חרף גילו הצעיר, ג’ו לא בחל בשום עבודה כדי לעזור לאביו בפרנסת המשפחה. כל ערב אחרי הלימודים הוא היה מתייצב באולם שׂמחות ברובע ברונקס שבניו-יורק, לוקח יעה ומטאטא ומתחיל לנקות. ביום הראשון לעבודתו הדריך אותו מנהל האולם: “העיניים שלך צריכות להיות תמיד לכיוון הרצפה”.
ג’ו לא הבין, והמנהל הסביר: “האורחים שלנו הם אנשים מאוד רגישים, ואסור להפריע להם עם רגשות אשמה בשמחות. ילד שנאלץ לנקות לכלוך של אנשים אחרים כדי לעזור בפרנסת המשפחה זו לא סיטואציה נעימה, ולכן תשאיר את העיניים שלך תמיד למטה כדי לא להביך את האורחים. אלא שיום אחד ג’ו כן הרים את עיניו. הוא לא עשה זאת בכוונה. ג’ו פשוט הבחין לפתע בשמלת כלה ענקית מתקדמת לעברו, והרים את מבטו. היתה זאת המורה שלו. “ג’ו?!” אמרה המורה במבט מזלזל, “אתה מנקה אולמות…?!”.
“אתה מתבייש מהמורה שלך, ג’ו? אתה הרי מסייע לי בפרנסת המשפחה. המורה שלך היא זו שצריכה להתבייש! חזור לעבודה, ג’ו.
שנייה אחר כך, ג’ו כבר היה בחוץ. הוא ברח הביתה. כשאביו שאל מדוע הוא חזר מוקדם כל כך, ג’ו הסביר לו עם דמעות בעיניו: “אבא, אני לשם לא חוזר יותר. אני כל כך מתבייש, המורה ראתה אותי!” אביו של ג’ו שהיה יהודי ניצול שואה, התקשה להבין.
“אתה מתבייש מהמורה שלך, ג’ו? אתה הרי מסייע לי בפרנסת המשפחה. המורה שלך היא זו שצריכה להתבייש! חזור לעבודה, ג’ו. כשעוזרים לאבא ואמא אסור להתבייש וגם אף פעם לא מפסידים.”
מאז חלפו שנים רבות. ג’ו היה לרב, עלה לישראל והפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בתנועת התשובה – הרב יוסף וליס, יו”ר ארגון ‘ערכים’.
באחד הסמינרים ליהדות של ‘ערכים’ ישב הרב יוסף בחדר האוכל, כשהבחין בנער צעיר מחזיק בידיו מטאטא ויעה ומנקה את חדר האוכל. מבטו היה מושפל מטה, לכיוון הרצפה.
הרב יוסף ניגש אליו, חיבק בחום את כתפו ואמר לו: “בחורצ’יק, נכון שאתה קצת מתבייש לנקות את הרצפה? נכון שאתה עושה את זה רק כי אתה צריך כסף? נכון שאתה שואל את עצמך, למה אתה לא כמו כל הילדים בני גילך, שעסוקים בעצמם במקום לנקות לכלוך של אנשים אחרים?”
דמעות עלו בעיני הילד. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו ניגש אליו בזמן העבודה ועוד מחבק אותו.
“תקשיב לי”, אמר ג’ו-לשעבר לנער, “תסתכל עלי: אנשים אומרים שיש לי תפקיד חשוב, אני מנהל היום ארגון עם מאות עובדים. אני מנהל את הארגון שעורך אצלכם סמינרים כמעט כל שבוע. דע לך, גם אני הייתי פעם מנקה אולמות, וגם אני התביישתי. אבל אבא שלי אמר לי שלא מפסידים מכיבוד הורים. אל תתבייש, אם תאמין שאתה עושה את הדבר הנכון, אתה תגיע רחוק! ניגשתי אליך רק כדי להגיד לך את זה”.
בערב התקשר לרב יוסף מנהל המלון. “אתה לא מבין מה גרמת לילד. הוא מגיע ממשפחה קשה, ובחייו הקצרים הוא הספיק לעבור יותר ממה שמבוגרים עוברים במשך חיים שלמים. אין לך מושג כמה כוח נתת לו…”
למה אני מספר לכם על ג’ו? כי רגישות כזאת היא אחת הסיבות לכך שההשגחה עליונה בוחרת דווקא באנשים אלה כדי לעשות דברים גדולים.
מהיכן לומדים זאת? מפרשת השבוע.
בפרשת מקץ מתארת התורה תהליך שבסופו הופך עבד זר להיות בן רגע משנה למלך מצרים.
וכאן מתעוררת שאלה: נכון – חלומו של יוסף היה חייב להתגשם במלואו, כשאחיו באים אליו ומשתחווים לפניו. אבל מה פשר העובדה שהחלום התממש דווקא באופן כזה, כשרעב שורר בעולם והאחים נאלצים לרדת מצרימה כדי לרכוש מזון? ובכלל – למה בחרה ההשגחה ביוסף להנהיג את מצרים בשנות הרעב? האם אי אפשר היה שהחלום יתגשם באופן אחר?
התשובה פשוטה.
המקובלים מלמדים כי בכל אדם מצויים שלושה כוחות שאופן השימוש בהם עשוי לקבוע את עתידו: תחושת ה’אני’ הייחודית, כוח הנתינה וכוח הנטילה.
ה’אני’ יוצר אצל האדם תחושת ייחודיות שאין עוד כמוהו בעולם. תחושה זו כשלעצמה אינה פסולה, השאלה היא מה היא גורמת לאדם – ליטול לעצמו מפני שהוא חשוב ומיוחד, או להעניק מאותה סיבה.
לדברי המקובלים, כאשר תחושת ה’אני’ גורמת לאדם לחוש שמגיע לו הכל בשל היותו ייחודי, היא מעצימה את אנוכיותו ומביאה עליו חורבן; ולעומת זאת, כשתחושת הייחודיות חוברת לכוח הנתינה נוצרת אצל האדם תחושה שאין מתאים ממנו להשפיע ולעזור לאחרים דווקא בשל ייחודיותו וחשיבותו. ולכן, כאשר לתחושת הייחודיות מתלווה כוח נתינה – נבנים ונוצרים חיים. וזהו שנאמר: “עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה” (תהילים פט, ג).
מסיבה זו, כאשר ההשגחה מבקשת להיטיב עם הנבראים ולהשפיע לעולם שפע, היא בוחרת דווקא באנשים מסוגו של ג’ו, שרגישים כל כך לזולתם. בכך מובטח שמקבלי השפע לא ייטלוהו לעצמם אלא יחלקו אותו עם אחרים.
המפגש עם פרעה היה מבחן עבור יוסף. כאשר פרעה פנה אליו ואמר: “וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ” (בראשית מא, טו), האם יתפתה יוסף ליטול לעצמו את הגדולה או שייחס את חוכמתו לבורא? כיוון שיוסף השיב בכנות “בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת־שְׁלוֹם פַּרְעֹה” (שם, טז) זכה דווקא הוא להיות השליח לזון ולכלכל את העולם כולו. יוסף לא חשב איך למנף את המהפך במעמדו לטובת שיפור מצבו האישי; תשומת לבו היתה נתונה לשאלה כיצד מסייעים לתושבי מצרים להתמודד עם שנות הרעב הצפויות לממלכה. אדם שנקרית בדרכו הזדמנות כזאת ומחשבתו נתונה להטבה לזולתו, מעיד על עצמו שהוא ראוי להנהגה. לכן זכה דווקא יוסף להיות המשביר לכל הארץ.
מסיבה זו יוסף הוא כנגד ספירת היסוד בתורת הקבלה, שכן היסוד הוא סמל ההשפעה.
ולסיום עצה מעשית: אם גם אנו מעוניינים לזכות לשפע מן השמים, עלינו לבחון כיצד היינו משתמשים בו אילו זכינו לו: לצורך עצמנו וגם לצורך הזולת, או בסדר הפוך? אם עיקר מחשבתנו היא להיטיב לזולת תחילה, סביר להניח שנזכה להיות משפיעים כיוסף / ג’ו .
