לפני שנים היית נוכח בערב שאלות ותשובות בהשתתפות הורים שילדיהם חזרו בתשובה.
מפגש מסוג זה טעון ברגשות רבים ואינו מן הקלים, מכמה סיבות.
ראשית – לא תמיד זוכים החוזרים בתשובה להדרכה נכונה, ובהעדרה הם שוגים לא פעם בהתנהגותם וגורמים להוריהם עוגמת-נפש, בפרט כשהם נתלים בנימוקים הלכתיים כביכול.
“ישבת פעם ליד כנף המטוס? הבחנת ברעידות כשהמטוס נכנס לכיסי אוויר?”
שנית – גם אם זוכה השב בהדרכה נכונה, הרי מטבע הדברים עצם הקפדתו על ההלכה מחייבת את הוריו לשינוי באורח חייהם, הפוגע בשלוותם וגורם להם חוסר נוחות. הוסיפו לכל אלה את העובדה שההורים אינם מכירים את תורת ישראל ואינם ערים לחשיבות המצוות, ותבינו מדוע תופעת לוואי כמעט בלתי נמנעת של תשובת הבנים היא כעס והתמרמרות מצד ההורים.
“יש לי שאלה”, אמרה אשה בגיל העמידה שהשתתפה בדיון. “מי מחנך את הילדים שלנו לקיצוניות הזאת? יהדות זה יפה, אבל הקיצוניות הזאת מרחיקה אותנו ומחריבה את הכל! כשמתחתנים – הקייטרינג צריך כשרות מהודרת, זה אני מבינה. תזמורת שמנגנת שירים חסידיים? בסדר. אפילו את החליפה והכובע של החתן אני יכולה לקבל. אבל ההפרדה הזאת? איפה זה כתוב? למה אי אפשר לשבת יחד? אתה יודע איך התביישתי כשהבן שלי לא היה מוכן ללחוץ יד לחברותַי? אורחת שבאה לכבד אותו מושיטה לו יד, והיא נותרת תלויה באוויר. זו דרך ארץ? זה מה שהתורה רוצה? איפה כתוב בתורה שאסור ללחוץ יד לאשה?”
כמעט כל הציבור נענע בראשו לאות הזדהות.
“את טסה לפעמים לחו”ל?”, שאלתי.
“בהחלט”.
“ישבת פעם ליד כנף המטוס? הבחנת ברעידות כשהמטוס נכנס לכיסי אוויר?”
“אכן. זה די מפחיד”.
“וכשהכנף רעדה, האם חששת שהיא עלולה להישבר?”
“ממש לא”, ענתה האשה, “הסיכוי שכנף מטוס תישבר הוא אפסי. כשמייצרים כנפיים, בודקים את יכולת הנשיאה שלהן. אם אינן יכולות לשאת משקל כפול ממשקלו של מטוס עמוס – הן לא יקבלו אישור של מנהל התעופה. קוראים לזה מרווח ביטחון”.
“לא הבנתי”, היתממתי, “לשם מה נדרש מרווח ביטחון גדול כל כך. אם הכנפיים מסוגלות לשאת מטוס עמוס במטען, לשם מה נדרש מרווח ביטחון כפול?”
“כי מדובר בחיים של מאות אנשים”, השיבה האשה, “וכשמדובר בחיי-אדם – לא לוקחים סיכונים”.
“ומה דעתך על טייס שלמען הריגוש סוחט את ביצועי המטוס עד הקצה שלא לצורך, למרות שעל סיפון מטוסו שלוש מאות איש.האם תסכימי לטוס עם טייס כזה?”
“ממש לא!”
“אבל המטוס הרי יחזיק מעמד בגלל מרווח הביטחון הכפול, ממה את חוששת?”
“אני לא חוששת מיכולת המטוס, אלא משיקול דעתו של הטייס. מטייס שמטיס נוסעים אני מצפה להתנהגות אחראית המודעת לחשיבותו של המטען האנושי שהוא מטיס. טייס שמחפש ריגושים כשאני על סיפון מטוסו, אינו מעריך את חיי, ומי שלא מכבד את חיי לא אטוס איתו לעולם”.
“אז למה בעצם את כועסת על בנך המבקש לנהל את חייו על פי התורה?”
“מה הקשר? הבן שלי לא טייס!”
“הוא דווקא כן. על-פי התורה, חיי האדם הם ערך עליון, לא משום שמנעמי החיים חשובים אלא משום שאדם חי יכול להגיע אל תכליתו הרוחנית בעזרת קיום המצוות. ואם לחיים, שהם אמצעי בלבד, מייחסת התורה חשיבות גדולה כל כך – לתכלית החיים על אחת כמה וכמה!
“בנך חזר בתשובה משום שהבין שיש לחיים מטרה רוחנית, ושקיום המצוות מסייע לו להגיע אליה, ולכן הוא נזהר כל כך מן החטא. מקורה של זהירות זו בתורה שלימדה אותו שהחטא הוא האיום הגדול ביותר על ‘טיסת’ חייו, ומשום כך עליו להיעזר ב’מרווח ביטחון’ רוחני. אם מטוסים נדרשים למרווח ביטחון כדי לשמור על חיי העולם הזה, יהודים לא זקוקים למרווח ביטחון כדי לשמור על חיי הנצח שלהם…?”
“ואיפה כתוב בתורה שצריך לקחת מרווח ביטחון בקיום מצוות?”
“בפרשת השבוע”, עניתי.
בפרשת נשא מלמד הקב”ה למשה את הדינים השונים החלים על אדם שנדר נזירות.
נזיר הוא אדם התובע מעצמו ‘מרווח ביטחון’ רוחני יותר מן המקובל – צעד אחד מעבר לנדרש.
בעוד התורה מתירה לאדם לשתות יין, הנזיר אוסר אותו על עצמו. לכל אדם מותר להיטמא, אך לנזיר אסור. השאלה היא רק: למה? לשם מה מגדיל הנזיר את מרווח הביטחון שלו? מדוע אין די לו במה שאסרה תורה? האם אין זה ביטוי לקיצוניות מיותרת? ממש לא.
במצוות נזיר מלמדת התורה שהגדלת מרווח הביטחון של הנזיר אינה מתרחשת סתם כך. הוא עושה זאת מאותה סיבה שמטוסים שהיו מעורבים בתאונות זקוקים למרווח ביטחון גדול יותר ממטוסים שזה עתה יצאו מפס הייצור. עיקרון זה מופיע במאמר חז”ל על פרשת השבוע העוסק בשאלה מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ותשובתם: “כָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן”.
במדרש זה מבארים חז”ל שהגדלת מרווח הביטחון אינה מטרה כשלעצמה. אדם מן השורה אינו נדרש למרווח מוגדל ודי לו במה שאסרה תורה. הנזיר נדרש לכך משום שיצא מן הכלל. משום שראה סוטה בקלקולה. משום שנחשף לחטא – ומי שנחשף לחטא נדרש למרווח ביטחון רוחני גדול יותר ממי שלא נחשף. ואם מי שרק נחשף לחטא נדרש לכך, בעלי תשובה שחטאו ממש לא כל שכן?
“זו הסיבה שבנך מחמיר על עצמו יותר מן הנדרש”, אמרתי לבת שׂיחי. “הוא למד זאת מפרשת השבוע. בנך מחמיר על עצמו כדי להגדיל את מרווח הביטחון שנדרש ממי שחטא בעברו, ומה לך כי תליני עליו? אם ממטוס תקין את דורשת מרווח ביטחון, מדוע ממנו את דורשת לצמצם אותו למענך…?
“יחד עם זאת, יש צדק מסוים בדברייך: כשאדם קובע בעצמו את מרווח הביטחון הרוחני הדרוש לו, הוא יכול לטעות פעמיים: אם יחמיר מדי – המטוס לא ימריא. אם ייקל מדי – המטוס עלול להתרסק. אם יחמיר על עצמו יותר מכפי כוחו סופו שייכשל מרוב עומס החומרות שנטל על עצמו, ואם ייקל מדי לא יתקדם בעבודת ה'”.
מהי אם כן אמת המידה הנכונה להגדלת מרווח הביטחון בעבודת ה’? האם יש לה כללים ברורים?
תשובה לשאלה זו משיבה התורה בדיני הקורבן שנדרש הנזיר להביא עם תום נזירותו, שנאמר: “וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר ו, יג).
“יָבִיא אֹתוֹ”? וכי לא נכון יותר לכתוב “יבוא”, או “יביא את עצמו”? מהו “יביא אותו”?
בפסוק זה – מבאר רבי מאיר שמחה מדווינסק ע”ה – מציבה התורה בפני האדם את סרגל הבטיחות המדויק, וקובעת כי אינו יכול וגם אינו רשאי להציב בעצמו את מרווח הבטיחות הדרוש לו. מדוע? מפני שאדם קרוב אצל עצמו. משום שהוא משוחד.
לכן נאמר “יביא אותו”, ולא “יבוא” או “יביא את עצמו”. ללמד שאם אדם רוצה לקבוע את מרחב הבטיחות הנכון – הוא צריך לשאול את עצמו מה היה מייעץ לאחרים במקרה זה, ולאמץ זאת בעצמו. לא פחות ולא יותר. נאמר בפסוק ‘יביא אותו’ ולא ‘יבוא’ – דהיינו, יביא את ‘עצמו’ כאילו מדובר באדם אחר”.
“הסבר נאה”, אמרה האשה, “אבל איך זה קשור לבן שלי? ולטיסה?”
“עבור בנך, הזהירות מן החטא היא עניין של חיים ומוות, בדיוק כמו חיי הנוסעים המופקדים בידי הטייס. לכן חז”ל לימדו את בנך ששב בתשובה לקחת מרווח ביטחון בכל – בכשרות, במצוות שבין אדם לחברו, ו… גם בזוגיות.
“כשהוא מתחתן, בגלל מרווח הבטיחות – החתונה נערכת בהפרדה, ומאותה סיבה הוא גם ילחץ יד לחברותייך – כדי לשמר מרווח בטיחות שיגן על הזוגיות שהוא בונה עם האשה שאותה לקח. זה אולי לא הכי נעים שיד מושטת נותרת תלויה באוויר, אבל בטיחות לפני הכל”.
“את אולי מכנה זאת בשם ‘קיצוניות’, אך חז”ל מגדירים זאת כ’מרווח ביטחון’.
“בנך טייס, גברתי. וכיוון שחינכת אותו לאחריות ולשיקול-דעת, הוא לוקח מרווח ביטחון, כדי לא לסכן את הזוגיות שהוא בונה ואת חייו הרוחניים.
“ואם את חינכת אותו לכך, למה את מתלוננת עכשיו?…”
