את יקיר פגשתי בסמינר של ארגון ‘ערכים’.
במהלך הסמינר הוא לא הציג שאלות, רק ישב ושתק ורשם. חודש לאחר מכן, התארחתי בביתו להרצאה ונראה היה שהכל מתנהל על מי מנוחות שם. אלא שכעבור שלושה חודשים התקשרה אלי אשתו ואמרה: “אתה מוכרח לדבר איתו לפני שהכל יתמוטט”.
“מה יתמוטט? מה קרה?”, הופתעתי.
“הרבה דברים”, היא אמרה. “בגדול, הוא פשוט הפך להיות מישהו אחר. זה לא יקיר שהכרתי. את ההורים הוא כבר לא מזמין לשבת, כדי שהילדים לא ישמעו דיבורים שהוא עצמו היה מדבר עד לפני שלושה חודשים. את הילדוֹת הוא כבר לא מחבק, כי לדעתו זה אסור, ואתמול הוא גם עזב את העבודה “כי צריך ללמוד כל היום”. בקיצור, מישהו צריך לדבר אתו בדחיפות. ולא שיש לי משהו נגד הדת חלילה, בכל זאת – אני זו ששכנעה אותו להגיע לסמינר. הבעיה איתו שאין לו גבולות. אין מי שיכוון אותו. הוא חושב שכולם טועים ורק הוא צודק.”
“ומה עם הרב שלו?”, שאלתי, “לו הוא מקשיב?”
“הלוואי. כשהרב התקשר כדי להרגיע קצת, יקיר ניתק איתו קשר, ואמר שהוא רב מזויף, ושבספרים כתוב שבדורנו יהיו הרבה פֵייק רבנים, והוא כנראה אחד מהם. בקיצור, תוכל לדבר איתו? הוא ירד מהפסים.”
לפגישה איתי הגיע יקיר כשבידיו ספר קטן. “פשוט חבל על ביטול תורה”, הסביר לי, “הרי גם בדרך אפשר ללמוד”.
שאלתי אותו לפשר המתחים בבית ויקיר האיר את עינַי שהתורה זה לא צחוק, ואם אדם לא מתאמץ, ה’ לא עוזר לו – “ואני, חוץ מלהתקרב לה’ לא מעניין אותי בחיים כלום”.
“למה אתה רוצה כל כך להתקרב לה’?”, התעניינתי.
ראיתי את ההלם על פניו של יקיר לנוכח התפנית הבלתי צפויה, ולכן המשכתי להכות בברזל בעודו חם.
“כי לעשות את רצון ה’ – זה כל מה שאני רוצה. שטויות עשיתי מספיק. עד לפני שלושה חודשים עשיתי ממש כל מה שבא לי. זה נגמר. אנשים פשוט לא מבינים אותי. חוץ מרצון ה’ לא מעניין אותי כלום בחיים”.
כשהבנתי את המצב, זרמתי איתו. “אני מסכים איתך לגמרי. ידוע שכשאדם רוצה להתקרב לה’, היצר הרע שולח כל מיני שליחים צדיקים כדי לקרר אותו. למה דווקא צדיקים? כי היצר הרע יודע שאם ישלח אליו כופרים, האדם לא ישתכנע. לכן הוא שולח רבנים שינסו להשפיע עליו לא להגזים בלימוד, להתקדם צעד אחר צעד, המשפחה חשובה יותר, כל מיני דברים כאלה – העיקר שלא יתקדם.”
“בדיוק!”, ברקו עיניו של יקיר, “סוף סוף מישהו מבין אותי! כבר בסמינר ראיתי שאנחנו באותו ראש. זה בדיוק מה שחשבתי על הרב שלמדתי אצלו, לכן עזבתי אותו. אף רב לא אמור לעכב את ההתקרבות של התלמיד שלו לה’, להפך. לכן, כשהוא אמר לי להגיע לשיעור רק פעמיים בשבוע במקום שלוש, לא היה לי ספק שהיצר הרע שלח אותו אלי.”
עכשיו, אחרי שנגס בפיתיון, משכתי אני בחכה.
“אתה יודע, יקירי, לא מעט אנשים אני פוגש בחיי, אבל חבר’ה עם להט כמו שלך, שרוצים לעשות רק את מה שה’ רוצה, באמת לא רואים כל יום. אגב, איך אנחנו באמת יודעים מה ה’ רוצה?”
“מה זאת אומרת איך יודעים? כתוב בתורה!”, יקיר ניסה להחזיר אותי למסלול.
“צודק, אבל התורה כותבת שמי שרוצה לעשות את רצון ה’, יכול גם הוא לטעות”.
“אין מצב”, הִקשה יקיר, “כותבת איפה?”
“בפרשה הראשונה שבחומש הראשון”, עדכנתי אותו.
“בפרשת בראשית, כך מגלה התורה, מזהיר ה’ את אדם הראשון לבל יאכל מעץ הדעת. תסכים איתי, יקיר, שהסיפור הכל-כך מוכר הזה לא באמת ברור. איך קרה שאדם הראשון, יציר כפיו של ה’, אכל מעץ הדעת, למרות שה’ ציווה עליו ההפך? חווה ביקשה?! אז מה. כשאשתך מבקשת שתרגיע קצת עם הרוחניות ותלך ללמוד פעמיים בשבוע במקום שלוש, אתה מקשיב לה…? לכאורה, בעלה היה אמור לומר לה שזה אסור! ואם היתה מתעקשת – הוא היה צריך להבין שהיצר הרע שלח אותה. אתה יודע למה הוא התפתה לאכול בסופו של דבר? כיוון שהיא שכנעה אותו שזה רצון ה’. אדם הראשון רצה לא פחות ממך וממני למלא את רצון ה’, ולמרות זאת במבחן המעשה הלך נגד רצונו.
מדוע? כי אשתו הסבירה לו שאם רק יאכל מעץ הדעת, הוא יתקרב לה’ הרבה יותר מאשר המקום שהוא נמצא בו כעת. ומרוב חשקו להתקרב לה’, הוא עשה את הפך רצונו. כל זאת מפני שחשב שהוא יודע טוב יותר מכולם מהו רצון ה’.
כדי לעשות את רצון ה’, צריך למצוא איזו דרך לשאול אותו מה הוא רוצה, ולא להחליט שהוא ודאי ירצה במה שארצה אני. הסיבה לכך היא שנפש האדם מורכבת מאוד, וערמומית מאוד. היא יכולה לעטוף כל רצון עצמי ב”כך ה’ רוצה”. כאן הסכנה. כשאנו עושים מה שעולה בדעתנו, כפי שעשית אתה רק עד לפני שלושה חודשים, ומישהו מותח עלינו ביקורת – יש סיכוי שנשתנה, כי ברור לנו שאנחנו עושים מה שמתחשק לנו.
לעומת זאת, כשאנו עושים כאוות נפשנו ומאמינים שזהו גם רצון רצון ה’, ואז מישהו מותח עלינו ביקורת – אנו בטוחים שהוא מגיע בדיוור ישיר מהיצר הרע בכבודו ובעצמו. זו הסיבה לחטאו של אדם הראשון, ולכן חטא זה מופיע בתחילת הפרשה הראשונה בחומש בראשית: כדי ללמד שאם מישהו רוצה לעשות את רצונו של ה’, הוא מוכרח להיצמד לרצון ה’ ולא לערבב בו את רצונו שלו!”
ראיתי את ההלם על פניו של יקיר לנוכח התפנית הבלתי צפויה, ולכן המשכתי להכות בברזל בעודו חם.
“כאשר הנחש פיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, חווה היתה משוכנעת שה’ שלח אותו, אחרת היא לא היתה מתפתה להקשיב לו. אתה יודע מה לומדים מזה? שלפעמים אנחנו הופכים את היוצרות. לפעמים ה’ שולח אלינו שליחים ואנחנו חושבים שהיצר שלח אותם, ולפעמים היצר שולח אלינו שליחים ואנחנו בטוחים שה’ שלחם.
“איך נדע להבחין אם מי שמְתקשר איתנו עושה זאת במצוות ה’ – או חלילה במצוות היצר? פשוט מאוד. נתייעץ עם מי שכבר יש להם ניסיון עם היצר, וכבר צברו מולו כמה שנים של מאבק. למשל, הרב שמלמד אותך תורה. הוא יידע לגלות לך מי שולח אליך את אלה שמבקרים אותך על הנהגתך החדשה, המופרזת.
“הבעיה היא, שכבר החלטת שהרב שאיתו אתה מתייעץ – גם הוא שליח היצר. לכן אתה בבעיה.
“הבנת, יקיר? אם לאדם הראשון זה קרה, איך נהיה אנחנו חסינים…?”
