בעודו נער צעיר החליטו הוריו של שמואל לשלוח אותו ללמוד בישיבת גרודנא, שבראשה עמד אז הגאון רבי שמעון שקופ זצ”ל.
ההורים מחוסרי האמצעים ציידו את בנם במעט מזון והוא יצא לדרכו ברגל. כעבור שלושה שבועות, כשהגיע לישיבה, כיוונו אותו הבחורים אל חדרו של ראש הישיבה.
“מה ששמר עלי במשך אותן שנים ונסך בי כוחות, היו שתי השאלות ששאל אותי ראש הישיבה, במבחן המוזר לישיבת גרודנא”.
הרב קיבלו בחביבות, שאל לשמו ולמקום מגוריו ואמר לו: “אני מבקש לשאול אותך שתי שאלות בלבד. אתה מוכן?”.
“מוכן, הרב!”, ענה שמואל. למבחן הזה הוא התכונן במשך ארבעה חודשים…
ראש הישיבה קימט את מצחו בריכוז ואמר: “השאלה הראשונה היא – מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה חמה?”
שמואל חש מבוכה. ‘מתי אכלת’…? הלוא הוא התכונן למבחן עמוק ועיוני במשך זמן רב. כל בני העיירה הכירוהו כעילוי בתורה, וזו השאלה שראש הישיבה מצא לנכון לשאול אותו – מתי הוא אכל…?
‘ודאי נוהג הוא בי דרך ארץ, או שהוא מנסה להסיח את דעתי’, חשב שמואל והשיב:
“ארוחה חמה אכלתי לפני שלושה שבועות. לפני שיצאתי מהבית.”
“אם כך”, אמר ראש הישיבה, “אתה זקוק לארוחה חמה. אני אמנם איני יודע לבשל כמו אשתי, אך כיוון שהיא איננה כאן כעת, תיאלץ להסתפק בכישורי הבישול המוגבלים שלי”.
ניגש ראש הישיבה למטבח, הכין מה שהכין, הגיש זאת לשמואל – ויצא.
כשסיים שמואל לאכול, שב הרב לחדר: “עכשיו אנו מוכנים לשאלה השנייה. מתי בפעם האחרונה ישנת במיטה נקייה?”
” איני זוכר”, הודה שמואל, “באחד הלילות… כשהייתי בדרכי לכאן… הזמין אותי מישהו אליו הביתה. אבל מדוע הרב מתעניין בכך? מדוע אינו בוחן אותי? אני רוצה להתקבל לישיבה!”
הרב התעלם מדבריו, יצא מן החדר, ולאחר כמה רגעים שב והוביל את שמואל לחדר השינה, פרס מצעים על המיטה וכיסהו בשמיכה.
היתה זו מיטתו של ראש הישיבה בעצמו…
“כשהתעוררתי בבוקר”, סיפר שמואל לימים, “הרב עמד לידי, חייך אלי ואמר: עברת את המבחן בהצלחה! התקבלת לישיבת גרודנא.”
“מאז”, כך סיפר, “עברו שנים רבות. במהלכן כל עולמי נחרב, משפחתי נכחדה בשואה ונותרתי לבד בעולם, אך למרות הניסיונות והפיתויים נותרתי שומר מצוות.
“מה ששמר עלי במשך אותן שנים ונסך בי כוחות, היו שתי השאלות ששאל אותי ראש הישיבה, במבחן המוזר לישיבת גרודנא”.
בתיאור מופלא זה נעוץ ההבדל המהותי בין מחנך מוצלח למחנך כושל.
חינוך הוא הגבלה. כשאנו מחנכים את ילדינו, אנו מבקשים להכפיף ולהגביל את רצונותיהם לתוך מסגרת ערכית שאנו מאמינים בה. לכן, טבעי ומתבקש שחינוך – כל חינוך – יעורר התנגדות ומרדנות בלבו של המתחנך.
כדי לדלג על משוכה זו ולהבטיח שהילד יכפיף את עצמו מרצון לערכים שאנו מנחילים לו, עלינו לגרום לו לחוש במניע שמאחורי החינוך, אשר לאורו הוא נדרש להגביל את רצונו – עליו להרגיש את האהבה שהמחנך חש כלפיו.
לא ‘לדעת’. להרגיש! זהו ההבדל העצום בין מפקד למחנך. שניהם מנחיתים פקודות והוראות, אך המפקד משתמש בסמכותו, והמחנך – באהבתו.
יסוד חינוכי זה אף מופיע בפרשת השבוע.
בפרשת משפטים מצווה הקב”ה למשה “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א).
בלשון הקודש ישנו הבדל עצום בין ‘תָּשִׂים’ לבין ‘תִּתֵּן’.
‘תתן’ הוא מעשה המתאר לא רק את הצד הנותן אלא גם את המקבל, והוא מעניק להם חשיבות זהה – משום שאין נותן ללא מקבל. ‘תתן לפניהם’ – הוא מעשה בהסכמה. ‘תשים לפניהם’, לעומת זאת, הוא מעשה שיש בו צד אחד בלבד, ללא התחשבות בצד המקבל. זו פעולה חד-צדדית, התלויה ברצונו של הנותן ואינה מתחשבת ברצונו או בדעתו של המקבל. ‘תשים’ הוא מעשה שאינו מותנה בהסכמה.
במעמד הר סיני מתרחשים שני מהלכים שונים. מצד אחד הקב”ה כופה על בני ישראל לקבל את התורה, משום שהתורה היא ציווי מגביל ומחייב שאינו מתחשב ברצונו או בדעתו של המקבל, שנאמר: “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. מסיבה זו, כאשר משה יורד מהר סיני כדי ללמד את בני ישראל את מצוות התורה, נאמר: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”.
אמנם, אף שמצד האמת אין בני ישראל יכולים להתכחש לאמיתותה של התורה המונחת לפניהם, שכן במו עיניהם ראו כי מן הקב”ה משה קיבלה, עם כל זאת על-מנת שהיא גם תתקבל על לבו של עם ישראל (‘והשבות אל לבבך’) ולא רק בשכלו (‘וידעת’), אין די ב’תָּשִׂים’ – הכופה, המחייב והבלתי מתחשב במקבל, אלא יש צורך גם ב’לִפְנֵיהֶם’. שתהיה קבלת חוקי התורה מתוך אהבה וחיבה
בפסוק זה מלמדת התורה שגם אם התורה שאנו מבקשים להנחיל אמיתית היא, אין די ב’תשׂים’. כדי לחנך לתורה את הקרובים ולקרב לתורה את הרחוקים ממנה, יש צורך ב’לפניהם’.
כדי שתורה הניתנת ב”ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (בכפייה) תהפוך אצל מקבלי התורה לבחינת “אשר נתן לנו תורת אמת” (מתוך הסכמה) – יש צורך באהבה. לכן נאמר בפסוק “תשים לפניהם”. מצד אחד “תשים” – בכפייה, אך צד שני שיהיה “לפניהם” – מתוך התחשבות.
וזהו שנאמר (אבות א, יב): “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” – ללמד שכדי להיות ראוי לקרב לתורה שאינה מתחשבת ברצון המקבל יש צורך ב”אוהב את הבריות”.
במילים אלה מלמדת התורה כי בטרם ניגש למלאכת החינוך, וקודם שנטיל על רצונו של המחונך את הגבלות התורה, עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו אוהבים אותו? האם הוא מודע לאהבתנו זו?
עובדה: אחרי כל התלאות הנוראות שעבר, מה שזכר שמואל מישיבת גרודנא לא היו חידושי התורה המופלאים ששמע מרבו הגדול.
מה ששמר עליו בימי צרה וצוקה וסייע לו לצלוח את הניסיונות שפקדוהו בחייו, כפי שהוא עצמו העיד, היו שתי שאלות פשוטות שראש הישיבה שאל אותו מייד בהגיעו לשם: מתי לאחרונה אכלת משהו חם וישנת במיטה נקייה.
