותי. אתם לא רואים שגם אני בשר ודם? שגם לי יש צורך בחברה? איך אתם מדלגים עלי ככה? איך יכול להיות שבחורים שלומדים תורה ומוסר לא מרגישים אותי? הרי לימדו אותנו שלומדי תורה הם היהלום שבכתר? כך מתנהג יהלום? אם ככה מתנהגים יהלומים, אמרתי לעצמי, אני לא רוצה להיות יהלום. לכן החלטתי לעזוב.
המילים של אריה דקרו את אבא. הוא הרי גם אחד מהבחורים שלא הבחינו בו.
נו… שאל אותו אבא. אז מה גרם לך בכל זאת להישאר? איך התחרות שלנו גרמה לך לשנות את דעתך?
זו לא התחרות, אמר לו אריה כשדמעות של אושר זולגות מעיניו. זה הלב שלך שגרם לכך.
כשניגשת אלי והצעת לי לרקוד אתך לא הבנתי מה אתה זומם. הייתי בטוח שתפסיד. אתה הרי צולע. לכן הסכמתי. הייתי בטוח שאנצח. אבל קסמה לי ההרגשה שאכפת לך ממני.
במהלך הריקודים היו לי שלוש שעות לחשוב. הבטתי בך. ראיתי כמה מאמץ נדרש ממך כדי לא ליפול, ולא הייתי יכול להתעלם מהשאלה מה גורם לך להמשיך לרקוד? מה גורם לך לסכן את כל העתיד שלך במקרה ותפסיד. מה גורם לך להמר על העתיד שלך.
ואז הבנתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שלמישהו אכפת ממני. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שלאדם צולע לא כל כך נעים לרקוד. הרגשתי בעננים. פעם ראשונה שלמישהו אכפת ממני. היית מוכן להתבייש בשבילי. הרגשתי שאני חשוב בעיניך והבטתי בך בהערצה. אולי בעיני אחרים היית משונה, אך בעיני היית יהלום. ואז החלטתי שגם אם תפסיד לי אני נשאר. אם יש בישיבה יהלום כמוך, מספיק לי יהלום אחד.
ואז אריה שוב חיבק את אבא ושניהם בכו.
היום גם אריה וגם אבא נחשבים לתלמידי חכמים מפורסמים, ואבא טוען שהוא זכה לתורה בגלל אריה שזכה לתורה בגללו.
הסיפור הזה הפך לאירוע מכונן בחייו של אבא, סיים יצחק את הסיפור. תמיד הוא מדגיש בפנינו שללמוד תורה זה חשוב, אך לא פחות חשוב מכך להיות רגישים לסובבים אותנו. לא ידענו למה זה כל כך חשוב לאבא, אך אחרי שסיפר לנו על אריה הבנו הכל.
אני מספר לך את הסיפור כדי שתשתמש בו, אהרן. אנשים לא מודעים לכך שתשומת לב לא עולה כסף, והיא גם לא כרוכה במאמץ. נמצאים סביבנו אנשים שונים. אף אחד מאתנו לא יודע מה יש בלב שלהם. יש כאלו משוועים למילה טובה. לתשומת לב. להרגשה שיש בהם תכונה ייחודית שראויה להערכה. אם היינו יודעים מה אנו מסוגלים להעניק במילה אחת בלבד. אם היינו יודעים שבכוחה של מילה לשנות חיים שלמים ולדורי דורות, אין לי ספק שהיינו נוהגים כמו אבא. אני מספר לך את הסיפור כדי שאנשים ישימו לב. הם יכולים במילה אחת להחיות מתים.
זה סיפור מדהים, אמרתי ליצחק. אני מודה לך שסיפרת לי אותו.
בשמחה, אמר יצחק. אך אם כבר מדברים אפשר שאלה?
מאז שאבא סיפר לי על אריה מנקרת בי שאלה. איך זוכים לזה? למה זה לא טבעי? למה לא כולנו כמו אבא? כיצד זוכים לראות פחות את עצמנו ויותר את האחרים?
על כך משיב בעל הסולם, עניתי.
לדבריו האדם נברא אנוכי בדיוק כמו בעלי החיים. ובדיוק כמוהם, גם האדם עסוק כל חייו בחיפוש מתמיד אחר מילוי צרכיו. ההבדל ביניהם הוא בשאלה מה חסר להם. בעוד לבעל החיים חסרים מזון ומנוחה, לאדם יש חסרונות נוספים. לכן אנחנו מתרגלים לעסוק בעיקר בעצמנו, וכשזה קורה אין לנו הפנאי לראות צרכים של אחרים.
כדי לראות את האחרים, עלינו לרצות להשפיע ולא לקבל, אך כדי שזה יקרה עלינו להעצים בנו את הצלם האלוקי שבנו, את החלק שיכול להידמות לבורא, וכשזה קורה, אנו רוצים להידמות לבורא, וכדי להידמות לבורא עלינו להשפיע ולא לקבל, וכשאנו רוצים להשפיע, אנו מתחילים לראות את כל מי שאינו אנחנו, וכשאנו רואים אותו ולא את עצמנו, אנו משפיעים לו.
חשבת פעם, מה ההבדל בין בעל חיים לאדם? שניהם דואגים לעצמם. זה מרגיש את עצמו וזה מרגיש את עצמו. ההבדל בין האדם לבהמה הוא בהרגשת האחרים. בעוד בעל החיים מרגיש רק את עצמו ואת אלו הכלולים בו, האדם מרגיש את האחרים גם אם הם זרים לו לחלוטין, אך כדי שזה יקרה, על האדם להעצים את מה שיש בו ואין בבהמה. את הצלם האלוקי שבו.
אדם המרגיש רק את עצמו דומה לבהמה, אולם כאשר הוא מצליח להרגיש את האחרים הוא הופך לאדם.
לכן, ככל שהצלם האלוקי מרכזי יותר באישיותו של אדם כך, ירגיש יותר את האחרים במקום את עצמו ויש לי גם ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת בשלח מתארת התורה את יציאת מצרים ומדגישה כי משה לקח עמו את עצמות יוסף, שנאמר: “וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:”
וכאן מתעוררות כמה שאלות.
מדוע חשוב כל כך להזכיר שמשה לקח את עצמות יוסף? ואם זה חשוב, מדוע התורה מדגישה שמשה לקח אותם, הרי יוסף השביע את כל בני ישראל, למה לקיחת העצמות מיוחסת דווקא למשה ולא לכל בני ישראל?
על כך משיב רבנו בחיי בשם המדרש, וזה לשונו: “ויקח משה את עצמות יוסף עמו. להודיע חבתו של משה. שכל ישראל עוסקים בבזה. והוא עוסק בעצמות יוסף”.
בעוד כל בני ישראל היו עסוקים בריקון מצרים מרכושה, משה היה עסוק בחיפוש אחר עצמות יוסף. וזו היתה מעלתו של משה.
בעוד בני ישראל היו עסוקים במילוי צרכי עצמם, משה היה עסוק במילוי בקשתם של אחרים. וזו היתה מעלתו. שהרי על משה נאמר “והאיש משה עניו מכל האדם”.
זה יפה, אמר יצחק, אך כיצד מידת הענווה קשורה לראיית האחרים?
פשוט מאוד, עניתי.
כשהאדם גאוותן הוא מרכז עולמו, ולכן הוא רואה רק את צרכי עצמו, וכשהוא עסוק בעצמו אין לו פנאי להתעסק בצרכי אחרים. אך כשהוא עניו, לא האני שלו נמצא במרכז, שכן האחרים חשובים לא פחות ממנו, ולכן דווקא העניו רגיש לצרכי אחרים. לכן דווקא משה עסק בחיפוש עצמות יוסף. משום שזו חיבתו. משום שזו מעלתו.
אין לי טיפים מיוחדים להעניק לכם, אמרתי להורים המתמודדים שישבו מולי. אתם הרי מכירים אותם לא פחות ממני.
אלא שמהסיפור של אריה בכל זאת אפשר ללמוד כמה דברים.
א. שלא תמיד ההורים אשמים בבחירות של ילדיהם. אריה לא החליט לעזוב בגלל ההורים שלו אלא דווקא בגלל החברים. ולכן, כשילד מחליט לעזוב את הדרך שהוריו התוו לו, אין בכך כדי לקבוע שהם האשמים בהחלטתו. ב. שלמרות האמור בסעיף א, מסתבר בכל זאת יש בכוחנו להשפיע על ההחלטה שלהם.
אם נזכה להעניק לילדים שלנו את התחושה שיש להם מקום בעולם, ואם נעניק להם את התחושה שאנו גאים בהם, ואם הם יחושו שאנו אוהבים אותם, לא בגלל שהם מעניקים לנו תשואה על ההשקעה שהשקענו בהם אלא רק בשל העובדה שהם ראויים לאהבה הזאת. שהיא מגיעה להם רק בשל מי שהם, אפשר שהם לא יחושו בודדים, וכשזה יקרה הם יישארו בישיבה בדיוק כמו אריה.
אלא שכדי לזכות לכך כהורים, עלינו לנהוג בענווה, ואז יקרו שני דברים. גם הם ירגישו אהובים, וגם אנו, בגלל הענווה, לא נכעס עליהם על שבחרו להפנות עורף לכל מה שהענקנו להם, משום שענוותנים לא כועסים. ואם לא נכעס נאהב. ואם נאהב הם ירגישו שיש להם מקום בעולם, ואז, גם אם עזבו, בסופו של דבר גם ישובו.
