באביב של שנת 2020 התבשרנו על מחאה חדשה: נערה נשלחה הביתה להחליף בגדים בהתאם לקוד הלבוש של בית-הספר, וחברותיה זעמו – כמובן, תוך ליבוי נמרץ של האש על-ידי כלי התקשורת.
בעקבות המקרה, החליטו תלמידות ברחבי הארץ להגיע לבתי-הספר בלבוש דומה, במחאה על כפיית קוד הלבוש מטעם ההנהלה, בטענה שבשם השוויון מה שמותר לבנים צריך להיות מותר גם לבנות.
מי שהפליא לעשות למען מחאת הילדות היה חבר-כנסת שניצל את המחאה כדי להשמיע את משנתו שלפיה “אין מקום למשטרת צניעות במערכת החינוך”
שוויון הוא עיקרון מכובד וראוי לכל הדעות, אך יש לזכור שאינו חזוּת הכל. הדוגלים בשיוויון אינם יכולים להתעלם מגורמים נוספים כגון נפש האדם, דחפיו הטבעיים, ובעיקר הסיכון שבמימושם. התעלמות מהם עלול להפוך בן רגע את השוויון מערך יפה ונאור לעיוות מסוכן. וסדום היא ההוכחה לכך.
גם בסדום קידשו את השוויון כערך עליון. הם דרשו מכולם להתיישר על פיו ללא התחשבות בגורמים נוספים, ועל התוצאה הנוראה מספרת התורה.
מי שהפליא לעשות למען מחאת הילדות היה חבר-כנסת שניצל את המחאה כדי להשמיע את משנתו שלפיה “אין מקום למשטרת צניעות במערכת החינוך”, וקבע כי סילוק תלמידה מכיתתה בגלל מכנסיים שאינם ארוכים דיים הוא מבחינתו כפייה משפילה, ובפרט במדינה חופשית.
אינני מעוניין להתווכח עם אמונתו של חבר-הכנסת באשר לקדושת השוויון. רוצה להאמין בכך- שיבושם לו. אך אם לדעתו אין מקום למשטרת צניעות במוסדות החינוך – ראוי שלא יהיה לה מקום גם במקומות אחרים.
בירור קצר שערכתי העלה כי מוסדות רבים מנהיגים קודי לבוש קפדניים ומפלים, והכל במסגרת החוק. הנה פסקה מתוך הקוד האתי של צה”ל:
“ערך כבוד האדם הוא אחד מערכי היסוד והוא מחייב בין השאר הגדרת כללים להופעה ולבוש. לבוש מרושל או לבוש חושפני, עלול להיראות בעיני עמיתינו לסביבת השירות כמזלזל או פוגע”.
בהמשך, פקודות מטכ”ל אף מגדירות באופן פרטני במיוחד את כללי לבוש לגברים:
“א) הלבוש יהיה הולם ולא חושפני. ב) חולצה תהא בעלת שרוול ארוך או קצר (לא גופיה). ג) מכנס ארוך מגובה הברך. ד) בגדים עליונים שמכסים את הבגדים שמתחתם”.
ומה לגבי נשים? ובכן:
“אשה תהא רשאית ללבוש גם שמלה בעלת שרוול ארוך או קצר (לא גופיה), או חצאית. אורך השמלה או החצאית יהיה בגובה הברך”.
תאמרו: “אין הנדון דומה לראיה”, ואין דינה של משטרת צניעות בצבא כדינה של משטרת צניעות בבית-ספר? כנראה אינכם מכירים את משטרת הצניעות של בתי-המשפט.
על פי כללי לשכת עורכי-הדין, קוד הלבוש של פרקליטים המופיעים בבתי-המשפט מחייב בהחלט
“חולצה לבנה בעלת צווארון ושרוולים ארוכים או קצרים, עניבה, מכנסיים או מקטורן בצבע שחור או כחול כהה, ונעליים סגורות וכהות”.
ואילו פרקליטות תלבשנה
“חולצה לבנה בעלת צווארון ושרוולים ארוכים או קצרים, מכנסיים או חצאית בצבע שחור או כחול כהה, מקטורן בצבע שחור או כחול כהה, או שמלה שחורה עם שרוולים ונעליים כהות”.
אם תבדקו תגלו שגם לחברות תעופה יש דרישות בענייני לבוש, והן שומרות לעצמן את הזכות להוריד מטיסה נוסעים שאינם עומדים בהן.
וכאן עולה שאלה:
אם צה”ל, בתי-המשפט וחברות התעופה מחייבים כללי לבוש – מדוע להחריג את בתי-הספר? הזהו שוויון…?
מתברר שאין באמת דבר כזה, שוויון. מדובר בסיסמא. גם אם נרצה בכך, לא ניתן לנהל חברה שוויונית באופן מלא. זו עובדה. לכן, כשחברי-כנסת נואמים על שוויון, אל תתפתו להאמין להם. הם עושים זאת מסיבות פוליטיות, ולא מאמונה אמיתית שהדבר אפשרי.
ולעצם העניין. מה באמת מסתתר מאחורי קוד הלבוש בצבא ובמוסדות אחרים? הרי ברור ששם אין מדובר בערך דתי.
קוד לבוש הוא מנגנון שבאמצעותו מבקשים ארגונים וחברות לשמור על כבוד המקום והנמצאים בו, מתוך רציונל שיש קשר בין לבושו של אדם לבין הכבוד שהוא רוחש – לסובבים אותו, לאכסנייה שבה הוא נמצא, ואפילו לו עצמו, וזה מה שהופך את מחאת הנערות לבעייתית כל כך.
מחאת זו משקפת ומעצימה את היחס המזלזל שקיים הישראל כלפי החינוך והמוסד האמור לייצגו. בתי-הספר הם סביבה שחשיבותה עצומה, ולכן כשמתעוררת מחאה דווקא נגד קוד לבוש הנוהג בבתי-ספר ולא נגד כללי הלבוש בצה”ל ובבתי-המשפט – יש בכך כדי להעיד על מקומו ותפקידו של החינוך בחיינו, ועל יחסנו למחנכים באופן כללי.
אם רצוננו לחזק את מעמדם של המחנכים ולהדגיש את חשיבות החינוך – אין די בחידוד נוהלי לבוש. יש להעמיק בשורש הסיבה שבגללה אנו נדרשים מלכתחילה לנסח קוד לבוש בבתי-ספר.
סיבה זו מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת נשא מלמד הקב”ה למשה את מצוות נזיר. נזיר הוא אדם מן השורה המחליט להחמיר על עצמו ולפרוש גם מדברים שהתורה מתירה לו – אסור לו לשתות יין בתקופת נזירותו, להיטמא למת ולהסתפר עד תום תקופת נזירותו. אם בכל זאת נכשל ונטמא – עליו להביא קורבן אשם ולהתחיל מחדש את תקופת נזירותו.
על קורבן אשם נזיר מסופר בגמרא משמו של שמעון הצדיק:
“פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי. הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם [להחטיאו בשל יופיו]. אָמַרְתִּי לוֹ [ליצרי]: רָשָׁע, לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה [לשון שבועה] שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר ‘אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'”.
מדוע התפעל שמעון הצדיק מתשובתו של הנער מן הדרום? משום שהיא מלמדת פרק חשוב ביחסו הראוי של אדם למעלותיו, לכישרונותיו ולמראהו.
כדי להבין זאת עלינו לשאול תחילה – מה גורם לאדם לחשוף את גופו לעיני כל – גאווה? צורך בתשומת לב? מתברר ששניהם.
כולנו זקוקים לתשומת לב והערכה מצד הסובבים. זה אנושי. מקורו של צורך זה בתחושת הייחודיות המוטבעת באישיותנו ומעוררת בנו רצון לקבל אישור חברתי על ייחודנו. באיזה אופן? תלוי בסביבה שבה אנו מצויים ובמה שהיא מחשיבה כמעלות.
בסביבה שבה מכבדים את החוכמה נבקש להבליט את חוכמתנו הייחודית. בסביבה המכבדת דווקא עושר חומרי – נשתדל להחצין את עושרנו, ובסביבה שבה הגוף נחשב למעלה נתגאה בייחודנו הגופני. הצד השווה שבכולם הוא שאנו מבקשים להבליט את המעלות המייחדות אותנו על-פני אחרים, בהחצנת הכישורים שיש בנו ואין בהם.
האם נכון וראוי לנהוג כך? תלוי. אם אנו מתגאים במה ששייך לנו אין בכך פגם, אך אם אנו מתגאים במה שאינו שלנו, גם המצדדים בגאווה ורואים בה מידה חיובית, יסכימו שבמקרה זה מדובר בשקר.
ובאשר לצניעות. מי שסבור שיופיו שייך לו והוא עשאו, יבקש להבליטו ולהתגאות בו, ועבורו תאלץ החברה לנסח קוד לבוש כדי להגביל את רצונו להתבלט ולהתאימו לשא ערכי החברה. לעומתו, מי שיודע שאת יופיו ושאר כישוריו ומעלותיו נתן בידו הבורא כפיקדון, אינו צריך להגביל ולהכפיף עצמו לקוד לבוש או למשטרת צניעות שתאכפו. מדוע? משום שהוא עניו, ואינו מייחס את מעלותיו לעצמו או סבור שהוא רשאי להתהדר בנוצות לא-לו..
מתשובת הנזיר מן הדרום “מדוע אתה מתגאה בעולם שאינו שלך” למד שמעון הצדיק כי הנער זיהה בשורש הרצון את הצורך האנושי להבליט ולהחצין את מידת הגאווה, ולכן הסכים לאכול מקורבנו בניגוד למנהגו.
ללמדנו שלא שאיפה לצדק או לאמת בשם החופש והשוויון היא המסתתרת מאחורי התביעה להתלבש “איך שבא לי” – אלא בסך הכל גאווה גדולה; אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואף אחד לא ימנע ממני להציג מה שיכול לקדם אותי, ואם לשם כך עלי להחפיץ את גופי ולעורר את היצרים הנמוכים ביותר בנפש האדם – שיהיה כך.
כאן טמון שורש הזלזול במערכת החינוך והמחנכים. אין זה כשל מקומי אלא מערכתי ועקרוני. בחברה המקדשת את הרצון האנושי, החינוך לערכים – שהוא מגביל מטבעו – מתנגש איתו, ולכן אינו יכול לעצבו. בחברה מעין זו החינוך לערכים הוא בסך הכל הצעת הגשה המוצגת לעיונו של התלמיד. המחנך מציע והתלמיד קובע. מסיבה זו איבד החינוך את זוהרו ואת כבודו.
כדי לגרום לתלמידים להגיע לבתי-הספר בלבוש מכבד ומכובד, לא תועיל משטרת צניעות. עם קביעה זו ניתן בהחלט להסכים. כדי להצליח לגרום להם לכבד את בית-הספר עלינו לחנך לחיים שבמרכזם לא ניצב הרצון העצמי הגאה, אלא רצונו של הקב”ה. אם נצליח בכך, יזכור התלמיד שמעלותיו אינן שלו, ולא יבקש להתגאות בהן.
