לפני זמן-מה הוזמנתי למסור הרצאה בנושא מעמד האִשה ביהדות.
בתחילת דברַי שאלתי את המשתתפים האם לדעתם נשים זוכות למעמד נכבד יותר ביהדות מאשר בחברה המערבית.
“ברור שפחות!”, ענתה אחת המשתתפות.
“שוב את צודקת”, אמרתי לה, “אך למרות שכאן לא איראן עדיין אינך יכולה לעשות ככל העולה על רוחך, לפחות לא לפי החוק.
כשביקשתי ממנה להסביר על מה נשענת עמדתה הנחרצת, היא לא היססה. נראה היה שהגיעה מוכנה.
“דבר ראשון, ביהדות אִשה רק מתקדשת ואינה מקדשת. שנית – גברים רשאים לעלות לתורה או להעיד ואשה לא. מנשים התורה דורשת להתלבש בצניעות מנשים אך לא מגברים. אז איפה כאן הכבוד או השוויון? וחוץ מזה – הפלישה לפרטיות שלי, הפטרונות הזאת שמישהו אחר יקבע עבורך מה ללבוש, זה כשלעצמו מקומם. מי מינה אותך לקבוע לי מה צנוע ומה לא? מה גם שצניעות היא בעיני המתבונן! לכן, חיה ותן לחיות”.
“את צודקת שצניעות היא ענין יחסי”, השבתי לה, ” אך מצד שני – האם אינך מסכימה שהלבוש שלנו אינו ענייננו הפרטי בלבד?”
“ממש לא!”, השיבה, “זו אולי משאלת לב שלך, אבל ברוך ה’ כאן לא איראן! ופה, לפחות בינתיים, כל אחד יכול להתלבש איך שהוא רוצה”.
“שוב את צודקת”, אמרתי לה, “אך למרות שכאן לא איראן עדיין אינך יכולה לעשות ככל העולה על רוחך, לפחות לא לפי החוק. במדינת ישראל, אם אדם קם בבוקר ושכח להתלבש בטרם יצא לרשות הרבים, הוא יועמד לדין באשמת התנהגות שאינה הולמת במקום ציבורי. זהו החוק. איך היית מגיבה כשופטת אם היה טוען בפנייך – ‘יצאתי כך לרחוב כי צניעות היא עניין יחסי שנתון לפרשנות אישית, ולדעתי אני צנוע יותר מאחרים, וזכותי להתהלך ברחוב כפי שעולה על רוחי ולאף אחד אין רשות לפלוש לפרטיות שלי’ – היית מקבלת את זה…?”
“לא”, הודתה השואלת. “לחברה יש כללים. אבל איך זה קשור למה שאמרתי?”
“נדמה לי שכרגע הסכמת עם העיקרון שאדם אינו יכול להתנהג בפרהסיה כפי שהוא נוהג בביתו, ושהבגדים שלו – או היעדרם – אינם עסקו הפרטי בלבד. מעתה צריך לשאול רק היכן עובר הגבול, ואני מודה שזו שאלה לא פשוטה והיא שבה ועולה בכל דילמה מוסרית – מי קובע את הגבול בין הראוי ללא ראוי, ובעיקר: מתי הראוי הופך ללא ראוי, ומתי המותר הופך לאסור ולהפך.
“מתי הפסקת חיים היא רצח ומתי היא המתת חסד? מתי זכות האשה על גופה הופכת הפלה מלאכותית למוסרית, ומתי תיחשב לנטילת חייו של חסר-ישע?
“האם תוכלי להסביר מדוע נער בן שמונה-עשרה רשאי לבחור לכנסת, לעומת חברו שצעיר ממנו בשש שעות ואינו רשאי? כמה שׂכל יכול להתווסף לו כבר ביום אחד…?”
“מכל דבר אפשר לעשות ליצנות”, מחתה האשה, “במדינה דמוקרטית המחוקק הוא שמציב את הגבול. אם קבע שהפלה אינה רצח – היא מותרת, ואם קבע שרק בני שמונה-עשרה ומעלה רשאים להצביע – זה המצב. ככה זה עם חוקים”.
“גם עם דברייך אלה אני מסכים”, השבתי. “כעת יש בינינו הסכמה על קשת רחבה של נושאים: הסכמת שגם לך יש גבולות, ושטבעם של גבולות שהם שרירותיים, ושהחברה היא זו שמציבה את הגבול בין האסור למותר, ושאין שטח אפור ביניהם.
“התורה חולקת על כך… על-פי התורה, את הגבול בין המותר לאסור אין להציב בקצה האסור אלא עמוק בתוך האזור המותר, משתי סיבות: אחת, כדי לייצר מרווח הגנה. שתיים, כדי ללמד יסוד חינוכי המופיע בפרשת השבוע”.
בפרשת מטות מלמד הקב”ה למשה את דיני הנדרים, שנאמר: “אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”. (במדבר ל, ג)
בציווי זה מלמדת התורה שאדם הנודר נדר לעשות דבר-מה או להימנע מעשותו אינו רשאי לפטור עצמו בטענת ‘אז מה אם אמרתי?’, שכן דברים היוצאים מן הפה אינם הפקר. אמרת? קח אחריות על דבריך, שנאמר: “כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”.
אלא שכאן מתעוררת שאלה: הנודר עושה זאת מרצונו החופשי, מדוע אם כן הוא מחויב לקיים את נדרו? הרי יוכל לטעון: “אם עלי לקיים את דברַי רק משום שהוצאתים בפי, אות היא שלדברי נודעת חשיבות, ואם כן, מדוע הנדר אינו מתבטל בשעה שאני מתחרט בפי על נדר שנדרתי? אם אני מחויב מפני שאמרתי “נודר אני” – מדוע אין בכך כלום באומרי ” חוזר אני ממנו”?
בגלל האחריות.
בקובעה “כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” מלמדת התורה כי אף שטענה זו נכונה, ובדרך כלל “הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר”, במקרה זה היא נדחית מפני פגם חמור שיש בה. אין ויכוח על כך שהאדם חייב באחריות על מעשיו. ולכן, אם עשה מעשה, אין הוא יכול לפתור את עצמו מאחריות באמירה כלשהי. מעשים אינם נמוגים מבלי להותיר רושם בעולם. אם נעשו, הם מחוברים למי שעשאם, והוא אחראי להם.
השאלה היא; היכן מתחילה האחריות? איפה מתחיל החיבור בין העושה למעשהו – במחשבה, בדיבור או רק במעשה? על כך משיבה התורה בפרשה זו.
על פי תורת ישראל, קו הגבול שבין מחשבה למעשה עובר בדיבור. על מחשבותיו אין אדם נדרש ליטול אחריות, אך על דיבור ואמירה – כן. מדוע? משום שמי שאינו לוקח אחריות על דברים היוצאים מפיו – סופו שלא ייקח אחריות גם על מעשיו.
כדי לחנך לאחריות, מצווה התורה “כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה”. אמרת? – קח אחריות על דבריך, למרות שאין בהם מעשה ולמרות שנדרת מרצונך.
כשאנו מצויים באזור המותר, הטענה “מה לא בסדר בלבוש שלי?” נשמעת הגיונית. הבעיה היא שאם אנו מציבים גבולות רק בקצה המותר – אנו עלולים לגלוש בנקל לאזור האסור, שכל אדם סביר מודה בו ומצדיק את קיומו.
“בהלכות נדרים מלמדת התורה שיעור עמוק. גבולות יש להציב עמוק באזור המותר. אם לא ננהג כך נגלה שלמרות ההזדהות המוחלטת עם איסור ‘לא תרצח’, אנו יכולים למצוא את עצמנו מתירים ליטול את חייו של עובר, רק משום שאינו נתפס בעינינו כיצור חי. אם לא נציב את הגבול כבר בתחילת היווצרותו – בסופו של דבר ניתן יהיה להזיז את הגבול למחוזות שאינם מוסריים בעליל.
והוא הדין בענייני צניעות.
כשהגבול בין הצנוע לפרוץ מוצב בקצה הצנוע – בסופו של דבר נאלץ להתמודד עם לבוש שאין ראוי לצאת איתו לרשות הרבים לדעת כל אדם סביר.
מפרשת השבוע למדנו שאם מבקשים לחנך אדם לנטילת אחריות על מעשיו, יש להקדים ולחנכו לנטילת אחריות כבר על דברים היוצאים מפיו. להציב את הגבול עוד באזור המותר, כדי לא להגיע למחוזות בלתי ראויים שלגביהם שוררת הסכמה כללית.
“שורש המחלוקת בינינו”, סיכמתי את דברי בפני בת-שיחי, “אינו בענייני צניעות אלא בעניין עקרוני הרבה יותר – הצבת גבולות. בעוד את מבקשת להציב את גבול הצניעות בקצה האזור המותר, התורה – שמכירה את נפש האדם טוב מאיתנו – דורשת להציבו הרבה קודם”.
