בהיותי תלמיד ישיבה, ניגשתי באחד הימים למורי ורבי וסיפרתי שאני מתקשה באחד מעיקרי האמונה.
“בשלושה-עשר עיקרי האמונה של הרמב”ם שמוזכרים מדי יום לאחר התפילה, אני אומר ש’אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא’, וחז”ל גם מלמדים שאחת השאלות שנשאל אדם בהגיעו לבית-דין של מעלה היא – ‘ציפית לישועה?’…
אך ההקרבה למען לימוד התורה וקיום המצוות בדור נהנתן ומפונק כשלנו גדולה מהקרבתם.
“אלא שהרמב”ם קובע כי אדם שאינו מסוגל להוכיח לעצמו את אמיתות המילים היוצאות מפיו, הרי גם אם יאמרן בקול רם – אינו נקרא מאמין”.
“האם אינך מאמין שהקב”ה יכול להביא את המשיח בכל רגע?”, שאל רבי.
“ודאי שכן, הבורא הוא הרי כל-יכול. אבל אינני מאמין שהוא יבוא בדורנו. אם בדורם של רבי עקיבא, רשב”י ורבי מאיר בעל הנס לא בא – בדורנו יבוא…? אם כל התנאים והאמוראים לא הצליחו לגרום לבואו, אני אצליח? ואם אינני מאמין בכך, במילים שיוצאות מפי, הרי לדעת הרמב”ם אינני מאמין באחד העיקרים החשובים ביותר. שאלתי היא, האם אני נחשב כופר עקב כך?”
הרב האזין לדבריי בקשב רב, וכשסיימתי, הביט בי מהורהר, חוכך בדעתו כיצד להשיב לי.
“הבא בבקשה חומש במדבר”, ביקש.
כשהנחתי לפניו את הספר, פתח הרב בפרשת השבוע.
בפרשת פנחס, אמר, ניגשות בנות צלפחד אל משה רבנו ותובעות חלק ונחלה בארץ בטענה שאביהן מת בלא בנים, שנאמר:
“וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף… וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה’ בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'”. (במדבר כז)
“שתי שאלות עולות מפסוקים אלו”, קבע הרב:
א. מדוע לא לימד הקב”ה למשה את דיני הנחלות עוד בטרם ניגשו אליו בנות צלפחד בעניין זה?
ב. מדוע טורחת התורה לכתוב שהלכות נחלה וירושה נאמרה בזכות בנות צלפחד? מדוע חשוב להנציח זאת לדורות?”
“על כך משיב רש”י שם:
וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן – רְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשָׁה זוֹ לְהִכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן (מקורו בסנהדרין ח, א).
“מדבריו אלה עולה שהלכות אלו נלמדו ונכתבו לדורות בשל זכות מיוחדת שהיתה לבנות צלפחד, ולכן הן מיוחסות להן לדורות. ואולם בעוד רש”י אינו מפרט מהי אותה זכות, במדרש מתבאר הדבר:
הָא כָּל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁעוֹמֵד בְּתוֹךְ דּוֹר רָשָׁע זָכָה לִטֹּל שָׂכָר כֻּלּוֹ. נֹחַ עָמַד בְּדוֹר הַמַּבּוּל – זָכָה לִטֹּל שְׂכַר כֻּלּוֹ, אַבְרָם עָמַד בְּדוֹר הַפַּלָּגָה – זָכָה לִטֹּל שְׂכַר כֻּלּוֹ, לוֹט עָמַד בְּדוֹר סְדוֹם – זָכָה לִטֹּל שְׂכַר כֻּלּוֹ, אֵלּוּ עָמְדוּ בְּדוֹר הַמִּדְבָּר – זָכוּ לִטֹּל שְׂכַר כֻּלּוֹ, לְלַמֶּדְךָ בְּאֵיזֶה שָׁעָה עָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה: בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה ‘נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה’.
“זכותן של בנות צלפחד אינה בעצם שאלתן אלא בעיתויה, קובע המדרש. כאשר עסקו בנות צלפחד בנחלתן העתידה בארץ ישראל, העם עסוק היה בפולמוס עֵר סביב השאלה האם לחזור למצרים או להמשיך במסע לארץ ישראל. בזכות זאת נכתבה פרשה זו על שמן”.
“ואיך זה קשור לאמונה בביאת המשיח?”, שאלתי.
“פשוט!”, אמר לי הרב בחיוך. “צדקת כשאמרת שרבי עקיבא ותלמידיו, למרות שזכו להתעלות למדרגה רוחנית שאין לנו בה השגה כלל, לא הביאו את המשיח. אך המסקנה שגזרת מכך – שאין סיכוי שהוא יבוא בגללך – אינה נכונה כלל.
“רבי עקיבא ותלמידיו אמנם זכו למדרגה רוחנית גבוהה, אך הם זכו לכך בדור שבו חיו ופעלו צדיקים וחסידים כרבי טרפון ורבי אליעזר הגדול, רבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה. בדור כזה, הבחירה בעמל תורה ויראה ולא בעושר ושאר קנייני העולם הזה אינה דורשת מאמץ רב. זהו דור שבו כולם חושקים בתורה.
“אך בדורנו, שבו מתקיים מאמר הגמרא “יִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ” ותופסי התורה עוסקים בה אף שהם מוקעים ומואשמים בהשתמטות מנשיאה בנטל, האם יש קץ לשכרכם? בזכות מי לא תישכח תורתם של רבי עקיבא ותלמידיו בדורנו – האם לא בזכותך ובזכות חבריך, שבחרתם לעסוק בתורה למרות הכל? מדוע אתה ממעט בערכך? מדוע אינך מאמין שדי בזכויותיך וזכויות חבריך כדי להביא את המשיח?
“צדקת שתורתם של רבי עקיבא ותלמידיו עמוקה מתורתנו, אך ההקרבה למען לימוד התורה וקיום המצוות בדור נהנתן ומפונק כשלנו גדולה מהקרבתם. וכבר לימדונו חז”ל שלפום צערא אגרא, לפי הצער – השכר. לכן, אם יבוא משיח בדורנו, גם אם לא יהיה זה בזכות עומק תורתכם, יהיה זה בזכות הקרבתכם למענה.
“זכותו של אדם אינה נמדדת רק לפי המעשה שעשה, היא נמדדת ביחס לזמן ולמקום. אדם הנמנע מגניבה רק משום שהוא חי בין אנשים ישרים – אין בכך מעלה גדולה, אך כשהוא חי בחברת גנבים ואף על פי כן אינו לומד ממעשיהם ונמנע מגניבה, מעלתו גדולה שבעתיים. לכן גילו לנו חז”ל שערב הגאולה תִּרבה החוצפה, ותושפל התורה ויימאסו המחזיקים בה. כדי שמי שיחיה בדור זה ואף-על-פי-כן יבחר בתורה – ייטול שכר כולם, גם אם לא הגיע למעלתו של רבי עקיבא”.
***
לפי עיקרון זה, מה דעתכם על אימוץ מידות כגון אהבה ושלום, הכרת הטוב או שאר מצוות שבין אדם לחברו?
אם בדור שכולם אוהבים זה את זה, המטיל שלום בין בני-אדם אוכל את פירות המצווה בעולם הזה, במה יזכה המחזיק בהן בדור כשלנו – האם לא ייטול שכר כולם…?
