לפני שנים אחדות בסיומו של סמינר ערכים שנערך בקליפורניה, ניגש אלי משתתף בעל חזות מכובדת והציג את עצמו.
“אני שופט פדרלי. התרשמתי מאוד מההרצאות, אך יש לי הצעת ייעול. “מה שאתם עושים כאן הוא ללא ספק שליחות חשובה! מצבה של יהדות ארצות הברית קריטי, והזהות היהודית כאן מצויה בתרדמת. הפעילות הברוכה שלכם היא בקושי כטיפה בים. כך אין סיכוי להציל את היהודים מהתבוללות.
“אני לגמרי איתך”, השבתי, “רק שיש בעיה קטנה: אין בסמכותי להתפשר על כך. את המצוות יכול לבטל רק מי שציווה עליהן – הבורא.
“יש לי הצעה שאם תיושם תציל את כל יהודי אמריקה. החיסרון שבה הוא שהיהדות האורתודוקסית תיאלץ להתפשר על דבר אחד, אך היתרון הוא שכמעט כל היהודים יהיו דתיים”.
“להתפשר על מה?”, הסתקרנתי.
“על קיום מצוות”, ענה השופט במתינות. “חשבת פעם מה מרתיע יהודים רבים כל כך ביהדות? המצוות המעשיות. הנצרות כבר פענחה את השיטה: הם מוכרים רוחניות למאמיניה בלי להכביד מדי. להאמין וזהו.
“מה היה קורה אילו תורת ישראל ציוותה אך ורק על אמונה בבורא – מי לא היה דתי? לכן אמרתי שאם תסכימו להתפשר על קיום המצוות המעשיות, הכל יסתדר. כולם יסכימו להתחתן ברבנות, יגיעו לבתי הכנסת, ואפילו בית-המשפט העליון בישראל יפסיק להתערב בענייני דת ומדינה”.
“אני לגמרי איתך”, השבתי, “רק שיש בעיה קטנה: אין בסמכותי להתפשר על כך. את המצוות יכול לבטל רק מי שציווה עליהן – הבורא. אם הוא יסכים לכך, אין לי ספק שהצעתך תתקבל”.
מדברי השופט למדתי כי הכפירה אינה צומחת מאליה. מאחוריה מסתתר מניע, ולמרבה הפלא – הוא כלל אינו רעיוני!
ההתנגדות לאמונה מבוססת על סיבה אחרת, והיא מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת וארא מופיע נוסח הדברים שהקב”ה מצווה את משה למסור לבני ישראל הנאנקים תחת עול מצרים (שמות ו, ו-ח):
“לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים […] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ”.
משה אכן מביא את בשורת הגאולה לבני ישראל במצוות ה’, אך מתברר שאין לה קונים. העברים אינם מעוניינים…! ככתוב: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”(שם, ט).
הייתכן? האם יש חדשות טובות יותר לעם עבדים מבשורת גאולתם ומנקמה במשעבדיהם?
על מה חלמו אסירי מחנות הריכוז בימי השואה אם לא על שחרורם? על מה נשאו תפילה אם לא על היום שבו יזכו לראות במפלת הנאצים? זאת ועוד, הרי מפורש בתורה שהעם כבר האמין בבשורת הגאולה, שנאמר “וַיַּאֲמֵן הָעָם” (שמות ד, לא) וכך גם מדגיש הרמב”ן: “לֹא בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ בְּהָשֵׁם וּנְבִיאוֹ” (שם ו, ט). כלומר לא בשל חוסר אמונה הם לא נעתרו לדברי משה, אלא “מקוצר רוח ומעבודה קשה”.
התירוץ של “עבודה קשה” מובן. אבל קוצר רוח ממה? על כך משיבים בעלי התוספות: “קשה היה להם לפרוש מעבודה זרה שעובדים”.
מתברר כי למשמע בשורת הגאולה האמינו בני ישראל ואף שמחו על כך, אך משעה שלמדו על תג המחיר – הכל השתנה.
כאשר מסר משה לעם את בשורת ה’ “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים” (שם, ז), הבינו בני ישראל כי יציאת מצרים אינה אלא הכנה לשעבוד אחר – “וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים” (שם). אי- הרצון להמיר שעבוד בשעבוד הוא שגרם להם קוצר רוח.
בשורת הגאולה שבפתח אִתגרה את בני ישראל וכפתה עליהם להחליט מה עדיף – שעבוד פיזי לעם אחר או שעבוד רוחני לבורא?
התלבטות זו אינה ערכית אלא תועלתנית. ברור להם ששעבוד מרצון לבורא מותנה בהתגלותו, שאז תורתו אמיתית ומחייבת.
אם למרות ההתגלות האלוקית בני ישראל עדיין מהססים, משמע שהתלבטותם תועלתנית: למי להשתעבד, לרצון העצמי או לאמת המוחלטת?
במבחן התוצאה הכריעו ארבעה מתוך חמישה עברים על-פי השיקול התועלתני: הם נותרו במצרים, אך לא מחוסר אמונה בה’ ובבשורת הגאולה, אלא משום שהעדיפו חיי נוחות מוכרים על פני שעבוד לבלתי נודע – גם אם הוא משקף את האמת המוחלטת.
בפרשת השבוע מלמדת התורה כי מחשבת הכפירה אינה תולדה של הכרעה שכלית אלא מקורה בשיקולי עלות-תועלת. אין כאן תפיסת עולם מנוגדת או ויכוח רעיוני וענייני, כדברי אותו שופט יהודי – “אם תסכימו לוותר על המצוות כולם יהיו דתיים”.
זהו סוד הכפירה.
והערה לסיום.
מה עדיף? דת של נוחות ופולקלור שיש לה ביקוש, או דת של אמת שנושאיה מועטים?
עד כמה שזה יישמע מוזר, התשובה לשאלה זו כבר ניתנה. יהודי ארצות-הברית כבר הכריעו ברובם.
