כשהייתי בארצות הברית לסבב הרצאות, התארחתי אצל שמואל שאיתו אני בקשר כבר הרבה שנים, והוא ביקש ממני שאפגש עם הרב יצחק.

הוא עושה כאן פלאי פלאות, סיפר לי שמואל. הוא הקים כאן קהילה יפה, ויש כאן הרבה ישראלים שבלעדיו כבר מזמן היו מתבוללים, וחוץ מזה, הוא אמר לי שהוא מכיר אותך מצוין.

כלפי חוץ הייתי נראה למדן, אבל מסיבות שונות, בתוך תוכי הייתי כל כך ממורמר…

כשנפגשנו, שאלתי הרב יצחק מאיפה אנחנו מכירים, ובמקום לענות הוא סיפר לי את סיפור חייו.

אני אמנם רק בן 30 פלוס, אבל בנתיים הספקתי מה שאחרים לא מספיקים ב60 שנה.

כשהייתי בחור, למדתי בישיבה מאוד נחשבת בירושלים, והייתי מהיותר מוצלחים בישיבה. הייתי חריף ושקדן והרבנים בישיבה מאוד אהבו אותי, אלא שהבחור שהם לא באמת הכירו היה אני.

כלפי חוץ הייתי נראה למדן, אבל מסיבות שונות, בתוך תוכי הייתי כל כך ממורמר, עד שהפסקתי לקיים מצוות כבר בישיבה. ללמוד גמרא המשכתי כי אהבתי ללמוד, אבל שבת לא שמרתי וגם תפילין לא הנחתי. אפילו כעת לא נעים לי לומר את זה, אבל הייתי עושה עבירות פשוט רק כדי להכעיס. אפילו ביום כיפור לא צמתי. מבחוץ הייתי בחור כישרוני ולמדן נוצץ ומוצלח אבל מבחוץ, אבל בפנים הייתי כופר.

יום אחד שכבר לא הייתי יכול יותר, הודעתי להורים שלי שזהו. עזבתי את הישיבה, עזבתי את הבית, עזבתי את התורה ואת המצוות, וגם את הארץ, קניתי כרטיס לכיוון אחד ונסעתי לחפש את עצמי בדרום אמריקה ובמזרח. עם מי לא הסתובבתי. עם תרמילאים ישראלים וגם עם לא יהודים, עם נוודים מפוקפקים, אבל למרות שמצוות לא עשיתי, ללמוד אף פעם לא הפסקתי.

באחד הימים פגשתי בדרום אמריקה בארוחת ערב את הקונסול האמריקאי באותה מדינה ומצאתי חן בעיניו. אחרי שדיברנו קצת אמרתי לו בפרצוף שאני כבר התרגלתי לרמאים ושקרנים ושאני לא מאמין לו שהוא הקונסול, אבל במקום להיעלב, הוא צחק והזמין אותי אליו למשרד, רק כדי שאראה שהוא לא משקר.

חודשיים אחר כך, הגעתי לקונסוליה ואמרתי לפקיד בכניסה שאני מעוניין להיפגש עם הקונסול.

אתה אולי לא מבין אהרן, אבל באותה מדינה נחשלת, אנשים מחכים בתור חודשים כדי לנסות להשיג ויזה לארצות הברית, פתאום מגיע בחור שנראה כמו קבצן, ורוצה להיפגש עם הקונסול ככה סתם? בלי הזמנה?

הוא צחק לי בפנים ואמר שצריך למלא טפסים, ושבעוד כמה חודשים ישלחו לי בדואר הזמנה לראיון, אבל אני התעקשתי. עד היום אני לא ידוע למה.

תגיד לקונסול, אמרתי לו, שיצחק פה בחוץ, ושהוא אמר לי להגיע אליו.

אחרי שתי דקות הוא חזר אלי ואמר לי לבוא אתו. עקפנו את כל התור הענק ונכנסתי למשרד של הקונסול שישב מאחורי השולחן וחייך בערמומיות.

ידעתי שתבוא הוא אמר. מהרגע שראיתי אותך קלטתי שאתה מבוזבז פה. אתה בחור כישרוני יצחק. אין לך מה לחפש כאן. אולי אתה רוצה לנסוע לאמריקה. שם לפחות תוכל לעשות כסף עם הכישרון והחוצפה שלך.

כשאמרתי לו שמתאים לי לנסות רק שאין לי ויזה, הוא ביקש שאמתין רגע ואחרי עשר דקות הייתי עם ויזה בדרכון. נשמע אולי הזוי אבל למחרת הייתי בארצות הברית.

נכון שמואל אמר לך שאנחנו מכירים? עכשיו אסביר לך איך למרות שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אנחנו בכל זאת מכירים.

לפני שעזבתי את הישיבה, אמר לי אחד החברים שלפני שאני עוזב כדאי לי להיפגש אתך. אבל אחרי ששמעתי כמה הרצאות שלך, החלטתי שלא מתאים לי. היום אני יכול להגיד לך שפחדתי שתצליח לשכנע אותי ולא רציתי, כי הראש שלי כבר היה בדרום אמריקה.

אבל כשהגעתי לארצות הברית, אתה חזרת לחיים שלי. מהר מאוד הבנתי שהחומר והכסף לא ממלאים אותי, ונזכרתי בהרצאות שלך, והתחלתי להקשיב להרצאות.

היום אני רב קהילה ובשיעורים שאני מוסר אני משתמש בשיעורים ששמעתי ממך.

כשהרב יצחק סיים את הסיפור, שתקתי מהתרגשות, והרב יצחק המשיך.

כעת שאנחנו נפגשים אהרן, אני רוצה לשאול אותך שאלה באמונה.

לא שיש לי ספיקות, אבל שאלה אחת לא נותנת לי מנוחה, למה? למה הייתי צריך לעבור את כל זה? למה הקב”ה לא הפגיש בינינו כשעוד הייתי בישיבה, וכך הייתי חוסך מעצמי את כל הסיבוב הזה?

בדיוק בגלל מי שאתה, עניתי לו.

תאר לעצמך שהיינו נפגשים, והייתי מצליח לשכנע אותך לא לעזוב את הישיבה, היית כאן היום? הייתה לך קהילה? היית מציל את הילדים של הקב”ה מהתבוללות?

להקב”ה היו תכניות בשבילך. לא סתם הוא מחלק כישרונות לאנשים. וכנראה שבשביל להגשים את התכניות שבשבילם אתה כאן, היית צריך לעבור דרך שבלעדיה לא היית מסכים להגיע לפה. אולי בגלל זה לא נפגשנו. כדי שדווקא אתה תגיע לכאן, וזה כתוב בפרשת השבוע.

בפרשת ויקרא, הקב”ה קורא למשה לאוהל מועד כדי לדבר איתו שנאמר: “ויקרא אל משה וידבר השם אליו מאהל מועד לאמר”.

ועל זה כותב רש”י: “לאמר – צא ואמור להם דברי כבושין. בשבילכם הוא נדבר עמי”. אלא שכאן עולה שאלה.

האם משה לא היה ראוי שידבר אתו הקב”ה? האם רק בשביל עם ישראל זכה משה לדבר עם ה’? למה להגיד לבני ישראל שה’ מדבר אתו בזכותם? והתשובה לכך מופיעה בהמשך.

כשהקב”ה מצווה על הכהנים להבעיר את האש על המזבח, נאמר: “ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש:”, ועל זה שואל רש”י שאלה.

למה הכהנים צריכים להבעיר את האש על המזבח, והרי האש היתה יורדת מהשמיים? עונה רש”י “אע”פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט”

אלא שזה לא עונה על השאלה כי השאלה היא למה זו מצווה? אם יורדת אש מהשמיים בשביל הכהנים צריכים גם להדליק? והתשובה היא – אתה.

כשהקב”ה אומר למשה לומר לבני ישראל שבגללם הוא מדבר אתו, הקב”ה מלמד אותנו, שגם אם אדם מגיע למדרגה של משה, זה עדיין לא אומר שהקב”ה ידבר אתו, ושכדי שזה בכל זאת יקרה צריכה להיות סיבה, והסיבה היא – בני ישראל.

משה אמנם הגיע בכוחות עצמו למדרגה שהוא ראוי לנבואה, אבל לנבואה הוא זכה רק בשביל עם ישראל, וכאן גם אתה נכנס לתמונה.

תחשוב רגע. הקב”ה רוצה שיצחק ייסע לאמריקה בשביל לדאוג לילדים שלו, אלא שיצחק, לא רק שלא מתכנן על זה, הוא גם לא רוצה להיות משה רבנו? אז הקב”ה עושה לו סיבוב בשביל עם ישראל.

בפרשת השבוע התורה מלמדת שכדי שאדם יהיה נביא לא מספיקה האש שהוא מדליק, צריך שתרד גם אש מהשמיים, והיא יורדת רק בשביל עם ישראל.

וזה כנראה גם הסיפור שלך.

למרות כל מה שעברת, לא הפסקת ללמוד תורה והאש שנדלקה בך בישיבה לא כבתה. מצד שני גם עם ישראל צריך אותך ולכן ירדה אש מהשמיים והבעירה אותך מחדש.

אמנם חיללת שבת, וגם לא אכלת כשר, אבל את האש לא כיבית, וכשהדלקת אותה ירדה לך אש מן השמיים, רק עם כמה הבדלים. במשכן הכהנים הדליקו את האש, ופה אתה הדלקת, ובמשכן האש הדליקה את העצים ובמקרה שלך את הקונסול.

אתה מבין הרב יצחק? כולנו באים לעולם עם ארגז כלים. לכל אחד מאתנו יש תפקיד שהועידה לו ההשגחה. אבל כדי שתרד לו אש מהשמיים כדי ליישם אותו נדרשים שני תנאים. אחד, שהוא ידליק אש בעצמו ולא יחכה לאש של ההשגחה, והשני, שזה יהיה בשביל הילדים של הקב”ה.

כשסיימתי לדבר, הטלפון של הרב יצחק צלצל, והוא התנצל ואמר שהוא צריך לזוז כי אנשים מחכים לו לשיעור.

כשהוא שאל למה אני צוחק אמרתי לו, שההבדל בין האש שלנו לאש של הקב”ה, הוא, שכשהקב”ה מדליק את האש, היא לא נכבית לעולם.