השבוע, במהלך אירוע בו השתתפתי, ניגש אלי אדם שלא הכרתי וביקש להודות לי.
להודות זה יפה וגם מחמם את הלב, עניתי בחיוך, רק ששכחת לעדכן על מה אתה מבקש להודות לי.
חינוך הוא ללא ספק שליחות חשובה, אך אולי הגיע הזמן שאעשה גם אני לביתי. מדוע שלא אפנה לעסקים?
אתה צודק, אמר האיש. שמי שמואל, ומזה כמה עשורים אני עוסק ביעוץ חינוכי בתלמודי תורה שונים, ובמהלך השנים גם פיתחתי שיטה שמסייעת למורים לבנות קשר נכון עם תלמידיהם.
מתוך שיחות שקיימתי עם מורים שהתייעצו איתי למדתי כי כדי להיות מורה טוב אין די בללמד בבהירות אלא ביכולת של המורה להכיר היטב את תלמידיו.
הבעיה היא שאנחנו בני אדם, אהרן. גם הילדים וגם המורים. וככאלה אנו נוטים לעצב את דעתנו על תלמיד מבלי שאנו מודעים לסיבות שגורמות לנו לכך. ולפי שעיצוב דעה משפיע על יחסו של מורה לתלמידו לכל אורך השנה, אם כשלנו בקביעתנו, אפשר וגזרנו את דינו של התלמיד לשנה הקרובה.
אני מבקש להודות לך משום שיש לך חלק בשיטה שפיתחתי גם אם אינך מודע לכך.
חינוך הוא מקצוע שוחק. לאורך השנים היו ימים בהם חשתי שליחות והיו ימים שלא. וככל שעבר הזמן עלו בי מחשבות על קריירה חדשה.
חינוך הוא ללא ספק שליחות חשובה, אך אולי הגיע הזמן שאעשה גם אני לביתי. מדוע שלא אפנה לעסקים? ועוד כל מיני מחשבות על מימוש עצמי והתפתחות אישית, ואז שוב תחושת השליחות התעוררה בי וחוזר חלילה.
באחד הימים נתקלתי בשיעור בו הבאת את דבריו של רבנו בחיי, ולפיהם על האדם לבחור את תחום עיסוקו על פי הכישורים שהעניקה לו ההשגחה, ולא על פי ההכנסה הכספית. בעקבות הדברים הבנתי שאם הקב”ה העניק לי כישורים חינוכיים, עלי להמשיך לעסוק במקצוע שבו הם באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, גם אם במקצועות אחרים ניתן להתפרנס טוב יותר, והמשכתי ביתר שאת. כך נולדה השיטה שעליה דיברתי, ועל כך אני מבקש להודות לך.
להודות זה יפה, אמרתי לרב שמואל, אבל עם מילים לא קונים במכולת. אם תרצה להודות לי באמת למד אותי בבקשה במה הורים נדרשים להתמקד בבניית האישיות של ילדיהם בדור מבולבל כמו שלנו. זה יעזור לא רק לי. זה יעזור לכל אלו שעמם אני נפגש.
בשמחה רבה. בדיוק בזה עוסקת השיטה שלי. ענה רב שמואל.
אנחנו רגילים לחשוב שיכולות וכישורי למידה הם שקובעים את מעמדו של הילד בעיני המורה והתלמידים. אנו מאמינים שילדים חפצים להיות חברים של ילדים כישרוניים, ומסיבה זו עיקר הדרישות החינוכיות שלנו מילדינו הוא להצליח בלימודים. להיות מן החרוצים ולא מן העצלנים.
אלא שהנחה זו, גם אם יש בה מן ההיגיון, אין בה מן האמת. אני יכול לגלות לך שישנם שלושה מרכיבים מרכזיים על פיהם מעצב המורה את דעתו על תלמידו, וכשאני מבקש ממורים להציג בפניי את סדר חשיבותם של המרכיבים, הם מציבים אותם בדרך כלל בסדר הזה. הראשון כישורים לימודיים. השני כישורים התנהגותיים. והשלישי כישורים חברתיים ורגשיים. וכמו המורים כך גם הורים.
ואז, במהלך הסדנה לאט לאט מתברר שההפך הוא הנכון. לפתע מתברר שמה שהכי משפיע על עיצוב דעתנו על התלמיד הוא דווקא המרכיב האחרון ברשימה. היחס שלו לזולת. השמחה עמה הוא מגיע ללימודים. היכולת שלו לראות את האחר ולא להתרכז רק בעצמו. וזה חשוב לא רק בשל דעתו של המורה עליו. עם השנים למדתי שזהו הגורם המשמעותי ביותר בקביעת הצלחתו הלימודית של הילד.
ילד עצוב או כזה שאינו בעל יכולת להרגיש את חבריו, גם אם יהיה בעל כישורי למידה גבוהים מהממוצע, לא יזכה להערכה ולחשיבות, לא בעיני המורה וגם לא בעיני התלמידים. לעומתו, ילד שמח, שמנהל קשרים חברתיים טובים, שגומל חסד עם חבריו, שמגן עליהם ונלחם את מלחמתם, גם אם מבחינה לימודית לא יהיה מהמובילים בכיתה, ייחשב בעיני המורה והתלמידים לילד מוצלח.
רק לאחר מכן מגיע המרכיב ההתנהגותי, כשבסוף הרשימה מופיעים הכישורים הלימודיים.
במהלך השנים למדתי כי ילד מאיר פנים שיש בו רגישות לזולת, גם אם לימודית הוא מהחלשים בכיתה, לאט לאט ימצא בעצמו עוז ויתקדם גם ברמה הלימודית. ולעומתו, ילד עם כישורי לימודיים גבוהים אך ללא רגישות חברתית, לאט לאט יידחה לאחור, וגם היכולת הלימודית שלו תפגע.
הורים שרוצים ילדים מוצלחים, נדרשים להשקיע בשיפור היכולות הלימודיות של ילדיהם. זה ברור. אך יותר מכך עליהם להשקיע בפיתוח היכולות החברתיות. ברגישות שלהם לזולת. בשמחת החיים שלהם. ביכולת שלהם לחוש את האחר. כל השאר יבוא אחר כך ובהשקעה מועטה ביותר.
אני מדגיש זאת בסדנאות להורים יותר מפעם אחת. אם תהפכו את ילדיכם לבני אדם הם יהיו גם בני אדם ובסופו של דבר גם למדנים. אך אם תהפכו אותם ללמדנים לא בטוח שהם יהיו בני אדם ואם הם לא יהיו בני אדם לא תועיל להם הלמדנות. כדי להצליח בחיים, הרבה יותר חשוב להיות בן אדם מאיר פנים שרגיש לזולת. זה מה שהופך אדם לכזה שכולם חפצים להיות בקרבתו.
אז הנה החזרתי לך על מה שקבלתי ממך, סיים רב שמואל את התאוריה שלו.
זה מרתק, אמרתי. לא רק התאוריה. בעיקר מי שעומד מאחוריה. אני חושב לעצמי מה היה קורה אם כל המורים היו נוהגים על פי התאוריה שניסחת. מי יודע כמה ילדים היו מצליחים יותר ומאושרים יותר. ואם בדור רגיל כך בעיקר בדור שבו כמעט כל אדם שני חולה, על אחת כמה וכמה.
וכשראיתי שהרב שמואל לא מבין, הסברתי.
בשנת 2018 נרשם רגע היסטורי בבריטניה. לראשונה בהיסטוריה האנושית מינתה תרזה מיי ראש ממשלת בריטניה בממשלתה שרה לענייני… בדידות.
נשמע הזוי? ממש לא. המינוי התבצע בעקבות דו”ח שחשף כי תשעה מיליון בריטים, כשמינית מאוכלוסיית הממלכה, סובלים מבדידות קשה.
אלא שהבדידות אינה מחלה בה לוקים בריטים בלבד. הבדידות היא מחלה מודרנית שסובלים ממנה בעיקר בני החברה המערבית, וללא יוצא מן הכלל. לא רק מבוגרים. גם צעירים.
כמעט חמישים אחוז מאלו שנולדו אחרי שנת 1996 מדווחים על תחושת בדידות, וזאת למרות השעות הרבות שהם מבלים ברשתות חברתיות או מחוץ לבית.
על פי נתוני מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, משנות השישים של המאה העשרים ועד היום הוכפל מספרם של אלו המתגוררים בגפם, מה שמלמד שתופעת הבדידות בעידן המודרני מתרחבת בצעדי ענק.
גם בישראל המצב לא יותר טוב. על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2018 חמישית ממשקי הבית בישראל ענו על ההגדרה “חיים לבד”. כשרובם צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם או בני שישים ומעלה.
מסקר שנערך באנגליה התברר כי ליותר ממאתיים אלף איש לא היה עם מי לשוחח בחודש שלפני הסקר. יותר ממחצית הבודדים דיווחו שהם מתגעגעים להיות עם מישהו. לצחוק עם מישהו או לחבק מישהו. וכשליש מהבודדים התגעגעו לחלוק ארוחה או לאחוז ידיים עם מישהו.
אלא שמחקרים מלמדים שמחלת הבדידות אינה רק רגשית ונפשית. היא גם גופנית.
לפי חוקרים שעוסקים בנושא, אנשים בודדים עלולים ללקות בשבץ מוחי ובמחלות לב פי שלוש מיתר האוכלוסייה, ובדמנציה באחוזים גבוהים אף יותר.
מסתבר שלהיות בודד זה לא רק עצוב. זה גם מסוכן.
השאלה היא מדוע בעידן שבו כולנו “מחוברים” לכולם, בכל מקום ובכל זמן, הבדידות הופכת למגפה שמצריכה מינוי שר בממשלה. מה הסיבה לכך שמחלה זו נפוצה בעיקר בחברה המערבית? והאם יש קשר בין ערכי התרבות המערבית לבדידות? מסתבר שכן.
על פי היסטוריונית אנגליה בשם פיי בונד אלברטי האשמים המרכזיים בהתפשטות מגיפת הבדידות בעולם המערבי הם החילוניות והקפיטליזם. החילוניות המערבית ניתקה את האדם מהבורא, והקפטליזם מהחברה ובכך גזרה עליו בדידות.
על פי אלברטי, זה החל בסגידה ל’זכות לפרטיות’, שהפכה את השכן ממול מאח לזר. והקהילה ששימשה מקור לתמיכה ולתחושת ביטחון, הפכה לאיום על החירות האישית.
החילוניות המערבית שסוגדת לאדם, סילקה ממרכז החיים את ההשגחה ואת המשגיח, והציבה במקומם את היחיד ואת זכויותיו. זה אמנם נעשה מתוך רצון לשחרר את היחיד אך התוצאה יצרה באדם שילוב של אגואיזם ותחושת ייחודיות, שיוצרים בו דפוסי חשיבה אנוכיים המרחיקים ממנו את בני החברה להם הוא כה זקוק כדי לברוח מן הבדידות.
כשרק אני במרכז, המבוגרים שסיימו לתרום את תרומתם ישוכנו בבתי אבות, והצעירים שעסוקים באנוכיותם יתחתנו פחות, ואלו שלמרות הכל בחרו ב”ביחד”, יקיימו אותו כל עוד ימלאו זה את צרכיו של זה. הם לא ישאלו מה הם חייבים לחברה אלא מה החברה חייבת להם.
זה אולי ישמע מוזר ועצוב, אך דווקא הקידמה שהבטיחה לשחרר את האדם מכבלי החברה ומכלליה, והייתה אמורה לאפשר לו לחיות את חייו כאוות נפשו, דווקא היא שהפכה אותו לבודד יותר מאי פעם.
לכן אמרתי לך שהדור זקוק לרבים כמוך, אמרתי לרב שמואל.
בעידן הרשתות החברתיות והציונים הדיגיטליים, אנחנו אולי הכי מחוברים, אך לא באמת. מסתבר שכאשר מאחורי רשתות שתפקידן לחבר, יושבים בעלי אגו אנוכיים ובודדים, שבמקום לחבר ולאחד, משתמשים בהן כדי לזרוע רעל ופילוג. אם עליהם נגזרה הבדידות, נהפוך את כולם לכאלה.
מחלת הבדידות מוכיחה כי התרופה לה עוברת ביכולת לראות את האחר וגם להיראות על ידו. זו התכונה הנדרשת והחשובה ביותר להתפתחות אישית וחברתית בריאה. היכולת לחוש את הזולת ולגלות בו את החיובי, היא המצרך הנחוץ ביותר כדי לנצח את הבדידות. גאון עשיר אך בודד לעולם לא יהיה מאושר כמו איש ממוצע ולא עשיר אך מוקף באוהבים החפצים בטובתו ומעריכים את אישיותו.
זו הסיבה שיש צורך בעוד רבים כמוך, אמרתי לרב שמואל.
צדקת כשאמרת שכישורים חברתיים ורגשיים קובעים את מעמדו של הילד בעיני המורה יותר מכישורים לימודיים. משום שבתת המודע שלנו אנו מודעים לעובדה שמיומנות חברתית ורגישות לזולת תורמים להצלחה האישית יותר מכל ידע או גאונות, חשובים ככל שיהיו.
ויש לי גם ראיה לכך מפרשת השבוע.
בפרשת בא מתארת התורה את מכת החושך שפקדה את מצרים, שנאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:”
בפסוקים אלו מתארת התורה את מכת החושך, ומדגישה שהמצרים לא ראו איש את אחיו ואף לא קמו ממקומם בעוד שלבני ישראל היה אור במושבותם.
וכאן מתעוררות שתי שאלות.
מדוע מדגישה התורה כי “לא ראה איש את אחיו”? והרי הם לא ראו אף אחד, לא רק אחיהם? ובנוסף לכך, ומהו זה שנאמר “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”? והרי במכת החושך מתו גם מבני ישראל, וכיצד ניתן לומר שכל בני ישראל זכו לאור?
והתשובה פשוטה.
בספר משלי מלמד שלמה המלך כי כל עוד רודף איש התאווה אחר תאוותו הוא בוחר בבדידות מרצון, שנאמר: “לתאווה יבקש נפרד”. ופירש רבנו יונה: “המבקש תאוות ליבו והולך אחריה, נפרד הוא מכל רֵע… ולא יבטל חפצו מפני חפץ חברו בדבר”.
בעלי התאווה המבקשים למלא את רצונם, קובע רבנו יונה, עסוקים רק בעצמם ובתאוותם, ועל כן הם מתרחקים מחברת בני אדם משתי סיבות. אחת מצד בעל התאווה ואחת מצד הסובבים אותו.
מצד בעל התאווה, כדי שלא יאלץ לחלוק עימהם את שללו. ומצד הסובבים אותו, על שמחמת שהוא עסוק בעצמו וסוגד לרצונו, הופך רצונו לחשוב יותר מרצונם של אחרים, ועל כן אין הוא מוכן לכוף את רצונו מפני רצונם של אחרים, ועל כן בעלי הרצון האחרים בדלים ונפרדים ממנו והוא נותר לבדו.
ולפי שהתרבות המצרית היתה תרבות של תאווה, ולפי שמבקשי התאווה אינם חפצים בחברת בני אדם אחרים, לא ראה האיש מצרי אלא את עצמו, לא התחשב אלא ברצונו, וגם לא הרגיש את צרכי זולתו. לכן מדגישה התורה “לא ראה איש את אחיו”, ולא ראה איש את זולתו. לפי אין לך קרוב אצל האדם יותר מאח, ובחברת התאווה, הנפרדות והבדידות כל כך חזקים, שאפילו את צרכי שארי בשרו הקרובים ביותר לא רואה האדם הרודף אחר תאוותיו.
זו מכת החושך בה לקו אנשי התאווה המצריים, וזו מכת הבדידות בה לוקים אנשי התאווה בימינו. בתחילה הם בוחרים בבדידות מתוך תאוותם, אך מאוחר יותר, כשהתאווה מתמעטת, חשכת הבדידות נוטלת מהם את שמחת חייהם עד שהם מתים בבדידותם.
לכן נאמר על המצרים “לא ראו איש את אחיו” ואצל העבריים “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם”.
כדי ללמד שכאשר רואים בני החברה ברגישות לזולת ערך, הם מתחברים זה לזה, וכשהם מתחברים הם הופכים מאוסף של יחידים ל”כל בני ישראל”, וכשיש חיבור בין כל בני החברה אין הבדידות יכולה להיכנס, וכשהיא מסתלקת בכל מקום שהם פונים הם רואים אור.
בתיאור מכת החושך מבקשת התורה ללמד כי כשהאדם רגיש לזולתו ורואה בואהבת לרעך כמוך ערך רוחני, לכל מקום שיפנה, ילווה אליו אור האהבה הדוחק את חשכת הבדידות, אך אם יבחר ברצונו ובתאוותיו, ויאמין בואהבת לעצמך כמוך, תהפוך חשכת הבדידות לבת לוויה שלו. בין אם הוא מצרי ובין אם הוא עברי שבחר לאמץ את התרבות המצרית.
בפסוקים אלו מבקשת התורה ללמד כי אם אנו חפצים להיטיב את חייהם של ילדינו, עלינו לזכור כי לא הכישרונות יקבעו את הצלחתם בחיים, אלא יכולתם לראות את הזולת ולהרגיש את צרכיו. ולכן במקום להשקיע את כל מרצנו בהפיכתם לחכמים וידענים, נכון יותר יהיה לנסות ולהפוך אותם לבני אדם. לכאלה שבכל מושבותם יהיה אור.
ומילה לסיום.
ישנו ויכוח נוקב בין אלו המצדדים בעסקה לשחרור החטופים ובין המתנגדים לה. האם ראיתם מימיכם אנשים המתנגדים לדבר מסוים ובכל זאת שמחים כשהוא מתרחש? ככה זה כש”ולכל בני ישראל” גובר על “לא ראו איש את אחיו”.
