אדם פשוט ועַם הארץ היה משה, אך אשתו צדקת גדולה היתה. כה מופלגת היתה צדקתה עד שאפילו את הציפורים דרשה שירחיק מביתם: “אני אוהבת לשיר, ואין זו דרך צניעות שישמעו ציפורים את קולי”.
משה, ששמח מאוד באשתו הצדקת, הודה לקב”ה על הזכות שנפלה בחלקו וגירש את הציפורים כל אימת שהופיעו על אדן החלון לשמוע את זמרת הצדקת.
בעודו יושב מתנשף על ספסל מול הארמון, ניגשו אליו שניים משומרי המלך, אזקו את ידיו והביאוהו לבית המשפט, שם הואשם בגנֵבת טבעת המלך ונגזרה עליו מיתה.
הכל התהפך כאשר באחד הימים שב משה לביתו מוקדם מהרגיל, ומצא בו גבר זר. האשה שהופתעה מכניסתו הפתאומית של בעלה הביתה פקדה על הגבר הזר להורגו, אך משה הנבגד נשא רגליו ונמלט מהמקום.
במנוסתו הגיע משה לשערי ארמון המלך. שם, כך האמין, חייו בטוחים.
הוא טעה.
בעודו יושב מתנשף על ספסל מול הארמון, ניגשו אליו שניים משומרי המלך, אזקו את ידיו והביאוהו לבית המשפט, שם הואשם בגנֵבת טבעת המלך ונגזרה עליו מיתה.
בעודו ממתין לביצוע גזר דינו הבחין משה בשני אנשים המתקדמים לעברו – השופט שחרץ את דינו למיתה ולפניו אדם נוסף המכה במקלו באדמה.
כשנשאל מהי בקשתו האחרונה השיב משה לשומרים: “ברצוני להבין מדוע האיש מכה כך במקלו”.
“בממלכה מקובל שהשופט שגזר את הדין מוציא אותו אל הפועל בעצמו, ומסיבה זו הגיע השופט אל הגרדום. לפניו צועד שמשו, והוא מכה במקל על הקרקע שכן השופט אדם צדיק וישר הוא וחס על חיי הברואים, ואינו חפץ לדרוך על רמשים ולהורגם לחינם, ועל כן מסלקם השמש מן הדרך”.
למשמע ההסבר, נזעק משה ונופף באצבעו לעבר השופט תוך שהוא קורא: “אדוני המלך, השופט הוא הגנב! השופט גנב את טבעת הוד מלכותו!”
השופט התעלף במקום.
השופט נלקח לחקירה, הודה מייד במיוחס לו ודינו נגזר למיתה כאשר זמם לעשות למשה.
לאחר התלייה ביקש המלך להביא לפניו את משה.
“מנין ידעת שהשופט גנב את טבעתי? וכי נביא אתה?”
“לא נביא אני ולא בן נביא. יודע אני שלא גנבתי את הטבעת, ואם למרות זאת דן אותי השופט למיתה, אין זאת אלא שאינו אדם כשר. ואם אינו כשר כיצד הוא חס על חיי רמשׂים? אם על בני-אדם שלא חטאו אינו חס, על נמלים יחוס…? צדיקים כאלה אני מכיר מביתי שממנו נמלטתי זה עתה בעור שיני. במעשיו הזכיר לי השופט את אשתי. כך ידעתי שהוא הגנב”.
קרוב לוודאי שגם אתם נתקלתם כבר ב’צדיקים’ כאלה.
פנים רבות יש לו, לדור המורכב שלנו. מצד אחד אנו מאוד מוסריים – מקפידים שלא לצער בעלי-חיים ומקימים עמותות המטפלות ברווחתם; דואגים לאיכות הסביבה ומודעים לצורך בהפחתת השימוש בכלים חד-פעמיים ובמוצרים בלתי-מתכלים; והכי חשוב – יוצאים לרחובות להיאבק למען זכויות ושוויון למיעוטים שאינם מבני עמנו.
אך מצד שני, נראה לעתים שיש במוסריות-היתר הזו משהו מקומם, שמקורו ביחס הלא-מידתי שאנו מעניקים לערכינו השונים, ובהיעדר יושר מוסרי ואיזון.
אין ספק שזהירות מאיסור צער בעלי-חיים מעידה על רגישות מוסרית, וכך גם זהירות בכבוד הבריות. אך מה אם יתברר שאנו רגישים לבעלי-חיים יותר מאשר לבני-אדם? האם גם אז תעיד רגישות זו על היותנו מוסריים? מה אם יתברר שאנו דואגים יותר לאיכות הסביבה מאשר למי שחיים בה? או שאנו יוצאים אמנם להפגין למען החלשים ובלבד שאינם מבני עמנו – האם גם אז נוכל לומר שאנו מוסריים?
מוסריות היא ללא ספק הנהגה ראויה. אך כשהיא חלקית, בררנית ולא מאוזנת, היא מעידה על אטימות ולא על רגישות. על חורבן ולא על תיקון.
התייחסות למוסר מעוות מעין זה מופיעה בפרשת השבוע.
בפרשת ראה מצוּוה משה ללמד לבני ישראל על החשיבות שבמעשיהם, על השלכותיהם ובעיקר על האחריות הרבה שהם מטילים עליהם, שנאמר: “רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה”. (דברים יד, כו)
מדוע מציינת התורה כי הקב”ה נותן לפני בני ישראל קללה? האם אין די בכך שתזכיר את הברכה ומכלל ההן אתה למד על הלאו?
וגם אם נאמר שיש צורך להניח לפניהם קללה מסיבה כלשהי, האומנם אפשר להתבלבל בינה לבין הברכה? מה מלמדת הדגשה זאת? מדוע בפרשות התוכחה מסתפקת התורה ב”אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” (ויקרא כג, ג) וב”וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ” (שם, טו) – ואילו כאן מודגשת בפירוש הברכה והקללה?
כדי ללמד שהברכה והקללה אינן נפרדות זו מזו, והן נגזרות מאותה תורה המונחת לפני בני ישראל. התורה עצמה היא סיבת הברכה והקללה כאחת: גם סם חיים וגם סם מוות. אם יקויימו כהלכתן – ברכה, ואם שלא כהלכתן – קללה. להדגיש שהטוב והרע אינם שתי ישויות נפרדות, אלא שני צדדים של מטבע אחת – התורה.
כאשר יהודי מתנהל על פי ערכי התורה ומעניק לכל אחד מערכיו את משקלו הראוי, התורה היא ברכה עבורו. אך אם הוא מחליט על דעת עצמו איזו מצווה חשובה מחברתה, או מוסיף על הנדרש באחת וממעט באחרת, התורה שאמורה להביא לו ברכה נהפכת לקללה.
בלשון חז”ל: “לַמַּיְימִינִין בָּהּ סַמָּא דְחַיֵּי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ סַמָּא דְמוֹתָא”. (שבת פח, ב) למיימינים בה – המקיימים את מצוותיה לפי כלליה והוראותיה – התורה סם חיים וברכה; אך למשמאילים בה – המקיימים אותה על-פי כללים שקבעו הם לעצמם – היא סם מוות וקללה.
בפסוק זה מלמדת התורה כי דאגה לסביבה – שהיא מצווה וערך חשוב וראוי כשלעצמו! – נדחית אם היא באה על חשבון דאגה לבני-אדם. אם הרגישות לסבלם של בעלי-חיים מאפילה על רגישות לבני-אדם, היא הופכת לעיוות מוסרי. הוא הדין בשמירה על זכויות המיעוטים, ערך ראוי כשלעצמו – אך לא אם מקדימים אותו למאבק למען זכויותיהם של בני-עמנו, שאז הוא הופך ממתוק למר כלענה.
על-פי התורה חשוב מאוד לדאוג לבעלי-חיים, אך רק לאחר שדאגנו קודם לכן לבני-אדם. כמו כן חשוב לשמור על הסביבה, אך רווחת בני-אדם החיים בה קודמת. להבטיח את זכויות האחר, אך לא לפני שהבטחנו את זכויותיהם של בני-עמנו.
אותה תורה, אותן מצוות ואותו מוסר – כשהם מעוצבים בסדר ערכי נכון, ברכה יש בהם. אך כשמעוותים את תמונת המציאות הם הופכים לקללה. בפסוק זה מלמדת התורה – בחרו בברכה.
