שלמה ואני היינו חברי ילדות. בתחילת לימודינו בישיבה נפרדו דרכינו, ולאחר שנים רבות של נתק , שלמה התקשר. כשנפגשנו השלמנו פערים, העלינו זיכרונות,ואז שלמה ניגש כהרגלו ישר לעניין.
“יש לנו קשיים בזוגיות ואני זקוק לעזרה”, סיפר בענייניות.
“לחזור לישיבה?”, התפלאתי, “היית שם. אם היה לך כל כך טוב, למה עזבת? למה התחתנת מלכתחילה?”
“ולמה באת אלי? אני הרי לא מתמחה בייעוץ זוגי”.
“ידוע לי, אבל שמעתי כמה הרצאות שלך ונראה לי שתוכל לעזור לנו. הבעיה היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל… אני מרגיש מנוצל: מצד אחד אני מעניק לאשתי ללא גבול, אך מצד שני אינני זוכה לתמורה. כלום. לא מילה טובה, לא הערכה,שלא לדבר על עידוד. פשוט כלום.
“איך אפשר לנהל כך זוגיות? אנחנו בני-אדם. כשאתה נותן בלי לקבל, האהבה דועכת, וכשזה קורה – אתה מתחיל להתגעגע לחיי הרווקות, וזה מה שקורה לי. אני מתגעגע לישיבה. אני כבוי. לא טוב לי ואני מפחד”.
“לחזור לישיבה?”, התפלאתי, “היית שם. אם היה לך כל כך טוב, למה עזבת? למה התחתנת מלכתחילה?”
“איזו מין שאלה זאת? זה טבעי להתחתן. כולם מתחתנים בשלב זה או אחר. התחתנתי כי רציתי לבנות בית, להתקדם בחיים, להקים משפחה, להיות בעל ואבא…”
“וכעת הסיבות האלה כבר לא מספיקות לך? אם בשעתן הן היו חשובות מספיק כדי להצדיק הקמת בית, מדוע לא יספיקו כדי לשמור על הבית שהקמת בגללן? וחוץ מזה, להיות בעל ואבא הן תופעות לוואי של הזוגיות, לא המטרה שלהם. את הסיבה לנישואין עלינו לחפש בערך העצמי שבהם, ולא בתוצאותיהם”.
“ואיזה ערך עצמי יש בנישואין?”, תהה שלמה, “אם לא עבור זוגיות ואהבה, לשם מה להתחתן? אתה מכיר סיבה נוספת?”
“בהחלט”, השבתי לו. “והיא מופיעה בפרשת השבוע”.
בפרשת קדושים, מצווה הקב”ה את בני ישראל על הקדושה, שנאמר: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא יט, ב).
בפסוק זה מודגשת החובה להידמות לבורא. קדושה פירושה הבדלה; ובציווי להיות קדושים מורה הקב”ה לבני ישראל כי עליהם להיות מובדלים כשם שהוא נבדל מן הנבראים.
וכאן מתעוררת שאלה: ברור לכל שהקב”ה, בהיותו בורא, נבדל מאיתנו הנבראים. אך האם יש בכוחנו להידמות לו? היתכן שנברא קרוץ חומר, שימיו כצל עובר, יידמה לבורא הנצחי חי העולמים? וגם אם תאמר שהדבר אפשרי, ממי עלינו להיבדל כדי להידמות לו? מי עוד קיים בעולמו של הבורא שההִבדלות ממנו תשווה אותנו לבורא?
מבעלי החיים.
בציווי “קדושים תהיו” מלמדת התורה כי בעולמו של הקב”ה, כוחות הנתינה והנטילה יכולים לבוא לידי ביטוי בשלושה מצבים שונים: יש מי שרק נותן ואינו נוטל – הבורא. יש מי שרק נוטל ואינו נותן – בעלי-החיים. ויש מי שרק נוטל אך יכול גם לתת – האדם.
לבעלי-חיים אין יכולת נתינה, ועל כן לעולם לא יוכלו להידמות לבורא. לעומתם האדם, שזכה ביכולת לתת, יכול להידמות לו. עם לידתו, אדם אמנם דומה לבעלי-החיים משום שבתקופה זו הוא נוטל בלבד, אך בבגרותו הוא זוכה למידת הנתינה שבעזרתה יש ביכולתו להיבדל מבעלי-החיים ולהידמות לבורא. האדם הוא הנברא היחיד שקיימים בו שני כוחות אלה, נטילה ונתינה. מצד אחד, בנתינתו הוא דומה לבורא, ומצד שני, בנטילתו דומה לבהמה. זוהי הכוונה הפנימית בפסוקים “ותחסרהו מעט מאלוקים” (תהילים ח, ו) ו”נמשל כבהמות נדמו” (שם מט, כא).
בציווי “קדושים תהיו” מצווה עלינו התורה להיבדל מבעלי החיים ולהידמות לבורא: לצמצם את הכוח הבהמי שבנטילה, ולהעצים את הכוח האלוקי של נתינה.
ככל שיצמצם האדם את כוח הנטילה ויעצים את כוח הנתינה, בכך יִדמה יותר לבורא, וככל שיטול פחות ויעניק יותר – ייבדל בכך מבעלי-החיים.
“את זה הבנתי”, אמר שלמה, “אבל איך זה קשור לזוגיות שלי? ולערך הנישואין?”
“תסכים איתי שמצב כזה, שבו הנתינה גוברת על הנטילה, מנוגד לטבע הנברא כיוון שהוא מתנגש עם כוח הנטילה המוטבע בו, ואגב כך גורם לו לחוש מנוצל. אבל דווקא במערכת יחסים כזאת, של קשר נישואים, אפשר להגיע להידמות לבורא.
“כשאוהבים קל לתת יותר ולקבל פחות. במצב זה אין חשים קושי בנתינה, שכן אנו מעניקים מתוך אהבה לבן הזוג. הקושי מתעורר כהשִגרה מקהה את האהבה, ואז שב ומתגלה הקושי הטבעי לתת והצורך הטבעי לקבל.
“כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהעניק יותר משאנו מקבלים גם בימים שבהם האהבה דועכת, יש למצוא מניע אחר שידרבן אותנו לכך. והמניע החזק ביותר הוא ‘קדושים תהיו’.
“כאשר בני-זוג מבססים את הקשר ביניהם על השאיפה להידמות לבורא ולהיבדל מבעלי-החיים, אין פירוש הדבר שהם הפכו למלאכים. אך כשהבסיס לזוגיות הוא הקדושה, בני הזוג מפתחים עמידות לפגעי השִגרה ומסוגלים להמשיך לתת יותר ולקחת פחות גם בתקופות שאהבתם נשחקת. במצבים כאלה הנתינה אינה מוּנעת רק מאהבה, אלא בעיקר מתוך רצון להידמות לבורא, והרצון הזה נצחי.
“לכן אמרתי שיש לחפש את סיבת הנישואין בערך העצמי שלהם. הזוגיות ביהדות אינה רק ערך מקודש, היא המצע שעליו מתפתחת הקדושה; בלעדיה האדם לא יצליח לעולם להתגבר על טבעו ולהידמות להקב”ה”.
“זו באמת הסתכלות חדשה בשבילי”, הודה שלמה, “אבל להיות קדוש זה בעצם להיות סוג של ‘פראייר’, לא?”
“ממש לא. אם מישהו דופק בדלת ומוכר לך במאה שקלים ספר שמחירו הרגיל עשרה שקלים – לא בטוח שאתה בהכרח פראייר. אולי כן, אם שילמת עבורו מאה משום שאינך מודע למחירו האמיתי. אבל אם אתה מודע למחירו האמיתי, ולמרות זאת משלם תמורתו מאה רק משום שאתה מרחם על המוכר הנודד מדלת לדלת כדי להתפרנס – אתה לא פראייר. אתה קדוש.
“וגם זה כתוב בפרשת השבוע. הציווי ‘קדושים תהיו’ המופיע בתחילת הפרשה מופיע שוב בסופה אך בלשון אחרת, שנאמר: ‘וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים’ (שם כ, ז).
“שינוי הלשון מטרתו להדגיש את ההבדל שבין קדוש לפֶּתִי. להזכיר שאדם יכול לקדש את עצמו, אך לא לעשות מעצמו פתי. אולי אחרים יתפסו אותך ככזה, אבל אם כוונתך בנתינה היתה להידמות לבורא, אתה דבק בקדושה שעליה ציווה הבורא, וזה מה שחשוב באמת. הכוונה תקבע אם ‘יצאת פראייר’ או התקדשת.
***
לבקש, לקבל או לקחת אינן עבירות. אלה תכונות אנושיות. אבל זכרו את האמרה הנאה הנפוצה בקרב מי שרגילים להעניק: “שנזכה תמיד להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל”. מדוע? משום שהיא מקרבת אותנו להידמות לבורא.
