“כבוד הרב, אתה חייב לשמוע סיפור”, אמר שמעון הנהג לראש הישיבה שנכנס למכוניתו.
“זו לא מעשייה, ראיתי זאת במו עיני. זה קרה בסיני במלחמת יום הכיפורים. שכבנו על החול ליד הטנק אחרי יום קשה, ופתאום הופיע משום מקום נחש גדול והתקדם לעבר חיים, ששכב כמה מטרים מאיתנו. לפני שהספקנו להזהיר אותו, הנחש טיפס עליו.
“כשחיים הבין שלא נותר לו הרבה זמן, הוא לחש בשקט ‘שמע ישראל’, וכשסיים… הנחש ירד ממנו ונעלם.
צעקנו לו: ‘חיים, אל תזוז, תישאר רגוע והנחש יירד’.
“חיים לא זז, אבל הנחש המשיך לטפס. כשהגיע לצוואר, הרים את הראש והסתכל לחיים לתוך העיניים. הלכנו למות מפחד. מהפגזים של המצרים לא פחדנו, אבל נחש?
“כשחיים הבין שלא נותר לו הרבה זמן, הוא לחש בשקט ‘שמע ישראל’, וכשסיים… הנחש ירד ממנו ונעלם.
“אחרי שנה, כנפגשנו במילואים, לא הכרנו אותו: חיים הפך לאדם אחר, עם זקן ופאות. עם נס כזה – איך לא יחזור בתשובה? כל הכבוד לו. עשו לו נס והוא קלט. תמיד היה כזה רציני”.
“ומה איתך” שאל הרב, “גם אתה היית שם. למה לא חזרת בתשובה גם כן?”
שמעון צחק.
“צריך לדעת להסתכל נכון על דברים, כבודו. נכון שהייתי שם, אבל זה היה נס של חיים, לא שלי. אם הנחש היה מטפס עלי, גם אניהייתי חוזר בתשובה”.
כמה מאיתנו לוקים ב’תסמונת שמעון’…? כמה פעמים שמענו סיפורים על גילויי השגחה פרטית או נִסים שקרו לאנשים, ולמרות ששמחנו והתרגשנו – המשכנו הלאה כאילו לא קרה דבר?
מתברר שתופעה זו, המאפיינת רבים וטובים, אינה חדשה כלל – והיא מופיעה לראשונה בפרשת השבוע.
בפרשת קרח מתוארת השתלשלות האירועים בעקבות מחלוקת קרח ועדתו.
לאחר שקרח סרב לחזור בו למרות אזהרת משה, התרחש האירוע הראשון: “וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל־אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל”. (במדבר טז, ל-לג)
ולמרות שנכתב בפסוק הבא “וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ”, לא חזרו בהם מאתיים וחמישים איש והקטירו את הקטורת שבידיהם, ואז התרחש נס נוסף – “וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת” (שם, לה).
האם נִסים אלה שכנעו את בני ישראל כי הקב”ה בחר במשה ואהרן…?
מתברר שלא. למחרת נקהלו בני ישראל על משה, ובמקום להודות בטעותם – הם האשימו אותו ואת אהרן באסון שפקד אותם, שנאמר: “וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'”.
בעקבות תלונתם, פרצה מגפה שהפילה ארבעה עשר אלף איש מישראל, והקב”ה ציווה את משה על מבחן המטות כדי להוכיח לבני-ישראל במי בחר לשרת לפניו, שנאמר: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ – מַטֵּהוּ יִפְרָח, וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם”.
כשפרח מטה אהרון – שתקו כולם והודו בטעותם, שנאמר: “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא משֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה’ אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ”.
וכאן מתעוררת שאלה: מדוע הוסיפו בני-ישראל לאחוז במחלוקת גם לאחר שקרח נבלע באדמה? מדוע לא חזרו בהם לאחר שחזו בעיניהם בשריפת מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת? מדוע שתקו והודו רק לאחר פריחת מטה אהרן?
הוא שאמרנו, בגלל ‘תסמונת שמעון’.
כשהאדמה רעדה, קרח נבלע בתוכה, לא הם. לכן הם לא השתכנעו. כשנשרפו מקטירי הקטורת לפני ה’, בני ישראל הכירו בכך, אך לא חזרו בהם שכן לא הם שנשרפו אלא מקטירי הקטורת. אך כאשר פרצה מגפה בעם ישראל ופגעה גם בהם, הכל השתנה; וכשהגיע מבחן המטות, שתקו והודו. מדוע? כי מבחן המטות התרחש אחרי ש’הנחש’ כבר טיפס עליהם.
‘תסמונת שמעון’ מלמדת שלושה דברים:
א. אנשים נוטים להתעלם מנִסים כל עוד הם נעשים לאחרים.
ב. אנשים אינם ממהרים להשתנות לפני שה’נחש’ מטפס עליהם.
ג. אילו הודו בני-ישראל בטעותם מיד לאחר שבלעה האדמה את קורח, לא היה צורך במגפה, וחייהם של ארבעה-עשר אלף איש היו נחסכים.
‘תסמונת שמעון’ חשובה משום כאשר מבינים אותה – נחסכת עוגמת נפש רבה ומיותרת.
***
כשסיפרתי על ‘תסמונת שמעון’ באחת מהרצאותי, שאל אחד המשתתפים: “למה להפחיד את הציבור? מי מינה אותך לנהל את חשבונותיו של הקב”ה?”
“אף אחד!”, עניתי. “אם אני טועה, זה אכן לא יפה. אך אם הצדק איתי, האם אינך צריך להודות לי על שהפחדתי אותך…?”
